“דבר” 3 ביוני 1960

גדול עיתוני היהודים בעולם הקדיש מוסף לעצמאות ישראל וליובל ההסתדרות.

רוח של חיבה, של הוקרה של אמונה עזה בעתידה של מדינת ישראל וביעודה של תנועת העבודה שלה, מפעמת במוסף הגדול (32 עמודים בתכלת-לבן), שהוציא “פארווערסט” – גדול עיתוני היהודים בעולם – לציון מלאת י"ב שנה למדינת ישראל וארבעים שנה להסתדרות. ולא זו בלבד, אלא שהעיתון מעלה גם את היסודות ההיסטוריים לקשרי-הידידות בין תנועת הפועלים החלוצית בישראל לבין תנועת הפועלים האמריקאית – קשרים עמוקים ומושרשים, שלא יד המקרה עיצבה אותם, וראשיתם מלפני היות הסתדרות העובדים. המשתתפים במוסף – ראשי המדינה וההסתדרות מזה, וראשי תנועת הפועלים הכלכלית והיהודית באמריקה מזה – עומדים על הישגיה, דרכה ושליחותה של ההסתדרות בעמהּ, בתנועת העבודה בכלל ובארצות ואסיה במיוחד – ואולם נראה, שעיקרו של המוסף בהעלאת רקמת הקשרים ההיסטוריים בין שתי תנועות הפועלים הרחוקות, השונות, ועם זה קרובות ברוח ובדרך, שאינה ידועה, כמדומה, ברבים.

בדין מציין בצלאל שרמן, כי תנועת הפועלים האמריקאית היתה חלוצת האהדה לציונות ולפעלה בארץ ישראל וראשונה לתמיכה בה, עוד בשעה שהפועלים היהודים באמריקה תפוסים היו להשקפות של רדיקאליוּת קוסמופוליטית, להתנכרות לאומית וזרות לתרבות עמנו ועברוֹ. ימים ספורים לאחר הצהרת בלפור קידמה ועידת “אמריקן פדריישן אוף לייבור” שנערכה בבופאלו בברכה חמה את ההצהרה הבריטית כמעשה של צדק היסטורי לעם ישראל וכביטוי לעקרונות הדמוקרטיה, אשר אמריקה הרימה אותם על נס במלחמתה נגד גרמניה. ואגב: את הרקע הרוחני והמדיני להחלטה זו הכשיר נחמן סירקין. חודשים מעטים לאחר-מכן נערך הקונגרס הראשון של פועלים יהודים למען ארץ-ישראל, שהיה מפנה ביחסים שבין תנועת הפועלים היהודית באמריקה לבעיות יהודיות בכלל וארץ-ישראל בפרט. מגבית ההסתדרות ומועצת האיגודים המקצועיים למען ההסתדרות – אינן אלא כשלוּחות של אותו קונגרס ראשון.

“אופייני הדבר” – מטעים הכותב – “כי שעה שהמנהיגים היהודיים של האיגודים המקצועיים המשיכו לטעון, שאין הם ציונים, וכי רק למען הסולידריות הפועלית הבין-לאומית תומכים הם בארץ-ישראל – הדגישה א.פ.או.ל. בהצהרותיה את זכותו העקרונית של העם היהודי לארץ משלו ואת הכרחיוּתה בשבילו, למען יוכל לחיות בה חיים עצמאיים וּלנַגֵד [לחַשל] בידיו את גורלו הלאומי. זו היתה עמדתה כשעמד בראשה סמואל גומפרס היהודי, ויליאם גרין הפרוטסטנט, וזו עמדתה כיום כשבראשה עומד הקאתולי ג’ורג' מיני”.

ולא חלפה ועידה של א.פ.או.ל. מאז 1917 ללא הגבה, נקיטת עמדה, או עידוד למפעל הארץ-ישראלי. על הרוב הודגש בגילויים אלה העניין הרב שיש לתנועת הפועלים הבין-לאומית בכינונה של ארץ-ישראל הן כמולדת לעם ישראל, הן כבסיס של קידמה ואור לאנושות כולה. ולא אחת רבה את ריבו של עמנו ומפעל תקומתו מאת ממשלת וואשינגטון.

גם סי.אי.או¹ רואה בארץ-ישראל עניין לפועלי אמריקה, עניין לקידמה ולצדק האנושי בכלל, אף-על-פי שאיחרה במקצת –מחמת בדלנותו של מנהיגה ג’ון לואיס מזה והשפעתם של הקומוניסטים מזה. עם התייצבותו של פיליפ מוריי בראש האיגוד – הוא נצטרף לחוג ידידי ארץ-ישראל. אין ערוך לעזרתה של תנועת הפועלים האמריקאית למפעלנו בארץ, לרבות בהכרת ארצות-הברית במדינת-ישראל, למלחמתה נגד כוחות עויינים באנגליה, בעולם הערבי, במחנה הסובייטי. הכותב סבור, ששיתוף-פעולה זו, הקיים זה כיובל שנים מושתת על יסודות ואינטרסים משותפים, ובכלל זה הדבקוּת בדמוקרטיה ובחירות והסלידה מכל עריצות טוטאליטרית וקומוניסטית. והמעניין בדבריו האציליים של וולטר רותר, סגן נשיא האיגוד המקצועי, של פועלי אמריקה, שעניינם בכותרתם: “ההסתדרות וישראל – גאוות כולנו”, חש בחיבת-אמת זו לפועלנו הלאומי והחלוצי. מילים אחדות:

“רוח האחווה והחמימות האנושית המופלאה המפעמת באדם בישראל, שכל מבקר בארץ חשבה, אף הן, לדעתנו, במידה ניכרת תוצאת השפעתה הטובה של ההסתדרות על מדינת-ישראל. בזכותה של ההסתדרות היתה מדינת-ישראל לאחד המקומות המאושרים המעטים בעולם, שבו רשאי אדם לומר: ‘אכן, זהו עולם שאני טרחתי ביצירתו, חברה שקמה ברוח מאוויי’”.

ועוד מטעים וולתר רותר, שמדינת-ישראל, אשר חותמה של ההסתדרות טבוע בה, שינתה את דמותם של היהודים בעולם, שנודעו כעם-הספר ועם-המסחר, והעלתה את קרנם.

“ישראל היא מבצר דמוקרטי ומקלט לעם ישראל. ואנו חדורי תקווה, כי רוחה של תנועת הפועלים הישראלית סופה לנצח. עתידה של ישראל הוא בעיניינו כמדינה משגשגת ומתקדמת, החיה בשלום עם שכנותיה, שלובה בחלק הגדול של התבל הטורח בפיתוח תרבות חדשה באסיה ובאפריקה – תרבות שתעלה על כל הידוּע לנו עד כה בתולדות, ובהקמת חברה שתהא מושתתת על אחווה כללית, על עקרונות איתנים של יושר, בעולם שבו יִרתמו הממשלות את כוחות המדע והטכנולוגיה לניצול אוצרות-הטבע לטובת האנושות”.

ה. לאנג, מוותיקי עובדיו של “פארווערטס”, מספר על איגרת ששלח יצחק בן-צבי בתחילת שנות העשרים למכס פיין, מזכיר האיגודים המקצועיים באמריקה, שבה הציע שיגור משלחת פועלים לארץ. משלחת לא שוגרה, אך ביוזמתו של פיין קמה מגבית ההסתדרות (געווארק שאפטן-קאמפיין). והכותב מעיר, שגם תנועת הפועלים היהודית באמריקה נלחמה אותה שעה לחופש ההגירה ולכיבוש עמדות-עבודה למהגרים יהודים…

רבים הישראלים, ראשי המדינה והתנועה, המשתתפים במוסף. משה שרת מטעים, כי דוקא עם כינון המדינה גברה חשיבותה של הסתדרות העובדים, ודוד בן-גוריון, ראש הממשלה, כותב בין היתר:

"ואולם גם במדינת-ישראל החופשית מוטלים על ההסתדרות תפקידים חברתיים, תרבותיים וכלכליים גדולים, שנועדו לעיצובו של עם ישראל בארצו כרפובליקה של עובדים מושתתת על יסודות החירות, הדמוקרטיה, העזרה ההדדית והשלום, ובמידת האפשר – הושטת עזרה לאומות צעירות באסיה ובאפריקה בהתקדמותן החברתית, התרבותית והכלכלית.

זה עיקר תפקידה של ההסתדרות".

נשיא המדינה, שר החוץ, שר האוצר, שר העבודה, ראש עירית תל-אביב ואחרים מצרפים ברכות חמות למערכת “פארווערטס” על שיזמה את הוצאת מוסף התכלת-לבן המוקדש לעצמאות ישראל ולהסתדרות העובדים – שסללה דרך לעצמאותנו והיא היא המצוּוה לעצב את דמותה ולבצר את יסודותיה היהודיים והאנושיים, החברתיים והמוסריים.