רקע
דן אלמגור
אנו המתגנבים
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: אור יהודה: כנרת, זמורה־ביתן, דביר; 2012

לחן: פרנק פלג

שרו: גדעון זינגר ושמעון בר בתכנית הרדיו “בכל המסיבות” (1959)

כן הלחין ושר דני גרנות בהצגה “ירושלים שלי” (ש969)


הוּא:

עוֹד הָעֶרֶב אָבוֹא לְבַקְּרֵךְ

בְּחַדְרֵךְ, אֵצֶל גְּבֶרֶת שַׁפִּירָא

הָעוֹלָה לָךְ כִּמְעַט שִׁשִּׁים לִירָה

(כִּי רָצִית בּוֹ לָגוּר לְבַדֵּךְ).

אִם אֶרְאֶה שֶׁאֶצְלֵךְ יֵשׁ עוֹד אוֹר

אָז אֶשְׁרֹק לָךְ בְּעֶשֶׂר וָרֶבַע;

תִּפְתְּחִי, וּבַלָּאט נִתְגַּנֵּבָה

לְחַדְרֵךְ שֶׁבִּקְצֵה הַפְּרוֹזְדוֹר.

עוֹד תִּרְאִי אֵיךְ מְבַלִּים

בְּעִיר אָקָדֵמָאִית.

הִיא:

הִשְׁתַּגַּעְתָּ? עוֹד תָּעִיר

אֶת בַּעֲלַת הַבַּיִת.


הוּא:

אַתְּ סְטוּדֶנְטִית שָׁנָה רִאשׁוֹנָה

יְרֻקָּה וְעוֹד לֹא מְסֻדֶּרֶת;

אַךְ אֶצְלִי הַ-בִּי-אֵי כְּבָר בַּדֶּרֶךְ

(חֲסֵרָה בְּאַנְגְלִית רַק בְּחִינָה).

אַתְּ תִּרְאִי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ טוֹב

בְּחַדְרֵךְ הֶחָמִים עַל שָׁטִיחַ,

כְּשֶׁהָרַדְיוֹ “פָּתֵטִית” יַשְׁמִיעַ

וְנִקְרָא אָז אֶת כָּל “פּוּ הַדֹּב”,

וּנְדַקְלֵם אֶת עַמִּיחַי

וּנְשַׁלֵּב יָדַיִם.


הִיא:

בְּחַיֶּיךָ, עוֹד תָּעִיר

אֶת בַּעֲלַת הַבַּיִת!


הוּא:

כְּבָר חֲצוֹת. אַתְּ וַדַּאי מְחַכָּה

שֶׁאָקוּם וְאֵלֵךְ לִי. בְּסֵדֶר.

אַךְ אֵצְלֵךְ כֹּה חָמִים פֹּה בַּחֶדֶר,

וְאֶצְלִי אֵין בִּכְלָל הַסָּקָה.

מִתְחַשֵּׁק לִי לָשִׁיר שִׁיר קָטָן –

סְתָם, פִּזְמוֹן עַל כִּבְשָׂה וְעַל תַּיִשׁ.

הִיא מֵעֵבֶר לַקִּיר? נוּ, אָז מָה יֵשׁ?

הִיא חֵרֶשֶׁת וַדַּאי, כְּמוֹ כֻּלָּן.

בּוֹאִי הֵנָּה, יַלְדָּתִי,

רַק דַקָּה אוֹ שְׁתַּיִם.

הִיא:

דַּי, תַּפְסִיק כְּבָר. עוֹד נָעִיר

אֶת בַּעֲלַת הַבַּיִת.


הוּא:

נוּ, כְּבָר שְׁתַּיִם-פָּחוֹת-עֲשָׂרָה.

הִיא:

הִתְגַנֵּב בַּפְּרוֹזְדוֹר, אַךְ בְּשֶׁקֶט.

זְהִירוּת, שָׁם בָּלָטָה חוֹרֶקֶת.

לֵךְ בַּחשֶׁךְ יָשָׁר, אַל תִּירָא.

הוּא:

אוּף! נִתְקַלְתִּי בְּקִיר הַפְּרוֹזְדוֹר.

לֹא יָכֹלְתְּ כְּבָר לָקַחַת לָךְ חֶדֶר

שֶׁיִּהְיֶה עִם כְּנִיסָה מְיֻחֶדֶת?

מָה זֶה? מִי זֶה הִדְלִיק אֶת הָאוֹר?


בַּחוּרָה פֹּה עַל הַסַּף,

חֹמֶד לָעֵינַיִם.

מִיהִי זֹאת הַחֲתִיכָה?

הִיא:

זֹאת בַּעֲלַת הַבַּיִת!


שני פזמונים מתקופת לימודַי באוניברסיטה בירושלים. האחד: הווי אופייני לזוג סטודנטים לא נשואים. היא גרה בחדר שכור בקצה מסדרון ארוך של דירה השייכת לבעלת בית נשמעת, אך בלתי נראית. כל ניסיון שלו להתגנב לקראת חצות החוצה בחשכה במסדרון נתקל במכשול קטן: הבָּלטה החורקת ליד דלתה של בעלת הבית, המסגירה את העובדה שמישהו מנסה לצאת החוצה בשעה כה מאוחרת. לפחות דירה אחת כזאת היתה קיימת בירושלים, ברחוב אלחריזי ברחביה, וסטודנטיות וסטודנטים רבים זיהו אותה כששמעו את השיר והודו שגם הם עברו חוויות דומות. רק גילהּ של בעלת הבית בסוף הפזמון הוא פרי הדמיון.

את הפזמון השני קראתי לפני כחמישים ואחת שנה בטקס נישואַי לסטודנטית שגרה קודם שנתיים בחדר באותה דירה עם הבלטה החורקת.

המלצות קוראים
תגיות