לכל סבה מסובב וגורם, וגם לאי הסדרים והבלבולים שפרצו בגליל העליון היו מסובבים שונים, אך לא נכון יהיה לחשב את הרגש הלאומי של התושבים כגורם למהפכה.
מרגע הוצרם לא היה לבלבולים ערך לאומי. ואם אח"כ קבלו צורה כזאת, אשמים רק הצרפתים עצמם אשר לא ידעו להבין את האמת ולבר את הפסלת מן הבר.
העובדות הרשומות מטה, הבאות ממקורות בטוחים, יבארו קצת את התפתחות הבלבולים שפרצו שם ומהלכם.
המחוז ההוא מיושב גזעים ושבטים שונים. אם נניח שהישוב היהודי הקטן נמצא במרכז, ונמצאו שבטי דרוזים חונים צפונים מזרחית, מטואלים הגרים במערב ובדוים במזרח, ובין כל אלה לארך ההלסין משתרעים כפרים נוצרים.
עוד בימי תורקיה שרר שם אי סדר. בראשית הוסדו (לפני 25 שנה בערך) סבל הישוב היהודי נוראות מהדרוזים אשר נסו להתנפל על המושבה פעמים רבות, אבל אחרי מלחמות קשות ואחרי אשר נמצאו בין המתישבים אנשים שידעו לפתח יחסים טובים עם השכנים, שקטו הדרוזים וירפו מהיהודים.
גם מהמטואלים סבלו היהודים וביחוד מאלה העומדים תחת פקודת האפנדים קמל בק איל אסעד, חג' אברהים, מכפר איחיאם.
נגד זה ראו היהודים בשכניהם הבדוים (הבדוים של אמיר מחמוד) ידידים ועוזרים נאמנים, ואמנם האחרונים לא גנבו מהיהודים דבר מה, ואף פעם לא השתתפו בהתנפלויות הדרוזים.
היחסים בין הנוצרים ובין המושלמים (המטולים והבדוים) לא היה יותר טוב. הבדוים היו לעתים קרובות (וביחוד בעת הקציר) פושטים על שדות הנוצרים, מביאים את עדריהם לרעות בשדותיהם וכו'.
אבל הנוצרים שסבלו מעקת השלטון התורקי חפשו דרכי שלום עם שכניהם, והאמיר מחמוד היה להם לתומך ועוזר. כשקבלו לפניו על הבדוים שלו, היה פותח את מחסניו ומשלם את הגזלה.
זה היה המצב במשך ימי תורקיה.
עם הכבוש הבריטי חדל המצב הזה. גם הבדוים וגם הדרוזים ראו כי ממשלה חזקה באה לארץ וישקטו.
אבל כנגד זה הרגישו התושבים הנוצרים את השנוי שחל במצבם: הרגישו בממשלה הנוצרית וירימו ראש.
לאסוננו נשאר המחוז הזה תחת הנהלה צבאית צרפתית שמרכזה היה בגדידה, והממשלה הצרפתית בכרה את הנוצרים על כל יתר התושבים ותקרבם.
לא עבר זמן רב והנוצרים החלו להתנקם בשונאיהם מלפנים. הנוצרים מצאו שעת כשר לפתוח בתגרות עם המושלמים.
הדבר קרה לפני שנה בערך. למשפחה נוצרית, משפחת פרחה מגדידה, יש כפר ששמו זויה. ע"י הכפר משתרעת אדמת גיפטליק רחבה, ובעלי הכפר שאפו לספח את האדמה הזאת לכפרם. מדי שנה בשנה הסיגו גבולות האדמה הזאת, חדרו אליה ולאט לאט בלעו אותה כלה.
לא רחוק מכפר זויה נמצא כפר מושלמי בשם חלסה, השייך לחסן אפנדי איל יוסף. גם הוא שאף לבלע את אדמת הגיפטליק.
כשנכנס הצבא הכובש למחוז ההוא, עזר חסן אפנדי איל יוסף הרבה לאנגלים, ובשובו לביתו הרגיש עצמו די חזק לקחת את האדמה שכמעט נבלעה ע"י נוצרי הכפר זויה.
הנוצרים העלילו על חסן אפנדי איל יוסף לפני ההנהלה הצרפתית, כי חסן אפנדי איל יוסף מפריע את הסדרים ומשסה את ההמון נגד הנוצרים וביחוד בצרפתים.
ההנהלה הצרפתית האמינה לעלילה, וחסן איל יוסף נקרא לגדידה, ומשם הסיעוהו באוטומוביל בירותה ויאסר שם מבלי כל באורים וחקירות.
בבירות עלה ביד ידידיו המושלמים ובידי היהודים שחסן היה תמיד שכנם הטוב, לשחררו (באמצעות מיור סקוט של האינטילינגס), וחסן אפנדי איל יוסף שב לכפרו. במחוז נפוצה השמועה כי האנגלים שחררוהו להיותו אחד מיצוריהם.
במקרה הזה נתן האות להתחלת השנאה בין הנוצרים והמושלמים בהמחוז.
בחדש דצמבר פנו הצבאות הבריטים את הארץ, וכל המחוזות נשארו תחת ההנהלה הצרפתית.
בתחלת עונת הגשמים ירדו הבדוים כרגיל מההרים לרעות בעמק, וגם השנה פשטו בשדות הכפרים הנוצרים אשר לחופי החלסין והירדן. והנוצרים תחת לפנות אל אמיר מחמוד ולבקש פצוי כמו שהיו נוהגים תמיד, פנו ישר אל הממשלה הצרפתית בקובלנה מוגזמה על העשק אשר עשקום הבדוים. הם לא הסתפקו בזה, והאשימו את אמיר מחמוד ועוד הרבה מהשיכים שיד להם בגזלה.
הממשלה הצרפתית מצדה קבלה ברצון ומבלי כל בחינה את כל התלונות המוגשות אליה, ותשלח משמר צבא חזק אל העמק. עם הצבא שלחו גם צעירים נוצרים מתושבי המקום. וזה היה המשגה הגדול ביותר.
בראש הנוצרים המקומיים אשר נספחו לצבא הצרפתי עמדו שלשת בניו של פרנסים, בעל הכפר קליעה והכפר דיפנה.
הבדוים, בראותם את הצבא, שבו אל ההרים.
הנוצרים המקומיים בהשתתפות המטואלים מאנשיו של קמל בק, הובילו את הצבא הצרפתי אל ארמונו של אמיר מחמוד אשר באיחסם, ויתנפלו על מחנות הבדוים שבסביב וישללו וישדדו את כל אשר מצאו. את ארמון האמיר מחמוד החריבו. הם גם העיזו לקחת את קומקום הקפה של האורחים, ובמעשיהם זה העליבו את הבדוים קשה.
במקרה הזה השתתפו הרבה מטואלים ונוצרים אשר שמחו לשלל, וגם יהודים אחדים ממטולה (שני ספרדים עניים) שללו כלי בית שונים, שקים וחבלים.
המשמר הצרפתי נשאר רק שלשה ימים במחוז ההוא וישב לגדידה, בהשאירו אחריו חמשה שוטרים שתפקידם היה להודיע לערבים אשר עזבו את כפריהם, לשוב למקומותיהם.
הבדוים ירדו תיכף מההרים למצא את עדריהם ומקנם שנשדד ע"י הנוצרים. הם התנפלו על השוטרים שנשארו, לקחו מהם את סוסיהם ונשקם ושלחום.
אמיר מחמוד בשובו לארמונו פקד להשיב את הגזלה (את הנשק ואת הסוסים) לממשלה, ואח"כ אסף את כל אנשיו.
בנאום שנאם לפניהם אמר: “משנות עולם הגינונו, אני ואבותי השיכים, על שכנינו הנוצרים ושום עול לא נעשה להם, והנה כעת, אך הגיעה ממשלה נוצרית, ויעיזו בני פרנסים להרס את היכלי, לשבר את דלתות ביתי ולגזל את קומקום הקפה. זאת לא אשכח להם. אעשה בדיפנה כאשר עשו לי”.
באותו שבוע קרה סכסוך שני, בין הבדוים ובין משפחה נוצרית שניה, משפחת ברקט, אשר לה כפר בשם מנשיה קרוב לאיחסם. הבדוים גנבו שם גמל והבעירו את הקמה. גם הפעם לא פנו הנוצרים לאמיר מחמוד, כי אם אל הממשלה.
אמיר מחמוד החליט להתנקם, ובראש אנשיו התנפל על דיפנה ועל מנשיה וישלל את כל הרכוש.
בהתנפלות זו התחילו אי הסדרים במחוז. הצרפתים שלחו משמר של 20 רוכבים למטולה, 5 לעמרה ו5 לסרדה.
ימים אחדים אחרי ההתנפלות על דיפנה, פשטו אנשי מחמוד על עמרה, שללו את המקנה ובעת המלחמה נהרגו שני חילים צרפתים, אחד מתושבי הכפר, וגם מהבדוים נפלו אחדים.
למחרת היום התנפלו הבדוים בהשתתפות תושבי הכפר איחיאם (מצפון למטולה) על סרדה וישדדו את המקנה והרכוש.
באותו שבוע שבו הבדוים ויבעירו באש את עמרה, השייכת למשפחת טבט מבירות, ואת סרדה השייכת למיטראן מגדידה.
אחרי המקרים האלה פרצה המלחמה הגלויה בין הבדוים ובין הצרפתים. האחרונים הרבו להביא צבאות חדשים, ומפני הבתים והמים הנמצאים שם, ומפני מעמדה הסטרטגי, בחרו הצבאות הצרפתים את מטולה למרכז, ושם העמדו כ200 חילים עם תותחי שדה ומכונות יריה.
שבועות אחדים היתה הסביבה שקועה בהכנות ובבהלה נוראה. נוצרים רבים ברחו מכפריהם, ואי הבטחון גדל בסביבה, והחילים הצרפתים עברו בסביבה בכדי לרגל את עמדות הבדוים.
באחד הימים עברה פלוגת משמר צרפתי קרוב לנהר חסביה (התחלת הירדן), ותושבי הכפר רדגר (שהם בני כתה דתית מיוחדת, ענסריה) ירו על החילים ויבריחום.
למחרתו שבו הצרפתים ויקיפו את הכפר רדגר וישרפוהו, שללו את המקנה ויקחו כ15 שבויים.
אחרי המקרה הזה שרר שקט למשך עת קצרה.
אבל הנהגת הצרפתים ותמיכתם הגלויה לנוצרים, מבלי לחקר אם אמת בכל תלונותיהם, הרגיזה את כל התושבים המושלמים, וגם המטולים שבכפרים נספחו לבדוים.
פה המקום להעיר, כי אם עד כעת היתה המלחמה פרטית, הנה אחרי הנהגת הצרפתים קבלה המלחמה צורה לאומית, ואין זה מהנמנע שמדמשק עזרו לבדוים בנשק, ואין זה מהנמנע שלאומיים צעירים עזבו את חילות השריף ובאו לעזרת הבדוים.
הבדוים הלוחמים התיחסו אל היהודים ביחס נויטרלי. הם לא חשבו את היהודים לשונאים להם וגם לא נטרו להם איבה. אמיר מחמוד הצהיר לא פעם, כי אין לו כלום נגד היהודים. וגם הבטיח להשיב את כל אשר יגזלו אנשיו במקרה של טעות, אבל הנהוג נהוג ואי אפשר לשנותו, וגם הפעם נעשו השגיאות ע"י היהודים עצמם. במקום לשמור על הנויטרליות, במקום לעמד מרחוק למהפכות ולא לשים לב לדברים פעוטים, עשו את ההיפך. דברי אמיר מחמוד לא מצאו הד בין בני הישוב, וביחוד בין פועלי הקבוצות כפר גלעדי, תל-חי וחמרה.
אם נשוה את המקרים הפעוטים שקרו לישוב היהודי אל המהפכה בכל המחוז, ואת אשר סבלו היהודים אל אשר סבלו הנוצרים המטואלים והבדוים, ונוכחנו עד כמה לא סבלו היהודים כלום ועד כמה מיותרות היו כל ההכנות וכל ההפגנות. יש לציין גם את השנאה השוררת בין הקבוצות ובין האכרים, ובין האכרים לבין עצמם. תוצאות האיבה הזאת היו השמועות שנפוצו מבלי כל יסוד כי אמיר מחמוד דורש מאת מטולה קנס של 180,000 ג"מ על אשר גם יהודים השתתפו בעת אשר שללו את ביתו וכו' וכו'
האמת היא כי הבדוים וביחוד מנהלי המלחמה נגד צרפת לא חשבו לנגע ביהודים.
באחד הימים בערב, נגשו ארבעה רוכבים בדוים אל כפר גלעדי ויבקשו מים. הבדוים היו לבושים בגדי צבא. הם ראו את התכונה הרבה בחצר, ראו את הנשק, ובלי כל סבה התנפלו ויקחו את הנשק וארבע פרדות וילכו להם. לו נסו לבוא ברכות אולי היו מקבלים את השלל חזרה, אבל הפועלים לא עשו כזאת.
באותם הימים התנפלו גם על אכר מטולאי (מר פיין) וישללו ממנו שתי פרדות.
באותו זמן קרה גם הרצח בתל-חי בלילה בעת שחברי הקבוצה ערכו נשף קטן. פתאום נשמעה יריה ואחריה צעקה. כשמנו את החברים מצאו כי אחד חסר: שפשניק מוטל מת.
אין להסיק מכל שלשת המקרים האלה, כי הבדוים שאפו להרס את הישוב היהודי. אי אפשר גם להוכיח שבאמת התנפלו על היהודים. הם רק מאפילים את המצב ונותנים מקום לחשד.
ובינתים המשיכו הצרפתים להביא צבא רב אל הסביבה ולבצר את עמדותיהם. במטולה עצמה הגיע מספר החילים הצרפתים ל500.
כשראו הצרפתים את עצמם חזקים, יצאו להנקם בבדוים והמטאולים ולהשיב את הסדרים בארץ. בכל פעולותיהם היו תחת השפעת הנוצרים שלא חדלו לחתור חתירות.
הם התנפלו על ביתו של קמל בק, שיך גדול של המטואלים שברח בהתחלת המהפכה לדמשק, ויעשו חפושים בביתו. עפ"י מקרה מצאו שם נשק. החילים יחד עם הנוצרים שללו את הבית ואת כל החפצים היקרים שנמצאו בו.
למחרת הסתדרו הצרפתים ויחליטו לרדף אחרי הבדוים. הם שרפו באיחסם את ארמונו של אמיר מחמוד ויתקדמו אלכסונית למזרח. הצרפתים ירו תכופות מהבקר עד הצהרים. הבדוים לא ענו על כל יריותיהם. הם נתפלגו לשני אגפים וישארו מאחורי הצרפתים.
בצהרים נשאר הצבא הצרפתי בלי כדורים לרובים ולמכונות היריה. באותו רגע פרצה אש בברקה של הקבוצה חמרה. כאשר ראו הצרפתים את חמרה בוערת מאחוריהם וכדורים אין אתם, אמרו לסגת אחורנית. אז יצאו הבדוים מהכפר רדגר ומהכפר חלסה ויקיפו את הצרפתים. למרות היות הצרפתים הרב נחלו מפלה נוראה, ויפנו ערף לבדוים, ויתחילו לברח לצד מטולה.
אכרי מטולה שראו המחזה הזה נבהלו מאד, ונוסף לזאת הגיעו גנדרמים למושבה ויפקדו על התושבים לעזב את המושבה כי המלחמה תגע גם בהם.
חלק מהאכרים ברח עד להר הנמצא כשני מילים ממטולה שעדין לא נגעה שם האש. חלק שני ברח עם המשפחות לכפר נבטיה (הנמצא בחצי הדרך לצידון). ומשפחות אחדות ברחו לגדידה. במושבה עצמה נשארו רק אכרים אחדים מהזקנים.
בני הקבוצה חמרה הטעינו חלק מחפציהם על פרדותיהם, החביאו את נשקם ועזבו את המקום.
המלחמה נמשכה עד הערב, כאשר קבלו הצרפתים חמרי יריה חדשים. אז עלה להם בנקל לגרש את הבדוים, שהיו רק כ100 – 150 בערך.
המלחמה שקטה, ואלה מהבורחים שהיו קרובים למושבה שבו עוד באותו יום, וגם האחרים שבו במשך היום והלילה.
ביום השלישי שב הרופא. וצעירי חמרה באו, הטעינו את חפציהם ויצאו את המקום.
באותו לילה התנפלו הבדוים על גדידה ויבעירו בתים אחדים באש.
אחרי המלחמה הזאת שרר שקט בסביבה, ובהזדמנות זו השתמשו רבים מאכרי מטולה להעביר את משפחותיהם למושבות הסמוכות לגבול האנגלי. במושבה עצמה נשארו כ30 גברים וכ10 משפחות.
לכאורא2 היתה המלחמה מקומית ונוגעת רק לבדוים של האמיר מחמוד ולצרפתים. אבל הקלוב הקיצוני “נדי איל ערבי” בדמשק השתמש בהזדמנות זו ובפקודתו נאספו למחוז הזה בדוים זרים, שודדים ורוצחים אשר כל מטרתם היתה להפריע את הסדרים בסביבה.
בין כל השודדים האלה והאמיר מחמוד אין יחס קרוב, אבל גם להם לא היתה ואין להם גם עכשיו כל פניה נגד היהודים בתור יהודים.
גם בין הממשלה הערבית והבדוים האלה, אין יחסים קרובים. השריף, במכתבו האחרון, הודיע בפירוש לההנהלה הצרפתית בגדידה, כי אין הוא נלחם וכי האנשים הנלחמים הלובשים תלבשת צבאית הם בורחים ופושעים שאין להם כל שיכות אליו. במכתבו זה מודיע השריף כי הוא נכון להשיב את כל השבויים אשר יובאו לגבולותיו.
הדרוזים עמדו כל הזמן הזה מרחוק ורק באחרונה כאשר שללו את גדידה התנפלו גם הם וישתתפו בשלל.
המצב הזה של מלחמות ותגרות נמשך עד חדש פברואר. בראשון לחדש פברואר הודיע המפקד הצרפתי כי הצבא עוזב את המושבה.
האכרים שהיו נרגזים מאד מהמקרים האחרונים ומהשמועות הרבות שנפוצו ע"י היהודים עצמם שלחו שני אכרים לגדידה בכדי לבקש באורים ופקודות, מה עליהם לעשות. המפקד של גדידה שלחם אל הקולונל הצבאי, וזה האחרון ספר להם כי היחסים בין הצרפתים ובין האמיר מחמוד הוטבו, ושאמיר מחמוד יובא לפני המשפט. הוא הרגיע את התושבים ובקשם להשאר במקומם.
אחרי אשר יצא הצבא הצרפתי את המושבה שררה מנוחה בכל הסביבה.
ב7 לפברואר באו 49 רוכים בדוים וקורדים אל המושבה. הם התיחסו באופן יפה אל התושבים ויבקשו רק אוכל להם ולסוסיהם הנמצאים בכפר רדגר. המושבה אספה 11 כבשים ומסרתם להם.
בצאתם את המושבה התנפלו אחרים מהם על בתים אחדים ושללום, אבל המנהלים גערו בהם ויצוום להשיב את אשר גזלו.
ב8 לפברואר באו 30 רוכבים בדוים וקורדים מאלה השודדים, לקחו את כל הפרות אשר מצאו במושבה ושללו את כל אשר מצאו. אחדים מהם התפרצו לתוך הבתים ורצו לאנס נשים. אבל האכרים הניסו אותם.
האכרים נוכחו כי אי אפשר יהיה להם להשאר במושבה, אם גם יהיה מספרם פי עשר, ולכן הוציאו את כל המשפחות ורק 9 גברים נשארו לשמר על המושבה.
טרם אשר עזבו האכרים את המושבה פנו אל המפקדה הצרפתית בגדידה ובקשו עזרה בכדי להעביר את מותר התבואות. הצרפתים שלחו 250 חילים מזוינים אבל אלה האחרונים שללו את כל אשר מצאו במושבה, וכאשר רצו להפריע בעדם צעקו: “הן טובים אנחנו מהבדוים”.
במשך כל היום ולמחרתו התעללו הצבאות הצרפתים במושבה ולא השאירו שם דבר שלם.
המלחמות בכלל שקטו מלבד אי אלה פגישות שהיו לצרפתים עם הערבים ע"י הגשר שעל הליטני.
הפועלים שבקבוצות תל-חי וכפר גלעדי נשארו על מקומותיהם. אכרי מתולה הציעו לפניהם להכניס את בהמותיהם ורכושם לתוך המושבה ולאחד את ההגנה, אך הפועלים מצאו לנחוץ להעמיד תנאים כאלה שאי אפשר היה לקבלם. מתולה עם בתיה ומימיה עם כל חייה המושבתיים היתה בהכרח שלל יותר מושך גם לצרפתים וגם לשודדים הבידואים. הקבוצות יכלו להכניס את כל רכושן למתולה ולעזב מספר בתים ריקים לזמן קצר. אך את זה לא עשו.
ואין איש רוצה או יכל לבקר את הקבוצות על מעשיהן. אולם מה שיש הרשות לדרש מהן זוהי האמת בנוגע למצב. בקונטרסים שהופיעו עד כה (שהם כעין בוליטינים רשמיים של הגנרל שטב שבחזית הצפונית) קראו ידיעות שאי אפשר היה להתחשב אתן בכבד ראש. התחילו לדבר ע“ד שרשרות פתוחות ו”סגורות", ממלחמת שלש עשרות צעירים ועשר צעירות כנגד אלפים ואלפים בידואים. קראו על אודות החלטות לירות בכל מי שירצה לעזב את מקומו.
דברו גם על צבאות השריף שרצו להכריח את פועלי הקבוצות להרים את דגל השריף על בתיהם, ומלחמת הפועלים נגד זה. מתוך כל זה קבלנו את הרשם שיש מלחמת בדואים נגד יהודים כמו שיש מלחמה נגד הצרפתים. וצדק מאד ועד הצירים שלא הסכים לשלח פועלים שילחמו נגד צבאות מסודרים. אלה הכופרים שהתפלאו על העובדה שצבאות הצרפתים נסוגים אחור עם תותחיהם ומכונות היריה שלהם מפחד הבידואים, ושקבוצת פועלים יכלה לעמד בפני אלפים בידואים, הכופרים האלה הוכרחו לשתק ולא לנגע חלילה בקדושת הגבורים. כעת המצב הוא קצת יותר ברור; יש שם עסק עם שודדים בודדים. ונכון מאד הוא שעם הגדלת מנין הפועלים בקבוצות יוכלו לעמד בפני השודדים. ואת זאת עשה ועד הצירים במשךְ השבועות האחרונים.
חבל רק על שטת הבלוף המתהלכת כל כך בארץ. מכה זו מערפלת את כל מצבנו הכללי. כל הטענות כנגד הישוב כלו, את “האל תחרישו” ואת ההתפארות בקדושה, כל זה מביא לידי אי-אמון גמור, וליחס של הפחתת כבוד. כל אחד יודע להוקיר את הצעירים שנפלו שם בצפון, הלב דואב וכואב על כל יהודי שנעדר מקרבנו פה, כי עניים אנחנו בכחות ובמנין, בפרט אם יהודי זה נפל ובלבו תקות הבנין… אבל לנצל את הקרבנות האלה, להאשים את כל הישוב במותם למה? רגילים אנחנו בארץ ישראל לקרבנות. היו התנפלויות בכל המושבות, מגדרה ועד מתולה, אותה מתולה שכל כך בזים לה הגבורים של היום, אותה מתולה שבמשך עשרים שנה עמדה כנגד הדרוזים ותתקים, אנשים בעלי הכרה, חיים ומתים לפי הכרתם, מבלי להרעיש עולמות ומבלי להזמין את העולם כלו לבוא ולחזות בכל הדרת גבורתם. ובפרט אין הם כל כך עלולים לחרף את האחרים על בלתי היותם גבורים גם הם.
מה שנעשה בגבול הצפון דורש ברור, – ובטח עוד יעשה. אבל אם מהיום והלאה יסתפקו מנהיגי הקבוצות בצפון, לתת ידיעות נכונות ובלתי מוגזמות, ולהעמיד את דרישותיהם באופן ישר והגיוני, אז גם ועד הצירים וגם הקהל הארצי ישראלי יענו בטח לאחיהם בצרה. אולם כל זמן שנקרא בוליטינים נפוחי-הבל ומקשקשי-חלל, אי אפשר יהיה להתיחס ברצינות אל מצב, שאולי הוא טרגי מאד אבל שנעשה לקומדיה על ידי מדברי גדולות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.