לחן: סשה ארגוב
שרו: “התרנגולים” בתכניתם השנייה (1963)
כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא” – לְמָה אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת?
לְמָה אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת, כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא”?
הַאִם הַ“לֹּא” הוּא “לֹא וּבֶאֱמֶת”?
אוּלַי הוּא רַק “אוּלַי, אַךְ לֹא כָּעֵת”?
אוֹ שֶׁהַ“לֹּא” הוּא רַק “עוֹד לֹא”.
אוּלַי הוּא “אוֹ”. אוּלַי הוּא “בּוֹא”.
כִּי אַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא,” כָּל כָּךְ בְּחֵן
שֶׁהוּא נִשְׁמַע לִי עוֹד יוֹתֵר מַזְמִין מִ“כֵּן”.
כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא,” אֲנִי כְּבָר לֹא יוֹדֵעַ,
מְבֻלְבָּל וּמִשְׁתַּגֵּעַ, כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא.”
כִּי אִם אֹמַר: “הִיא לֹא רוֹצָה מַמָּשׁ”,
אוּלַי מָחָר תַּכְרִיזִי: "הוּא חַלָּשׁ!
זֶה גֶּבֶר זֶה? זֶה סְתָם קָטִין.
שׁוֹמֵעַ ‘לֹא’ – וּמַאֲמִין."
אִם אֶסְתַּלֵּק, אוּלַי תֹּאמְרִי: “חֲבָל.”
אִם אֶשָּׁאֵר, אוּלַי תַּגִּידִי: “מְנֻוָּל”.
כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת: “לֹא” – לְמָה הִיא מִתְכַּוֶּנֶת?
לְמָה הִיא מִתְכַּוֶּנֶת כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת: “לֹא”?
הַאִם זֶה “לֹא” סוֹפִי, כָּזֶה מֻחְלָט;
אוֹ שֶׁהַ“לֹּא” הוּא רַק זְמַנִּי בִּלְבַד.
אוּלַי הוּא “טוֹב, אַךְ לֹא עַכְשָׁו”?
אוּלַי זֶה הוּא, בְּעֶצֶם, “נוּ”?
אַךְ אִם הָיוּ אוֹמְרִים רַק “לֹא” וְ“כֵּן” –
אָז מָה בִּכְלָל הָיָה נִשְׁאָר פֹּה מְעַנְיֵן?
כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא” – לְמָה אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת?
לְמָה אַתְּ מִתְחַנֶּנֶת כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא”?
כִּי אִם אֵינֵךְ רוֹצָה בִּכְלָל-בִּכְלָל,
הַגִּידִי לִי: “'סְתַּלֵּק כְּבָר וַחֲסַל!”
תַּגִּידִי: “דַּי!” אוֹ: “עוּף מִפֹּה!”
רַק אַל-נָא, אַל תַּגִּידִי: “לֹא.”
כִּי אַתְּ אוֹמֶרֶת: “לֹא,” כָּל כָּךְ בְּחֵן
שֶׁהוּא נִשְׁמַע הַרְבֵּה יוֹתֵר מַזְמִין מִ“כֵּן”.
הבית שנכתב 25 שנה אחר-כך:
כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת: “לֹא” – לָזֶה הִיא מִתְכַּוֶּנֶת,
לָזֶה הִיא מִתְכַּוֶּנֶת כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת: “לֹא.”
לָכֵן הַ“לֹּא” שֶׁלָּהּ סוֹפִי, מֻחְלָט.
רַק הִיא קוֹבַעַת, לֹא שׁוּם בֵּית מִשְׁפָּט!
אָז אַל תִּהְיֶה לִי “תַּרְנְגוֹל”
וְאַל תִּהְיֶה חָכָם גָּדוֹל.
הִיא לֹא רוֹמֶזֶת “כֵּן”, “אוּלַי” אוֹ “בּוֹא”
כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת: “לֹא,” הִיא מִתְכַּוֶּנֶת “לֹא!”
את הדואט משמאל (שיר אופייני לארץ מהגרים, שיש בה אולפנים ללימוד הלשון) שרו יוסי בנאי ורבקה מיכאלי –חברַי ושכנַי מימין ומשמאל לרחוב הקטן שבצפון העיר, שבו רבקה ואני גרים עד היום. השיר השני מוכר כיום כמעט לכול ומעורר לא פעם הסתייגות. אבל הוא נכתב לפני ארבעים שנה בערך לתכנית השנייה של להקת “התרנגולים” (שהוקדשה לשירי אהבה שרובם עסקו באהבה תמימה בין ילדים, נערים ונערות). השיר היה אז תמים למדי לעומת כמה משירי הלהקה האחרים. מי היה יכול אז לשער שכעבור יותר משלושים שנה יתגלגל לדיונים בבתי המשפט המחוזי והעליון בשל ניסיונם של סנגורים חסרי מעצורים להשתמש בשיר להגנת לקוחותיהם שנאשמו באונס קבוצתי ובהתעללות בילדות או ילדים חסרי מגן? כתגובה, כתבתי אז את הבית האחרון בשיר, המובא גם הוא כאן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.