רקע
דן אלמגור
הבלדה על ג'וקונדו
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: אור יהודה: כנרת, זמורה־ביתן, דביר; 2012

לחן: דניאל שליט (1972), וכן מתי כספי (1975)

שרה: שלומית אהרן במחזמר “מחברות החשק” (1972)


נָשִׁים, נָשִׁים, צְבִיּוֹת־הַחֵן,

יְפוֹת שׁוֹקַיִם וְחָזֶה,

אֱטֹמְנָה נָא אֶת אָזְנֵיכֶן

מִשְּׁמֹעַ לַסִּפּוּר הַזֶּה.

כִּי יֵשׁ אֲשֶׁר יֹאמְרוּ: “חֵן־חֵן!”

אַךְ יֵשׁ יֹאמְרוּ: “נִיב זֶה נִבְזֶה!”

הַיּוֹם אָשִׁיר עַל פָּרָשִׁים

וְעַל כְּלֵי זַיִן – וְנָשִׁים!


אָשִׁיר פֹּה עַל אַבִּיר צָעִיר

וּשְׁמוֹ ג’וֹקוֹנְדוֹ הַפָּרָשׁ,

שֶׁיּוֹם בָּהִיר עַל סוּס מָהִיר

לָבוֹא לְרוֹמָא הוּא נִדְרַשׁ.

מַדּוּעַ זֶה נִקְרָא לָעִיר? –

סָתַם הַמֶּלֶךְ, לֹא פֵּרַשׁ.

סָתַם הַמֶּלֶךְ, אַךְ פָּקַד

לָבוֹא לְרוֹמָא – וּמִיָּד!


אִשָּׁה צְנוּעָה וּצְעִירָה

יֵשׁ לְג’וֹקוֹנְדוֹ הַנָּעִים.

“אַל תַּעַזְבֵנִי,” כָּךְ אָמְרָה,

"כִּי בִּלְעָדֶיךָ אֵין חַיִּים!

אִם תַּעַזְבֵנִי – בִּמְהֵרָה

אָמוּת מֵרֹב גַּעְגּוּעִים.

אִם אֶשָּׁאֵר לְבַד, הַשַּׂר,

אֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר!"


– נִשְׁבַּר לִשְׁנַיִם לְבָבִי,

אֲבָל הַמֶּלֶךְ זֹאת כּוֹפֶה.

רַק אַל תִּבְכִּי, כִּי בְּשׁוּבִי

אָבִיא לָךְ שַׁי – מַלְבּוּשׁ יָפֶה.

– אִם תַּעַזְבֵנִי, אֲהוּבִי,

שׁוּב לֹא אוּכַל לְהֵרָפֵא.

– עַזָּה כַּמָּוֶת אַהֲבָה,

אֲבָל הַמֶּלֶךְ כָּךְ צִוָּה!


– שַׁרְשֶׁרֶת זוֹ, מַרְגָּלִיוֹת,

הִיא בִּירֻשָּׁה אֵלַי עָבְרָה.

עַל צַוָּארְךָ אוֹתָהּ עֲנֹד,

כִּי הִיא מַזְכֶּרֶת יְקָרָה!

וְכָךְ תִּזְכֹּר בְּאֶרֶץ־נוֹד

אֶת אִשְׁתְּךָ הַצְּעִירָה.

מַזְכֶּרֶת הִיא מֵאִשְׁתְּךָ.

אַל תְּסִירֶהָ מִצַּוָּארְךָ.


לֵיל הַפְּרֵדָה: אֲהָהּ! אָהוֹ!

שׁוּב הִתְעַלְּפָה בֵּין זְרוֹעוֹתָיו.

הִיא נִלְחֲצָה אֶל לְבָבוֹ,

כִּי אֵיךְ תִּחְיֶה יוֹם בִּלְעָדָיו?

עִם שַׁחַר קָם מִמִּשְׁכָּבוֹ,

בַּחֲשֵׁכָה לָבַשׁ מַדָּיו.

הוּא עַל סוּסוֹ מִהֵר לִרְכֹּב.

אִשְׁתּוֹ הִמְשִׁיכָה אָז לִשְׁכֹּב.


דָּהַר ג’וֹקוֹנְדוֹ לַבִּירָה.

דָּהַר, וּלְפֶתַע הוּא נִזְכַּר:

אֶת הַשַּׁרְשֶׁרֶת הַיְּקָרָה

שָׁכַח בַּלַּיְלָה עַל הַכַּר.

הִיא לֹא תִּסְלַח לִי, מָה נוֹרָא!

עַל כֵּן הַבַּיְתָה חִישׁ אֶדְהַר

וְאֶתְגַנֵּב, אֶקַּח הַשַּׁי –

וְשׁוּב אֶדְהַר לִי בַּחֲשַׁאי!


עַל סוּס אַבִּיר לִפְנֵי זְרִיחָה

חָזַר ג’וֹקוֹנְדוֹ לְבֵיתוֹ.

הִיא יְשֵׁנָה עוֹד, הַנְּסִיכָה…

הִנֵּה הִיא כָּאן, בְּמִטָּתוֹ.

הֵסִיר בַּלָּאט אֶת הַשְּׂמִיכָה

וּמָה רַבָּה הַפְתָּעָתוֹ –

כִּי לְצִדָּהּ עֵירֹם שָׁכַב

הַנֶּאֱמָן בַּעֲבָדָיו.


עָמַד ג’וֹקוֹנְדוֹ מִשְׁתָּאֶה,

שָׁלַף הַחֶרֶב מִנְּדָנָהּ.

הִבִּיט בָּעֶבֶד הַנָּאֶה

וּבְאִשְׁתּוֹ הַיְּשֵׁנָה.

הִבִּיט בָּהֶם, לִבּוֹ גּוֹאֶה,

אַךְ בְּמוֹחוֹ אֵין כָּל שִׂטְנָה.

כַּסֵּה הַשְּׁנַיִם בְּיָדוֹ

וְשָׁב בְּדַהַר לִגְדוּדוֹ.


וְשׁוּב לְרוֹמָא הוּא דָּהַר.

אָהַהּ, כַּמָּה נָפְלוּ פָּנָיו!

גּוּפוֹ כָּחַשׁ, עוֹרוֹ חָוַר

וּבוֹעֲרוֹת כָּאֵשׁ עֵינָיו.

הוּא לֹא גִּלָּה לְאִישׁ דָּבָר,

אֲבָל קוֹדְרִים מַעֲיָנָיו,

וּלְחָיָיו תְּנוּמוֹת רָזוֹת.

שָׁלָמָה הַתּוּגָה הַזֹּאת?


סוֹף־סוֹף הִגִּיעַ לָאַרְמוֹן

וְנָח מִדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה.

מִי שָׁם בִּקְצֵה הַמִּסְדְּרוֹן?

הֵן זֶה חַדְרָהּ שֶׁל הַמַּלְכָּה.

נִגַּשׁ ג’וֹקוֹנְדוֹ לַחַלּוֹן,

הֵצִיץ בְּנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה.

כִּי הַמַּלְכָּה הַצְּעִירָה

יְפַת מַרְאֶה וִיפַת צוּרָה.


הֵצִיץ ג’וֹקוֹנְדוֹ וְרָאָה

כִּי הַמַּלְכָּה בְּמִטָּתָהּ.

הִקְשִׁיב מְעַט וְהִשְׁתָּאָה:

כַּמָּה כְּבֵדָה נְשִׁימָתָהּ!

הֵצִיץ שֵׁנִית: אָהַהּ! אָהַהּ!

נַנָּס קָטָן שׁוֹכֵב אִתָּהּ.

נַנָּס קָטָן בְּמִדּוֹתָיו

שׁוֹכֵב, וְהַמַּלְכָּה תַּחְתָּיו!


ג’וֹקוֹנְדוֹ מִשְׁתָּאֶה עָמַד

כֻּלּוֹ בּוּקָה וּמְבֻלָּקָה.

מָה מְכֹעָר הוּא הַגַּמָּד

הַמְּקַפֵּץ עַל הַמַּלְכָּה!

צָעִיר הַמֶּלֶךְ וְנֶחְמָד;

אַךְ הִיא – נַנָּס יֵשׁ בְּחֵיקָהּ!

הֵצִיץ ג’וֹקוֹנְדוֹ וְחָזַר.

עַם הַנָּשִׁים הוּא עַם מוּזָר!


עָמַד ג’וֹקוֹנְדוֹ בַּחַלּוֹן,

וּבְבֵיתוֹ פִּתְאוֹם נִזְכַּר:

נִזְכַּר בָּעֶבֶד הֶחָסוֹן

אֲשֶׁר נִמְנֵם שָׁם עַל הַכַּר.

כֵּן, גַּם אִשְׁתּוֹ בָּגְדָה; נָכוֹן!

אֲבָל עִם עֶלֶם כְּתָמָר –

חָסוֹן, גָּבוֹהַּ כִּכְלוֹנָס.

וְלַמַּלְכָּה? – יֵשׁ רַק נַנָּס.


מִן הָאַרְמוֹן הַמְּפֹאָר

חָזַר ג’וֹקוֹנְדוֹ לְבֵיתוֹ.

מַלְבּוּשׁ יָפֶה וּמְהֻדָּר

מֵרוֹמָא הוּא הֵבִיא אִתּוֹ.

“עָצוּב הָיָה לִי, רַע וָמַר,”

אָמְרָה בַּדֶּלֶת יָפָתוֹ;

אַךְ הוּא הֵשִׁיב לָהּ בִּנְשִׁיקָה –

כִּי הִיא טוֹבָה מִן הַמַּלְכָּה!



“הבלדה על ג’וקונדו” עובדה על פי התרגום העברי של נער בן 14 (!) יהודה־אריה ממודינה (איטליה, המאה ה־16), לקאנטו של המשורר האיטלקי אריוסטו, בספרו “אורלנדו הזועם”. לימים הפך הנער לאחד מגדולי הרבנים באיטליה, כתב גם דרמות עבריות, ניצח על מקהלת הגטו והרבה להמר בקלפים.

המלצות קוראים
תגיות