ספרו החדש “תהייה ואמונה” מאת הסופר יצחק סלע, כשמו כן הוא, שכן הספר כולו מלא תהיות, ספקות והרהורים על כבשונו של עולם.

אבל יחד עם זה, אמונה עמוקה וצרופה מבצבצת מכל שורה.

הספר כולו הוא מעין חשבון־נפש של הפרט והכלל, כשם שהפסקה הראשונה שבו. הוא מעין “קהלת מודרני”, מן ספר הניגודים לחיים מלאי ניגודים וסתירות.

הבעיה העיקרית המעסיקה את המחבר, היא בתחום “האמונות והדעות”.

הוא אינו מתיימר ליצור פה שיטה פילוסופית מגובשת, וגם תשובות לספקותיו ותהיותיו אינן מצויות תחת ידו. גם אין זו מגמתו.

הספר אינו אלא פסיפס מגוון של הברקות שנונות וקולעות, המעוררות למחשבה מעמיקה, ולמעשה הוא חובק זרועות עולם, שכן אין כמעט בעיה בתחום מחשבת האנוש, שלא הושקע בו בספר ממיטב ההגות, ומניסיון החיים העשירים של סופר פורה ומעמיק.

בלי להתיימר להמציא תרופה לכל מדווי־האנוש, מנסה הוא לחשוף את “פרחי הרע”, לגלות הפגמים והליקויים בחברה, לקבוע הדיאגנוזה הנכונה בלי להציע תמיד את הפרוגנוזה. כי עצם חשיפת שורש הרע, יש בו כבר משום חצי ריפוי.

המחבר גדוש ניסיון החיים, משמיע לקחו בהערות קצרות עמוקות וקולעות בלי למצות כמובן את הסוגיה עד תומה, בבחינת “ואידך זיל גמור”.

מצלם הוא בעדשה מיוחדת את אותם הדברים הראויים לתשומת לב, משלא פעם מסית אדם את דעתו מהם. יודע הסופר להתייחס בסלחנות מפוקחת לחולשותיו של האדם, בשגם הוא בשר.

בהבליטו את המאור שביהדות, מנסה הוא לאורך כל יריעות הספר, להצביע על ההבדל התהומי שבין הדתות הקדומות, ובעיקר היוונות לבין היהדות, ובינה לבין הנצרות על פלגיה השונים המלאה אבסורדים לרוב.

קלף את הנוצרי הוא אומר, ותגלה בו את העכו"ם, אפילו בין האינטלקטואלים שבהם. בעוד שתורת יוון מדגישה בעיקר את האסתטיקה, הרי ביהדות האתיקה היא תמצית מחשבתה המקורית, וזהו מקור ההתנגשות המתמדת בין שני הקטבים.

אמנם, גם ביהדות מוצא המחבר הרבה דברים שהוא אינו תמים־דעים איתם, בכל זאת מייסר הוא את האדם המודרני כביכול, ובעיקר את הנוער התלוש מן המסורת והאמונה באלוהי ישראל, משום שבלי עבר אין גם הווה ועתיד.

מאמין המחבר אמונה עמוקה וצרופה באלוהי ישראל (אם כי לא פעם הוא מתריס כלפי מעלה, כשהדבר נוגע בשואה האיומה של ילדי ישראל. כאן אין הוא יכול להבליג על צערו וכאבו התהומי, ו“אין אדם נתפס על צערו”), כי יודע הוא כי בתקופתנו, תקופת הניאוף והזלילה, ההוללות וההשתוללות, תקופת הביטניקים וההיפיס של מעשני חשיש ל.ס.ד של צרות צרורות, של ניהיליזם, אקזיסטנציאליזם והקטקליזם, לא נותר לו לאדם – אלא למלט את נפשו בחיק האמונה, בבחינת “בידך אפקיד רוחי” (תהלים לא, ו).

וכי כל ההתערטלות הזאת מערכי המוסר, עקירת האמונה באל יחיד ומיחד שמשמעותה היא מוסר צדק ומשפט, דריסת כל האשליות והחלומות שהן אותות מובהקים של עוויתות וייסורי נפש של האנושות כולה, ואחרי כל אלה מה נותר בעצם לאדם? ותוהה המחבר האם גזלת כל האשליות ושריפת כל האידיאלים, וערטול פרצופו של האדם על כל כיעורו, יביאו לנו אפילו קרן אור אחת? והאם ריקון החיים מכל תוכן, וגירושו של האדם מגן־עדן האמונה לגיהנום הכפירה, יביאו סם מרפא לנשמתו החולה והאומללה של האדם בן זמננו? וכי הפילוסופיה של “הבל הבלים”, היחס הציני לערכים מקודשים, יפצו אותנו על תחלואותינו?

פרנסיס בייקון התבטא פעם: “נוח לי להאמין בכל האגדות שבספרי הקודש, בתלמוד ובקוראן, מאשר להאמין שתבל זו חסרת כוונה”. ולו רק בגלל שלוות הנפש, אסור לעקור מלב האדם את האמונה והאשליה. שכן, בלי זה אתה מחדיר אי־שקט איום, וחרדה תהומית ללבו.

נכון הוא, כי אין להגדיר את המושג אלהים, אבל גם את המושג אין סוף אין להגדיר, ובכל זאת הוא קיים.

אבל מנסה המחבר להבחין, בין אמונה צרופה באלהי ישראל לבין פולחן, ומעניק הוא את הבכורה לאמונה הצרופה ולרוח הנביאים האמיתית, שתמציתה מוסר, אמת, צדק ומשפט. אבל יחד עם זה, אינו מתעלם גם מהעובדה שבימינו גם המדע וגם הטכניקה המתקדמת, לא זקקו במאומה את נפש האדם ולא שפרו תכונותיו, ושכל פקחותם ויעילותם לא הועילו לבריות, ולא עצרום מלהתדרדר תהומה.

מול הריסוק והפיצול האוכל אותנו, בכל פה תובע המחבר ריסון היצרים ואחדות ישראל אמיתית. והוא מסיר את האצטלא האידיאליסטית כביכול של הפציפיסטים המתחסדים ומטיפי המוסר למיניהם, בעוד שלמעשה אינם אלא משתמטים מהמערכה.

הוא מוקיע את חיי ההוללות, ההפקרות וקלות הראש שפשו בחברתנו, למרות הסכנות הגדולות האורבות לנו. אבל כל הכללה צולעת, ולכן הוא מצביע גם על הטוב שבאדם, כי עוד לא פסו אמונים מבני האדם.

המחבר מרבה לצטט עשרות מאמרי חז“ל ואמרי חכמים, גם של חכמי אומות העולם כמו אפלטון, סנקה ועוד. אבל רוב רעיונותיו מבוססים על מחשבת ישראל ומקורותיה העתיקים, המוכיחה על הבנתם של חז”ל בחקר נפש־האדם, ולבטי לבו.

הסופר שהוא משמש כיו“ר אגודת גרי־צדק בישראל, מרבה לצטט מדברי חז”ל בשבחם של הגרים, כמו: “בוא וראה כמה חביבים גרים לפני הקב”ה".

ואהבה אמיתית מהי לדעתו: פלירט, חושניות ומין, אינם אהבה. הקרבה עצמית ומסירות־נפש למען הזולת, מתוך ידידות נאמנה ומסורה, היא־היא אהבה אמיתית.

שפע של אמרות ופתגמים [במקור הסרוק נדפס *פגמים*. הערת פב"י] קולעים בספר על כיבוש היצר, התפילה, דייקנות מופרזת, הסתפקות במועט, השבת, דת ומוסר, פולחן ומוסר, אחרית הימים, אנוכיות שלילית וחיובית ועוד, ואפילו גימטריות ושעשועי־לשון, מצאו מקומם בספר.

ואחרון אחרון, הדברים כתובים בסגנון יפה ועשיר, אך קריא ומובן לכל, – סגנון המאפיין את הסופר יצחק סלע.

טוב היה עושה המחבר, אילו חילק את ספרו לנושאים יותר מוגדרים, אבל אין זה גורע מאומה מהספר החשוב הזה, שלא רק שמעורר הוא למחשבה מעמיקה בבעיות העומדות ברומו של עולם, אלא הוא גם בבחינת שעשוע־רוחני, המענג נפש קוראו.