אחת הדרכים, שמשתמשים בה המליצים, כדי לעורר תשומת לב שומעיהם, על־ידי הפתעתם אותם ועל־ידי תתם להם מקום לחשוב, לפתור ולמצוא, היא הדרך הקצרה. המשורר משאיר בכוונה איזה ביטוי בלתי־נשלם, במקום שהוא בטוח, כי השומע יבין מעצמו את סוף הרעיון. הוא מפסיק רגע, עד מצוא השומע כוונתו, ואחר הוא ממשיך דיבורו הלאה. דבר זה מוסיף איזה קסם לדברים ומעסיק את כוח דמיונו של השומע.

בימינו אלה הננו רגילים לציין זאת בשורה של נקודות (….).

השימוש בדרך זו נמצא במקומות שונים בתנ“ך, וגם המשוררים הערבים השתמשו בה וקראוה בספרי תורת מליצתם בשם “ההסתפקות” (الاكتفاء), כי המשורר מסתפק בחלק ממה שעליו להגיד וסומך על השומע, כי הוא יבין למלא את החסר. גם המשוררים העברים אוֹחזים לפעמים בדרך זו, אך ההבדל בין השימוש בתנ”ך ובשירה הערבית בדרך הקצרה ובין שימושם הם הוא בזה, כי בשעה שבתנ“ך ובשירה הערבית בא הקיצור על יסוד ההבנה, שהשומע מבין ומשער מה שחסר, בא הקיצור בשירי הספרדים בחלק היותר גדול מהמקומות, שהשתמשו בו, על יסוד פסוקי התנ"ך; זאת אומרת: הם מביאים חלק ממאמר תנ”כי ומשמיטים סופו, וסומכים על ידיעתו של השומע את המאמר במקום שהוא נמצא, וידיעתו זאת נותנת לו היכולת להשלים מה שהחסיר המשורר.¹

ומכיוון שזה בנוי על יסוד חלקי פסוקים, הננו מוצאים שימוש זה כמעט תמיד בשירי הקודש, אשר בהם באו השיבוצים התנ"כיים, והיו אלה למין שׁיבּוּץ מיוחד, הוא “השיבוץ המקוצר”.

הקיצור בשירי הספרדים בכלל מתחיל בהשמטת אות בסוף המלה, או בהשמטת הברה או שתים מהמלה בסופה, ונמשך בהשמטת מלה שלמה או יותר, וגומר בהשמטת מאמרים שלמים.

השמטת אותיות או הברות הננו מוצאים רק במקומות אחדים בשירי בן־גבירול, משורר זה, שהרשה לעצמו על יסוד “חופש השירה” שימושי לשון בלתי־רגילים במידה מרובה מאד. הוא היה הראשון בין משוררי ספרד להשתמש בדרך קצרה,² והרשה לעצמו להשמיט מה שקשה להשמיטו.

ככה הננו מוצאים בשירו “מַה לָּךְ יְחִידָה תֵּשׁבִי” (א, ו), אשר בו הוא מתאר עצמו כיושב אל עקרבים, את הבית הזה:

נֶחְשָׁב כְּמוֹ גֵר וְתוֹשָׁב / יוֹשֵׁב בְּשֶׁבֶת יְעֵנִי,

שהכוונה היא “יענים” עפ"י הכתוב “כיענים במדבר” (איכה ד 3), ובתור חיקוי לכתוב “יושב בשבת תחכמוני” (שמואל ב' כג 8).

ולפעמים הוא מקצר מלה, אשר אחרי קיצורה היא יוצרת מלה, הנמצאת בלשון ובהוראה אחרת, בסמכו על השומע, כי יבין כוונתו האמתית, כגון (ב, כב):

שְׁלַח מִנְזָר / לְעָם נִגְזָר / אֲשֶׁר הָפְזָר / הֵן וְהֵן,

בהוראת “הֵנה והֵנה” בשעה שמלת “הן” הוראה אחרת לה.

פחות נועז מזה הוא שימושו במלת “והן” במקום “והנה” שבכתוב, באמרו (ג, פה):

וְרָאִיתִי בְשִׁירָתָךְ / כְּאִישׁ רָאָה וְהֵן סֻלָּם,

הנמשך על חלום יעקב (בראשית כח 12). ובמאמר זה ישנו גם קיצור מאמר שלם, בהיות הכוונה, שראה את שירתו כדבר אשר ראשו מגיע השמימה, ככתוב אצל יעקב, כי ראה “והנה סֻלם מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה”.

לפעמים הוא מחסיר אות ל' היחס בסמכו על אות זו, שהזכירה לפני זה כגון (א' יח):

מַחְמָד לְעֵינֵינוּ וְכָל־עַיִן, וְגַם / נֹפֶת לְשׁוֹנֵנוֹ וּמֹר אַפֵּנוּ,

שהכוונה היא: אתה הנך מחמד לעינינו ולכל עין. וגם נֹפת ללשוננו ומֹר לאפנו. וכן (א, לב):

אֲנִי דוֹדִי וְדוֹדִי לִי כְּנַפְשִׁי.

שהכוונה היא: אני לדודי.

במקום אחר הוא מגיע עד כדי השמטת סימן הרבים בשם, משום שבא ישר לפני שם זה מספר המורה על רבים; וזה בפיוטו על דיני הציצית (ב, קמז 8):

וּמִשְׁפָּטָיו / הֱיוֹת חוּטָיו / כְּפוּלִים תּוֹךְ / שְׁלֹשׁ אֶצְבַּע

שהכוונה היא ל“אצבעות”.

השמטת הברות באה בשמות עמים, שנזכרו בתנ"ך, כגון בדברו על לבו (א, ז):

וְלוּ הָשְׁלַךְ בְּשֵׂאתוֹ הַתְּלָאוֹת / בְּקֶרֶב אוּר נְבוּכַד – לֹא שְׂרָפוֹ,

שהכוונה היא לכבשן האש אשר בו השליך נבוכדנאצר את חנניה, מישאל ועזריה.

ובפיוט אחר (ג. צד 6) הוא משתמש ב“נבוזר” לנבוזראדן.³

ובשירו “מה לך יחידה תשבי” הנזכר הוא אומר:

אֶרֶץ יְרִיבַי אַחֲרַי / תּוּאַר בְּקִלְלַת בֶּן־אֲבִי,

שהכוונה היא, כנראה, לקללת העיר מֵרוז, שבאה בשירת דבורה וברק בן אבינֹעם (שופטים ה 23). וכן תֹּפֶת וְגֵיא (א, מ): שהכוונה: וגיא־הנום.

בנוגע להשמטת מלים שלמות או חלקי מאמרים הננו מוצאים בדברי המשוררים רק לעתים רחוקות, שישתמשו בה על סמך ההבנה ולא על סמך הפסוקים. כגון באחד משירי הקודש לרשב"ג (ג. צג 24):

מִבֵּין אֻמּוֹת שִׁבְעִים יְדַעְתַּנִי / וְאָז הִבְטַחְתַּנִי מִבְּלִי לְתִתּוֹ,

שהכוונה היא: הִבטַחתני שלא תתנהו בידם או בידי אויביו.

ובשירי החול (א, לב): וַאֲנִי הָלוֹךְ וּבָכוֹ, שהכוונה: ואני הולך הלוך ובכו.

וכן (שם, שם):

פְּקַדְתִּיהוּ לְעֵרָבוֹן כְּפָקוֹד / בְּיַד אִישׁ נֶאֱמָן יוֹצֵא יְרֵכוֹ,

שהכוונה היא: כהפקיד איש את יוצא ירכו ביד איש נאמן.

ובאחד משירי טדרוס (ס) על ידידו:

נָאֶה, וּבַיִת נֶאֱמָן מֵחֵן / בָּנָה בְתוֹךְ לִבִּי, וְשָׁם חָנָה

נוּדוֹ שְׂרָפַנִי וְלֹא זָכַר / לִבִּי וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה,

שהכוונה היא: והבית אשר בנה בתוכו.

אך מלבד מקומות בודדים אלה וכיוצא בם, בנוייה ההשמטה בכל המקומות המרובים רק על יסוד קטעי פסוקים מהתנ"ך.

בשירי הרשב"ג, בדברו על אפסות האדם (ב, סג):

אַף רוֹאֵיהֶם יֹאמְרוּ אַיָּם? / אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם…,

שהמכוּון הוא ההמשך: ונהר יחרב ויבש, ואיש שכב ולא יקום, עד בלתי שמים לא יקיצו ולא יעוֹרו משנתם (איוב יד 11, 12), שגם שם ישנה דרך קצרה, כי הכוונה: המים אוזלים מהים והנהר יחרב וייבש, ואחרי כן (בימי החורף) ישובו המים אליהם: אבל בן אדם אם מת, אין לו עוד כל תקוה.⁴

או בקראו לנפשו (א. ו):

עִמְדִי וְצַפִּי עַד אֲשֶׁר / יַשְׁקִיף וְיֵרֶא יוֹשְׁבִי… (בשמים) –

עפ"י איכה ג 50. וכן (ב, ע):

צִפִּיתִי לְאוֹמְצִי וְעוֹלְצִי / כִּי הוּא יוֹצִיא…

שהכוונה היא: יוציא מרשת רגלי (עפ"י תהלים כה 15).

השמטת מלים יחידות או יותר ממלה אחת תוכל להיות בשני אופנים: א) שמקצרים קטע מפסוק שבתנ“ך ומפסיקים אותו באמצע, במקום שהענין איננו דורש הבאת שארית הקטע, וכוונת המאמר באה בשלמותה. פה נוצרת ההפתעה ע”י ההפסקה הפתאומית באמצע קטע הפסוק. ב) שמפסיקים הקטע באמצע וכוונת המאמר דורשת המשכת הקטע עד סופו. פה נוצרת ההפתעה בזה, שהשומע צריך למלא את החסר עפ"י המשך הקטע, שהוא יודעו.

דוגמא יפה לאופן הראשון יוכל לשמש בית של הרשב"ג באחד מפיוטיו, בדברו על דור המבול (ו, נד):

רַבָּה רָעַת מְתֵי גַעַל / וְהוּחַל לִקְרֹא בְשֵׁם בַּעַל.

כִּחֲשׁוּ לָאֵל מִמַּעַל / וַיֹּאמְרוּ: גֶּשׁ־הָלְאָה, הָאֶחָד!

המשורר לקח את דברי אנשי סדום ללוט, שקראו אליו: גש הלאה! האחד בא לגור וישפט שפוט?! (בראשית ט 9) והמשיך מלת ה“אחד” אל לפניה והפסיק בה באמצע באמרו, כי המכחישים באל היחיד קראו אליו: גש הלאה, אתה האחד! כוונת הבית שלמה במלה זו, ואין כל מקום להמשיך בשארית דברי הקטע.

ובשיר ידידות של הארב"ע (הוצאת אחיאסף א, ע' 48):

שֶׁמֶשׁ אֱנוֹשׁ! נְסָה פָנֶיךָ / עַל אוֹהֲבִים, עֲשֵׂה כִרְצוֹנֶךָ

אַל תִּגְּפֵם בְּחִצֵּי עֵינֶיךָ

לָמָּה בְּזַעְפֶּךָ לֵב תִּרְצָח? / הוֹאֵל נָא וְקָח!

כלומר: למה לך לרצוח בחיצי עיניך את לב ידידיך? הן הם מוכנים לתיתּו לך, ואתה רק הואל וקח אותו, והמבטא לקוח מדברי נעמן אל גחזי (מלכים ב' ה 23): הואל קח כּכּרים, ולמלת “ככרים” אין כל מקום פה.

וכן באחד משירי קדשו (אחיאסף א, עמ' 138):

שׁוֹבָב מַה־זֶּה יַעֲנֶה / יוֹם בַּמִּשְׁפָּט יְעֻנֶּה?

יְבוֹנֵן וְיִבְנֶה / לִפְנֵי שַׁחֵת יְיָ!

שהכוונה: לפני שחת ה' אותו, וזה לקוח מהכתוב: לפני שחת ה' את סדֹם ואת עמֹרה (בראשית יג 10).

ובאותו שיר, בדברו על הצדיק הנפטר:

רַבָּה אָז טוֹבָתוֹ / כִּי כָבוֹד מְנוּחָתוֹ / וּלְהַעֲלוֹת נִשְׁמָתוֹ / חוֹנֶה מַלְאַךְ יְיָ,

הלקוח מהכתוב (תהלים לד 8): חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם.

אך בעיקר הדבר משתמשים המשוררים בדרך הקצרה באופן שברור הדבר, כי חסר סוף המאמר ואי־אפשר להבין המאמר מבלעדיו; וזהו המפתיע שבדרך זו.

ככה הננו מוצאים בשיר “מוסר השכל”, המיוחס לרב האיי גאון את הבית הזה:

וְאַל תֹּאמַר לְרֵעָךְ שׁוּב וּמָחָר… / וְיֵשׁ עִמָּךְ לְתִתֵּן, אַל תְּאַחַר,

שהכוונה: שוב – ומחר אתן, עפ"י הכתוב במשלי ג 28.

וכן הננו מוצאים בשירי הרשב"ג, בדברו על אברהם אבינו וקריאתו בשם ה' (ב, קכה 11):

הֲמוֹן חַנְפֵי לֵב / קָרָא וְרָחַשׁ / דְּעוּ כִּי יְיָ-.

המאמר מקוצץ, אך הוא סומך שהקורא יודע את הפסוק: דעו כי ה' הוא אלהים! (תהלים ק 3), ואולי הוא מכוון גם לַהמשך: הוא עשנו ולא אנחנו.

ובשיר התאוננות עם ישראל לפני האלהים, שֶבָּתיו גומרים בשיבוצים שבסופם המלה “ציון” (ו, מח 7):

רַבּוּ ןְגָדְלוּ יְגוֹנָי / אֵיךְ נָשִׁיר שִׁיר אֲדֹנָי / וַתֹּאמֶר צִיּוֹן,

שהכוונה היא: איך נוכל לשיר את שיר ה' בשעה שציון אומרת: עזבני ה‘, וה’ שכחני – עפ"י ישעיה מט 14.

הרמב“ע לא השתמש כלל בדרך הקצרה, אך בשירי הקודש של ר”י הלוי הננו מוצאים דוגמות אחדות, כגון בדברו באחד משיריו (ב, צד 76) על האדם:

גַּם בְּמַכְאוֹב אִם הוּכַח / תַּאֲוָתוֹ שָׂם נֹכַח,

שהכוונה היא: את תאותו שם נוכח פניו, על דרך הכתוב: ומכשול עוֹנו ישׂים נֹכח פניו (יחזקאל יד 4).

ובפיוט אחר (ג. כו, 3–7):

יִזְכֹּר אֵל עֶלְיוֹן / הַיּוֹם כִּי בְרִית

בֵּינוֹ וּבֵין צִיּוֹן / כִּי בְאַחְרִית

יָחִישׁ לָהּ פִּדְיוֹן / אִישׁ נַחַל בְּרִית

וִיגָרֵשׁ שָָׁמָּה / אוֹכֵל הַחֲזִיר

וּנְבָרֵךְ שָׁמָּה: / בָּרוּךְ הַמַּחֲזִיר!

שהכוונה היא לברכה שבשמונה עשרה: ברוך אתה ה' המחזיר שכינתו לציון.

וכן בפיוט אחר (ג, קלב):

לְטוֹב צָפוּן שְׁמוֹ תִקֹּב / יוֹם אֲבֹד הוֹלְכֵי עָקֹב / לֹא כָאֵלֶּה חֵלֶק יַעְקֹב / כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא,

שהכוונה היא: כי יוצר הכל הוא חלקו ונחלתו – עפ"י הכתוב (ירמיה י 16, נא 19), אשר גם שם הוא משתמש בדרך קצרה.

ובאחת מתפילותיו אל האלהים (ד, כז):

וְשֵׁם הַמְּחֻלָּל / יִהְיֶה מְהֻלָּל / וְיָשִׁירוּ כִּי עַתָּה יִגְדָּל,

שהכוונה היא לדברי הכתוב (במדבר יד 17): ועתה יגדל נא כח יי.

אברהם אבן עזרא משתמש בדרך זו גם בשירי הקודש וגם בשירי החול, בתארו באחד משיריו את יפי היפה (אחיאסף א, 47):

צַוָּאר כְּמִגְדַּל עֹז / בָּנוּי לְתַלְפִּיוֹת

תָּלוּי כְּתַפּוּחֵי / זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת,

שהכוונה היא: במשכיות כסף, עפ"י הכתוב במשלי כה 11.

ובשיר אחר על השפלים המאושרים בחייהם (הוצאת אחיאסף א, ע' 23):

מְזָוֵיהֶם הִנָּם / מְלֵאִים וּמְפִיקִים,

הכוונה היא לדברי הכתוב: מזוינו מלאים, מפיקים מזן אל זן (תהלים קמד 13).

ובהספדו על נפטר (הוצאת אחיאסף א, 135):

פָּרַח כְּמוֹ גַן רָטֹב / בְּכָל־אֶרֶץ שְׁמוֹ הַטּוֹב

טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב / וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם,

הפסקה נועזה במאמר: ויום המות מיום הולדו (קהלת ז 1), בסמכו על השומע, שידע מה חסר. ובאותו הספד:

אוֹי כִּי נִגְזְרָה מֵאֵל / גְּזֵרָה לְהַבְעִית הָאֵל (=האלה)

וְהָיְתָה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל / לְהִפָּקֵד הַיּוֹם,

הכוונה היא לכּתוּב: למה ה' אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפּקד היום מישראל שבט אחד (שופטים כא 3), להראות, כי בפטירת האיש הזה נקפד שבט שלם מישראל. וגם במאמר תלמודי הוא משתמש פעם בדרך קצרה – והוא בשיר היתולי על אחד ממתנגדיו (הוצאת אחיאסף א):

וּמִי יוֹדֵע אִם שָׁב / וְאִם אֵין מַסְפִּיקִים,

הכוונה היא: מי יודע, אם האיש הזה שב בתשובה או הוא מסוג האנשים המחטיאים את הרבים, שעליהם אמרו (במשנה יומא מ"ח, ט), כי “אין מספיקים בידם לעשות תשובה”.

וכן הראב"ע בשיבוציו בשירי קדשו, כגון בתשובת פרעה למשה (איגר 291):

וְיַעַן בֶּן־הַמַּרְדוּת: / מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ?

שהכוונה היא: מלך הכבוד, עפ"י הכתוב בתהלים (כד 10). ובתשובת משה אליו (שם):

מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה? / וְיֵשׁ מֵאַיִן בּוֹרֵא

וְדוֹרוֹת מֵרֹאשׁ קוֹרֵא / יְיָ צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ,

שגם פה הכוונה היא: מלך הכבוד.

ובדברו על יצירת ה' את האדם (שם 231):

וַיִּפַּח בְּאַפּוֹ נְשָׁמָה / וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ,

הכוונה היא: כי היה האדם לנפש חיה, עפ"י בראשית ב 7.

ובאחת התפילות, שהוא שם בפי כנסת ישראל, היא מתלוננת לפני אלהים (הוצאת אחיאסף א, ע' 167):

רְאֵה נִשְׁאַר / מְעַט מִזְעָר / וְלֹא כַבִּיר / אֲבָל נַעַר.

בהשקפה הראשונה נדמה, כי הכוונה היא, שגם המעט הנשאר איננו מהגדולים הכבירים, כי־אם נערים קטנים: אך הכוונה האמיתית היא, שלא נשארו רבים כי־אם מעטים אשר נער יכתבם – עפ"י הכתוב בישעיה (י 19): ושאָר עץ יַערוֹ מספר יהיו ונער יכתבם.

גם משוררים אחרים משתמשים לפעמים בדרך הקיצור בבוא להם ההזדמנות לכך, אך הדוגמות מעטות הרבה מאשר בשירי הרשב“ג ור”י הלוי והראב"ע.

ככה אנו מוצאים באחד משירי יצחק בן ראובן את הבית הזה (“שער השיר” לברודי-אלברכט שיר 51, שורה 81):

יַחַד עָשִׁיר וְהֵלֶךְ / בְּמוֹקֵד אוֹתָם יַשְׁלֵךְ (ה') / מְקוֹם אֲשֶׁר אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ,

שהכוונה היא: מקום אשר אסירי המלך (ה') אסורים שם – עפ"י הכתוב בבראשית לט 2, בשנוי כוונת “המלך”.

וכן דוד אבן־פקודה בהקדמתו ל“אזהרות” הרשב"ג, בהזכירו את תוכן עשרת הדברות ובהגיע לענין השבת הוא אומר (שם, 121 ש' 11):

לְכַבֵּד הַשַׁבָּת / רוּץ נָא בְּחִבַּת / כִּי בוֹ שָׁבַת / וַיְכַל אֱלֹהִים,

שהכוונה היא למאמר: ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה (בראשית ב 2), וכן בשיר תחִנה (שם, 120, ש' 15, 16):

לָעֲגוּ לִי צוֹרְרָי / בְּחֶרְפָּה הִכּוּ לְחָיָי / בְּאָמְרָם אֵלַי כָּל־הַיּוֹם,

ואיננו אומר מה אמרו צורריו, בסמכו על הכתוב בתהלים (מב 11): באמרם אלי כל היום: איה אלהיך?

ויש מקומות, שהמשורר משאיר בהם ספק, אם על השומע להשלים את החסר מהמאמר שבפסוק או להסתפק במה שנזכר. בהיות שני האופנים אפשריים, כגון באחד מפיוטי הרשב"ג (ב, קח):

וּבְבוֹא עֵת פְּדוּתְכֶם עַל כֹּל תִּתְנַשְּׂאוּ

כִּנְשׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ

וּבִתְקֹעַ שׁוֹפָר,

שאפשר לאמר, כי הפועל “תראו” מוסב גם על תקיעת השופר, כי תראו כשיתקע בשופר, או כי הכוונה היא: ובתקֹע שופר תשמעו, ככתוב בישעיה יח 3, וקיצר את המאמר. וכן בפיוטו, שהוא מתחיל בו בקריאה: “יי! מה אדם?!” שאפשר שהכוונה בשתי המלים “מה אדם” היא: מה הוא האדם? ובמה נחשב הוא (עדה"כ: חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא – ישעיה ב 22), או כי חסרה פה מלת “ותדעהו” עפ"י הכתוב בתהלים קמד 3.

וכן בשיר הראב"ע על נסיעתו בים (הוצאת אחיאסף, ע' 14, ש' 17):

וּבִסְפִינָה בַּמְּדִינָה עָבָרְתִּי / עָזַבְתִִּי אֶת בֵּיתִי נָטַשְׁתִּי,

שאפשר כי מלת “נטשתי” חוזרת אל “ביתי” ואפשר לחשוב, כי נשמט פה סוף המאמר שבירמיה (יב 7): נטשתי את נחלתי.

באופן כזה מגדיל עוד המשורר את התענינות שומע דבריו, בְתִיתּוֹ מקום להשערות שונות.