לחן: ז’ורז' בראסנס

שרה: שלישיית “יוסי־חזקי־יונה” (1961)

בְּכָל מְדִינָה מְסֻדֶּרֶת

קַיָּם מַנְגָּנוֹן לְתִפְאֶרֶת;

אֲבָל בְּתַחְתִּית הַבִּנְיָן

נִצָּב הָאֶזְרָח הַקָּטָן.

הָאֶזְרָח הַקָּטָן,

הָאֶזְרָח הַקָּטָן.

קָטָן הָאֶזְרָח וְצָנוּעַ,

וּשְׁמוֹ לְאָדָם לֹא יָדוּעַ.

כֵּן, אֵין לוֹ הֶכֵּר וְסִימָן.

הוּא סְתָם “הָאֶזְרָח הַקָּטָן”.

נָשִׁירָה בְּקוֹל, נָשִׁירָה בְּקוֹל

אֶת שִׁיר הָאֶזְרָח הַקָּטָן.

נָשִׁירָה בְּקוֹל, בְּקוֹל גָּדוֹל,

אֶת שִׁיר הָאֶזְרָח הַקָּטָן.

אֵין אִישׁ בָּעוֹלָם מִתְיַעֵץ בּוֹ.

עָלָיו מְאַיְּמִים רַק בְּאֶצְבָּע:

"אִם לֹא תִּתְנַהֵג טוֹב יוֹתֵר –

אָז תֵּכֶף נִקְרָא לְשׁוֹטֵר."

הָאֶזְרָח הַקָּטָן, נוּ־נוּ־נוּ!

הָאֶזְרָח הַקָּטָן, נוּ־נוּ־נוּ!

גּוֹזְלִים לוֹ אֶת רֹב הַמַּשְׂכֹּרֶת,

וְאִם הוּא דּוֹרֵשׁ קְצָת בִּקֹּרֶת –

אוֹמְרִים לוֹ: "זֶה סוֹד. לֵךְ תִּישַׁן.

תִּגְדַּל קְצָת. אַתָּה עוֹד קָטָן."

נָשִׁירָה בְּקוֹל…

אוֹמְרִים: "הוּא יְצוּר אִינְפַנְטִילִי,

אַךְ כָּךְ הוּא תּוֹעֶלֶת מֵבִיא לִי."

אוֹמְרִים: "אֵין לוֹ דַּעַת בִּכְלָל.

אִם יֵשׁ לוֹ – מִיָּד תְּחֻסַּל!"

הָאֶזְרָח הַקָּטָן…

הַכְּנֶסֶת בִּשְׁמוֹ נֶאֱסֶפֶת

וְאָז הִיא עָלָיו מְצַפְצֶפֶת.

כָּל יוֹם מְאַשֶּׁרֶת עוֹד חֹק.

לֹא חֹק – אֶלָּא חֹקֶן עָמֹק.

הָאֶזְרָח הַקָּטָן…

רַבִּים נְצִיגָיו וְיָפִים הֵם,

וְעַל חֶשְׁבּוֹנוֹ “מְכַּיְפִים” הֵם.

וְאִם מְאַיֵּם הוּא לִצְעֹק –

זוֹרְקִים לוֹ בּוֹנְבּוֹן – שֶׁיִּשְׁתֹּק.

נָשִׁירָה בְּקוֹל…

מֵבִין הָאֶזְרָח שֶׁבְּעֶצֶם

זֶה הוּא שֶׁ“דָּפוּק־עַד־הָעֶצֶם”;

אֲבָל בִּלְבָבוֹ הַפָּעוּט

אוֹהֵב הוּא לִשְׁמֹעַ שֶׁהוּא

“הָאֶזְרָח הַקָּטָן”.

אַךְ פֶתַע, בְּתוֹךְ הָאִידִילְיָה,

הוּא קָם וְהוֹרֵס עוֹד בַּסְטִילְיָה.

וְכָכָה, נָקִי וְחָלָק,

שׁוֹחֵק עוֹד רוֹדָן לְאָבָק.

נָשִׁירָה בְּקוֹל, נָשִׁירָה בְּקוֹל

אֶת שִׁיר הָאֶזְרָח הַקָּטָן.

שֶׁאִם רַק יִרְצֶה

הֲרֵיהוּ יָכוֹל

לַהֲפוֹךְ לָ“אֶזְרָח הַגָּדוֹל”.

נָשִׁירָה בְּקוֹל, נָשִׁירָה בְּקוֹל

אֶת שִׁיר הָאֶזְרָח הַקָּטֹן.

הָאֶזְרָח הַקָּטֹן

שֶׁיָּקוּם יוֹם אֶחָד

לִתְבֹּעַ גַּם דִּין, גַּם חֶשְׁבּוֹן.

בשנת 1960 נחנך תיאטרון חיפה, בבניין חדש ויפה שנבנה ביוזמת ראש העיר, אבא חושי. היה זה מעשה נועז מצדו. קהל צופי התיאטרון בחיפה לפני כן היה מועט ביותר וכלל אלפים ספורים בלבד. אבא חושי הזמין את יוסף מילוא ויצחק קדישזון (מנהלי הקאמרי לשעבר) כדי לפתוח בעירו תיאטרון עירוני, ורוב ההצגות הראשונות זכו להצלחה. באגף הצמוד לתיאטרון פתחו מילוא וקדישזון גם מועדון תיאטרון במתכונת התל־אביבית. תכנית הפתיחה נחלקה לשלושה חלקים: שליש התכנית כלל הופעות פנטומימה של סמי מולכו; שליש שני – כעשרים וחמש דקות של שירים וסיפורים מפי שמעון ישראלי (הצלחת החלק הזה הובילה במהירות לשרשרת הצגות־היחיד של שמעון בכל רחבי הארץ), ובשליש האחרון הופיעו “חמש היחפניות” – חמש זמרות־שחקניות צעירות (ביניהן רבקה מיכאלי, גאולה נוני ומרגלית אנקורי). את התכנית ביים יוסף מילוא, וכתיבתה הוטלה עלי.

כמה משירי התכנית הראשונה של “היחפניות”, שנכתבו בעיקר ללחנים של שנסונים פופולריים, היו קשורים לעיר חיפה וכללו שורות של סאטירה: “אין עיר יפה כמו חיפה. / אין עיר כל כך יפה. / הרקיע צח בחיפה, / גם ההר ירוק בלי־די. / איך הים כחול בחיפה / וכל זה עשתה מפא”י. והפזמון החוזר: “דו־רה־מי־פָה־סולל־בו־נה”. בתכנית “האמנים באים לחיפה” (1961) נכלל שיר מקראי בסגנון “גוספל” על אליהו הנביא (קרי: חיים טופול) שנתבקש להביא “נביאים” (קרי: שחקנים) לכרמל, ושיר בשם “האניות עגנו בחיפה” (ברוח “האניות עגנו במלטה”, כמובן) – שירם של מלחים זרים המגיעים לעיר־הנמל ומחפשים מועדון לילה אדום־פנסים, כמו אלה המארחים מלחים זרים בכל עיר־נמל אחרת; אך ב“חיפה האדומה” הם מגיעים, בסופו של דבר, להרצאה במועדון “אימהות עובדות”.

הייתי שותף גם לכתיבה של שש התכניות הבאות של “מועדון התיאטרון” החיפאי: “ציפורי לילה” (שבה השתתפו חיים טופול ואברהמ’לה מור, שהציגו גם מערכון של אפרים קישון), הנוסח העברי של מחזמר־הכיס האמריקני “פנטסטי”, שנפתח אז בניו־יורק (זו היתה ההופעה הראשונה בלשון זרה של מחזמר זה, המוצג בניו־יורק עד היום. זה היה המחזמר הראשון שתירגמתי); הצגת־רוויו בשם “היסטוריה בגרוש”, בבימוי טופול, שרבים מפזמוניה מופיעים כאן בפרק “היסטוריה” (בתכנית שובץ גם מערכון משעשע, שכל הדיאלוג בו מורכב משמות אנשים מפורסמים); הצגת רוויו נוספת בשם “הכול אודות חוה”, בבימוי שרגא פרידמן ובהשתתפות רביעיית בנות חדשה (גם פזמוניה תופסים מקום נכבד בפרק “היסטוריה” כאן: “הכול אודות חוה”, “דוקטור פרויד”, “אמא באך”, “כסנטיפה”, “מונה ליזה”, “קזנובה” ועוד). המלחינים במועדון בחיפה היו פרנק פלג, מאיר נוי, יצחק גרציאני, אינה אבילאה, מנחם צור ועוד. ניגנו: פולדי שצמן ויגאל סלומונוביץ'.

בספטמבר 1963, עם תום לימודינו לתואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים, יצאנו, אשתי אלה ואני, ללוס אנגלס, ללימודי התואר השלישי באוניברסיטת UCLA. לפני נסיעתנו עוד הספקתי להשלים את תרגום “קומדיה של טעויות” לשקספיר ל“הבימה” ועם שרגא פרידמן – את המחזמר “גבירתי הנאווה”. ול“מועדון התיאטרון” בחיפה – את כתיבת תכנית הבידור “רגל אחת באוויר” (“מסביב לעולם בשמונים דקות”) – סיור בעולם בעזרת שירים מארצות שונות. גיל אלדמע היה המנהל המוזיקלי. טופול ביים. את דברי הקישור שלא הספקתי לסיים בגלל נסיעתנו השלים החידונאי שבח וייס – לימים יו"ר הכנסת ושגרירנו בפולין.

כמה חודשים אחרי יציאתנו לקליפורניה נסגרו שני “מועדוני התיאטרון”, בתל־אביב ובחיפה, בעיקר מפני שלא נמצא מי שיכתוב את תכניותיהם.

בתום ההצגה “תל־אביב הקטנה”, שנולדה בשנת העשור והוצגה באוהל גדול במגרשי התערוכה על שפת הירקון, חברו יחד הבמאי שמואל בונים, המלחין סשה ארגוב ושלושת כוכבי ההצגה (יונה עטרי, יוסי בנאי ואבנר חזקיהו) לשלישיית בידור חדשה, “יוסי־חזקי־יונה” (בעצם, היתה זו רביעייה: סשה ארגוב ישב ליד הפסנתר, ניגן – וצחק בהנאה). אהבת כולנו ללחני השנסונים של בראסנס הצרפתי הולידה אז את השיר “יוסי־יונה” (ראה בפרק של שירי אהבה) ואת הסאטירה “האזרח הקטן”. תקליט של הארי בלפונטה ושתי הזמרות המופלאות, מרים מקיבה ואודטה, שהגיע אז לידינו, תרם להצגה תרגום חופשי של שיר־עם אירופי, ששרנו עוד בנעורינו בתנועה (בנוסח של “יש חור בדלי, שרה־ביילה”). אלא שיונה עטרי העסיסית הפכה את השיר הזה ממרכז אירופה לשיר “תימני”. (ראו בשיר “יש חור בדלי”).