לחן: משה וילנסקי
שרו: הסטודנטים לגיאוגרפיה במחזמר “אף מילה למורגנשטיין” בתיאטרון “בצל ירוק” (1959)
כִּי שָׁם בָּנוֹת בְּצֶבַע שׁוֹקוֹ
וְתִלְבָּשְׁתָּן – קְלִפּוֹת בָּנָנָה,
מְפַזְּזוֹת בִּמְחוֹל “מַנְיָאנָה”
בַּגּ’וּנְגֶּל, בֵּין עֲצֵי הַקּוֹקוֹס.
נָשׁוּט עַל פְּנֵי הָאוֹרִינוֹקוֹ
וּנְטַיֵּל לָאָמָזוֹנָס.
שָׁם נַחֲשֵׁי הָאָנָקוֹנְדָה,
כִּשְׁנֵים עָשָׂר וָחֵצִי מֶטֶר.
עִם שְׁתֵּי שִׁנַּיִם אֲרֻכּוֹת.
– “מֵתִים מִזֶּה?”
– “תּוֹךְ שְׁתֵּי דַּקּוֹת!”
– “אִם כָּךְ, אוּלַי נִסַּע לְצִ’ילִי?”
– וֵנֵצוּאֵלָה… וֵנֵצוּאֵלָה…
– “אֲנִי אִם אֵין לי צִ’ילִי – מִי לִי?”
– וֵנֵצוּאֵלָה… וֵנֵצוּאֵלָה…
– וֵנֵצוּאֵלָה, אֵין דּוֹמֶה לָהּ!
אוֹלֶה!
שָׁם אֵין בְּחִינוֹת אוּנִיבֶרְסִיטָה
וְאֵין דִּיקָן שֶׁל הַפָקוּלְטָה.
וְשָׁם נִרְאֶה כָּל יוֹם קוֹרִידָה
עִם דּוֹן חוֹזֶה-אַלְפוֹנְסוֹ-שׁוֹלְטְהַיְס.
“אוֹלֶה!” נָנִיף אֶת הַסּוֹמְבְּרֵרוֹס.
“אוֹלֶה!” נִקְרָא לַקָּבָלֵרוֹס.
אֲבָל הַ“תּוֹרוֹ”, חֵי פוֹרְטוּנָה,
פּוֹרֵץ יָשָׁר אֶל הַטְּרִיבּוּנָה.
הוּא מִסְתַּעֵר עַל הַקָּהָל!
– “מֵתִים מִזֶּה?”
– “בְּדֶרֶךְ כְּלָל!”
– “אִם כָּךְ, אוּלַי נִסַּע לְצִ’ילִי?”…
עֲצֵי קָפֶה וְאָבוֹקָדוֹ.
מִכְרוֹת זָהָב בְּאֶלְדוֹרָדוֹ.
זוֹרֵם הַנֵּפְט בְּקָרִיפִּיטְיוֹ
וְאֵין מִסִּים וְ“דֵפִיצִיטְיוֹ”.
וְשָׁם אִינְדְּיָאנִים עִם כַּרְבֹּלֶת
מְקַרְקְפִים רַק מַס גֻּלְגֹּלֶת.
“נִבְרַח לְצִ’יִלי! הוֹפּ! כֻּלָּנוּ!”
"אַךְ שָׁם יֶשְׁנָם הֲרֵי ווּלְקָנוֹ.
רוֹתַחַת לָבָה בְּגַלִּים."
– “מֵתִים מִזֶּה?”
– “לֹא. רַק נִצְלִים.”
אִם כָּךְ, נִסַּע לְפֶּתַח תִּקְוָה!
וֵנֵצוּאֵלָה… וֵנֵצוּאֵלָה…
אֲנִי רוֹצֶה לְפֶּתַח תִּקְוָה!"
וֵנֵצוּאֵלָה… וֵנֵצוּאֵלָה…
וֵנֵצוּאֵלָה, אֵין דּוֹמֶה לָהּ!
אוֹלֶה!
(הבית האחרון,שלא הוקלט)
אָח, כַּמָּה טוֹב בְּפֶּתַח תִּקְוָה:
סֶנְיוֹרוֹ דּוֹן אַבְרָם שַׁפִּירוּס,
רוֹכֵב בַּ“פְּיָאצָה” עִם “פַּפִּירוּס”,
אוֹמֵר: “זֶה נֹעַר זֶה?” – "תַּפְסִיק כְּבָר!
בָּ“אִיצְטַדְיוֹנֶס דֶה-מֵלַאבֶּס”
יֵשׁ “הַפּוֹעֵלֶס” מוּל “מַכָּבֶּס”;
אֲבָל מִבֵּילִינְסוֹן עַד “אֶגֶד”
בִּשְׁמוֹנֶה כְּבָר שׂוֹרֵר שָׁם שֶׁקֶט.
הַכֹּל שָׁקֵט. הַכֹּל רָדוּם.
– “מֵתִים מִזֶּה?”
– “מִשִּׁעֲמוּם!”
אָז בּוֹאוּ לְוֵנֵצוּאֵלָה…
בקומדיה של אפרים קישון, “אף מילה למורגנשטיין”, מופיעים גם סטודנטים במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, הלומדים על דרום אמריקה אצל פרופ' שולטהַייס הקפדן. כשנתבקשתי לכתוב את כל הפזמונים למחזמר (“בצל ירוק”, 1958, הלחינו משה וילנסקי וסשה ארגוב) החלטתי לכתוב פזמון דווקא על ונצואלה, גם מפני שרציתי להפתיע אז סטודנטית בשם אלה, שמצאה חן בעיני. לא ידענו אז הרבה על ונצואלה, והוצאתי מן האנציקלופדיה כמה מילים לועזיות ארוכות, מוזיקליות, כמו “אמזונס”, “אורינוקו”, “אנקונדה” או “קריפיטיו”. רק מאוחר יותר – ואחרי שהטעיתי בשוגג שתי קבוצות סטודנטים, לגיאוגרפיה ולזואולוגיה – נסתבר לי שהאורינוקו אינו משתפך לאמזונס, ושנחשי האנקונדה ממיתים בחנק ולא בהכשה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.