רקע
יעקב רבינוביץ'
mנחלת הכלל [?]
kמחזות
פרטי מהדורת מקור: ורשה: תושיה; תרס"ה 1905

חדר גדול ונמוך בעל קירות מלבנות בסיד, שפה ושם נפל טיחם והאזוב נראה מתחתם; רהיטים וכלי-בית פשוטים מפוזרים בלי סדר ומשטר. מימין החדר נגד החלון אשר לצד המבוא הצר עומד שלחן-העבודה, שלחן עגול ונמוך וסביבו יושבים הפועלים. בעל-הבית אינו בביתו. אל השלחן יושב על כסא עץ מרובע עם משענה שבורה למחצה ברוך ה“פַצֵיט”. לימינו יושב חנן ה“גרגרן”, שקוע בשקערורית גזר-עץ ורגליו אינן מגיעות עד לקרקע ותלויות הן באויר. בקצה השלחן לעומתו יושב בפנת השלחן זבולון ה“פלוסוף” וראשו כפוף על עבודתו.

דלת החדר משמאל המובילה אל חדר משכב בעל-הבית פתוחה ומשם יֵרָאה שמעון ה“זפתי” הרץ הלך ושוב בחדר ומורֵח חוטים בזפת. על הרצפה שם מצחק ילד קטן כבן שלש שנים.

תרנגלת מקרקרת רצה בבהלה הנה והנה. בקרוב אליה שמעון היא רצה אל העבר השני וחוזרת חלילה.

היום יום צח וחם, יום קיץ, בצהרים. פני הפועלים מכוסים זֵעה, שהם מוחים אותה לרגעים בשרווליהם. מבית המבשלות אשר לימין החדר מתפרצים לרגעים מעט עשן ואֵדים חמים דרך הדלת שהתקלקלה עד שאי-אפשר לסגרה כלה. לפרקים בא משם ריח תבשיל חם וחנן הגרגרן מצהיל פניו ומתלקק. על הקיר השמאלי מימין דלת-חדר המשכב תלוי ראי עם בקיע גדול באמצע ובהרות לשתי פנותיו. אחת הפנות היא גם כן שבורה.

ברוך (מביט בראי לרגעים, מטיב את שפמו ומביט אז עוד הפעם בו בגאון ובבטחון-עצמי. אחר-כך משקיף על השלחן ומבטו פוגש במבט זבולון. זה מוריד את עיניו ומתחיל לשורר בקול שפל):

מָה אְַנִי בָאָרֶץ – רַצְעָן בֶּן-עוֹנִי?

מַדְרֵךְ לַנַּעַל, עֶבֶד-לַאֲדוֹנִי" –

ברוך (קם ממקומו וקרב אליו, משים את ידו הכבדה על שכמו ומנענעה) הוי פלוסוף, מה זה תגנח?

חנן. (ממשיך את השירה) “נְעָלִים וְעוֹרוֹת”. – ברוך. (מתרגז, מאַיֵם באגרוֹפו‚ֹ כמו יאמר להכות –) אבל, הסו ממזרים! כלכל לא אוכל את יבבותיכם.

שמעון. (מן החדר השני) – אם תספר דבר מה, אז –

ברוך. את הכל אעשה, אך אל נא תתאנחו עלי! (מניח את הנעל, שהיה עסוק בו, על שלחן העבודה, קרב אל הראי ועושה את שפמו. אחר הוא שותה מעט מים, קרב אל החלון, מוחה בסנורו את זעתו ומתופף באצבעותיו על זכוכית-החלון.

חנן. (מאחוריו מושיט לו לשון ארוכה).

ברוך. (מביט אל המבוא הצר, ששם משתובבים ילדים ומרבים שאון)

  • הוי ממזרים! את אשר הם עושים שם, את העולם הם מהפכים!

(עלמה מתנהגת בכבדות, עיפה מרוב חום, עוברת, הוא מודד אותה במבטיו מכף רגל ועד ראש. מבטיהם נפגשים. העלמה מתאדמת וממהרת לעבור. צחוק-עונג מרחף על שפתיו והוא מרים ראשו בגאון. מרחוק יראה לו עתה כר הדשא הגדול עם העצים הגבוהים הנטועים לעבריו).

  • הוי, (באנחה) לו יכלתי עתה.

חנן. (צוחק בקול רם) – להשיג את העוברת.

ברוך. (מחקה את צחקו‎) חמור! כחמור הוא נוער – (שב אל מקומו ויושב).

שמעון. – נוּ?

ברוך. (מסלסל שפמו) – מה? אַה, שכחתי. אספר, כן, אספר. זה היה לפני כמה? – לא אזכור – שנה – אני עבדתי אז בט., עיר כעיר הזאת. שם תפרנו נעלים בעד הסוחר קונסטנטינובסקי. זה היה סוחר! כלבים הם סוחרינו לעומתו. תוכל לשער לך איזה נעלים – בא היום שצריך היה להביא את הנעלים אל ביתו. הביאום – והנה צריך לתקן דבר מה. נוּ – לקח אדוני את הנעלים, באמרו כי ישלחם על ידי אחד מנעריו. מסתמא הייתי אנכי הנער. לא “נער” הייתי אז – אבל חפצתי לבוא שמה (הוא קורץ בעיניו)

שמעון. (שעמד בדלת כל העת והקשיב) אני מבין (קורץ גם כן בעיניו).

ברוך. – נו, מבין אתה. מה טוב! בקצרה, באתי. אני הולך, כמובן, דרך מבוא-הכבוד. לא אהבתי להשפיל את עצמי. צלצלתי ותפתח היא לי את הדלת. אני מביט עליה בעיני והיא – אינה מוצאה לה מקום.

אני: – הבבית האדון?

היא: – כן – האדון – כן – בבית – בחדרו – האדון – מתנמ– נם. רואה אני, הדבר הולך כיאות. “עלי לראותו” אומר אני. היא מובילה אותי אל חדר האורחים ורצה אל האדון. אחרי רגע היא שבה.

  • האדון ישן.

  • " אם כן, אחכה" אומר אני.

  • טוב! – והיא רצה כמשוגעת ביתה-המבשלות. – אוי לי, שכחתי! – כנראה, עברה שם קדירה על כל גדותיה. בעוד רגע היא שבה, מגמגמת מלים בודדות, מתאדמת. סוף כל סוף, אני עובר עמה אל חדר-הבשול. האדון ישן כשעה והיא ספרה לי הרבה: עבודה רבה לה, האדונים הנם רעים. שכר רב, אמנם, תקבל, אבל – בן-האדון לא יתן לה מנוח.

רבקה. (אשת בעל-הבית, אשה במבחר שנותיה, עבה ושמנה, בעלת פנים צוהלים, באה אל החדר). – התחפצו לאכל?

ברוך. – ובעל הבית?

רבקה. – הוא יאחר היום לבוא. גם עליך, ברוך, יהיה ללכת.

ברוך. – כן, שכחתי.

רבקה – אם כן, רחצו.

(הם קמים כולם, הולכים ורוחצים, שבים ויושבים אל השלחן השני אשר בחדר).

חנן. (לועס בין כה לחם בפיו) שאו – (מפסיק ולועס).

ברוך – זהו רגרן!

חנן. שאו ידיכם – (אינו יכל לדבר) – קדש – (מפסיק עוד הפעם ולועס את הלחם).

שמעון. עוד מעט ויחנק. (מחקה את דבריו) שאו ידיכם, שאו ידיכם.

חנן. (בקול נחנק) תחנקו כולכם, עינכם צרה בי.

(יושבים לאכל).

שמעון. נו ספר. (מביט אל ברוך בעינים מפיקות תוחלת).

חנן. אין משיחים בסעודה.

שמעון. (מעקם פניו) שאו ידיכם. –

חנן. (בכעס) תחנק, (ממלא פיו בלחם) – מתי תביא את החמיץ?

שמעון. את הכל נאכל אנו. לך לא נתן היום.

חנן. אשמע לך כשמוע לכלב.

שמעון. נוּ!

ברוך. לו הביאו לאכל.

רבקה . (מעמידה את החמיץ על השלחן. כלם ממלאים את קערותיהם, רק בגרגרן הם מתגרים ואינם נותנים לו למלא את קערתו).

חנן. תהרגו! תחנקו כולכם! לי יקראו גרגרן. זוללים!

(כלם צוחקים).

ברוך. (מספר בין מזון למזון). נוּ, רמזתי לה – התראו, זוכר אני את המקום ששם כליתי.

שמעון. חנן! אתה היית יכל לזכור.

חנן. (מלקק קערתו) מה זאת?

ברוך. מה שספרתי. (מביט אליו, מחכה לשמוע מה יאמר).

חנן (מעמיד את הקערה, מביט אל הכל בהשתוממות). מה תספר! (כלם צוחקים. קולות קוראים): – זהו זולל! את נפשו ישכח – נשמת כלב! רק הזלילה!

ברוך. ילך לעזאזל! נו, רמזתי לה שטוב היה לשוח שנינו בין הערבים. היא השתמטה מענות. אחר יצאה רגע – אני חושב – ופתאם – שומע אני בקול אנשים מתאבקים בפרוזדור בקול-לחש, צחוק עצור אני מקשיב – לבי מנבא לי. אחר הקשבתי כעין אנחה ובכי עצור. התפרצתי והנה בן הגביר מחבק אותה ומושכה אל חדרו הפתוח. הוא נבוך בראותו אותי.

  • אדוני! – קראתי אליו בטרם שהספיק להרפות ממנה – אדוני, אנכי לא ארשה לעשות כה לקרובתי.

  • אבל, מה לך פה? – הרעים עלי בכעס בהניפו מקלו שהחזיק עוד בידו. גם אני הרימותי

מקלי. הוא כמובן, שב אחור.

  • לא אספר להאדון קונסטנטינובסקי, – אמרתי אליו והוא כלו רועד לדברי אלה – אגרופי יראך לדעת עם מי יש לך עסק. הוא, כמובן, מהר אל חדרו בהרפותו ממנה ויסגר שם. (מחליק את שפמו בענג).

שמעון. ומה היה ב –

ברוך. (בעינים מבריקות). מה נעשה ב – תוכל להבין; עוד באותו ערב הלכה עמי לטיל.

חנן. (רואה מרחוק את רבקה נושאת קערה ומלקק את שפתיו). נוּ, ומה היה? –

רבקה. (מעמידה את הקערה על השלחן).

חנן. (חוטף משם דבר מה, משים אל פיו, קופץ ממקומו). הוּ, הוּ, לוּ, לוּ – (פיו ולחייו מתנפחים. מקיא מפיו את הכל, מחציתו ארצה ויתרו הוא בולע).

שמעון. (צוחק) גרגרן! אין לו עת.

רבקה. הנכוית? (מביטה אליו רגע בחרדה ואחר בצחוק) הסכנה עברה. כל יום יקרה כזאת. אני איני יראה עוד. ומה יש לירא.

ברוך. השד לא יקחהו. זולל כזה!

שמעון. אתמול אכל גם את חלק זבולון.

חנן. ומדוע הוא “פלוסוף”? מדוע הביט בספר?

רבקה. (מביטה אל זבולון, המביט גם עתה בספר) גם היום יאכל את חלקך. מה לסנדלר ולספר? לרב לא תהיה.

שמעון. נוּ, ומה היה, ברוך?

ברוך. (מביט אל רבקה בחוצפה). אחר חודש ימים נסעתי משם, ואשאיר לבן-הגביר את המיץ-החלב. את השמנונית לא ראה בעיניו –

רבקה. חלי-רע יבא עליך! תמיד עם מעשיותיו היפות!

ברוך. (מורט אותה מתחת לשלחן) התראו, יקירי –

רבקה. (נרתעת, מבליגה על כאבה וממהרת לצאת) חלי-רע עליך! (מביטה לאחורית).

ברוך. (בעינים צוחקות) התראו, יקירי, לא כל סנדלר הוא מדרך לנעל – – –

(הדלת מן המבוא נפתחת. נער כבן חמש עשרה צועד על סף החדר).

שמעון. (ממהר לקראת הבא ומושיט לו את ידו השחורה, המלוכלכת בזפת. הבא נשמט ממנו בצחוק) אינך נותן לי את ידך! (מאַיֵם בידו על פניו) עוד רגע והיית למנקה-ארובות.

גרשון. (משורר" אצל חזן העיר) לך עם הזפת! (מושיט ידו לברוך ואחר לזבולון).

זבולון. וספר הבאת לי?

ברוך. (מלקק עצם) הוי, פלוסוף, עלי היה להיות משכיל כמוך! כל בנות בעלי-הבתים היו אז בידי –

חנן. והיית אז אוכל ממתקים – הן היו מאכילות אותך. (בראותו כי גרשון לא יקרב אליו הוא חפץ להתרומם ממקומו ואינו יכל: ירא הוא לבל יקח אחר את הנשאר בקערה).

ברוך. (קורא מבלי הבט אליו). זולל! אחר, בתאבון שיש לו, היה עושה גדולות. העיקר הוא תאבון. בלי זאת – (מושיט ידו לגרשון) עלי ללכת; בעוד חצי שעה אשוב. הלא תהיה פה. (יוצא מבלי חכות לתשובה).

רבקה. (באה החדרה). הוא הלך. חלי-רע עליו! (אוספת את הכלים מעל השלחן). חזירים! אינם יכולים לאכל מבלי ללכלך את השלחן. (מוחה אותו בסנורה). מאומה לא השאירו. אתה חנן, כנראה, הריקות את כל. (פונה אל זבולון) האכל גם היום את חלקך? (נושאה את הכלים אל חדר המבשלות).

גרשון. (אל חנן). איך יזלל אדם כל כך?

חנן. ומה טוב מזה?

גרשון. (מביט עליו בעוותו שפתיו). גם לא יבוש.

חנן. כמה יש לי לבוש?

גרשון. איך יוכל אדם לחיות בלי כל רגש?

זבולון. ובלי כל מחשבה?

רבקה. (שבה בין כה החדרה) ובלי כל דאגה?

חנן. אם תדאג לא תשמן.

רבקה. (בכעס) והוא איננו שמן? המעט הוא שמן? ראו נא את דל הבשר!

חנן. ולמה תכעסי? מה אמרתי?

שמעון. במה אתה חושב עתה? אולי בסעודת-הלויתן?

זבולון. החושב הוא?

רבקה. היש לו מח? (נושאת את יתר הכלים אל חדר המבשלות).

זבלון. באמת הוא נפלא: אדם בלי כל מחשבה. רק זולל! איך יחיה אדם כזה? הוא מדמה כי אחרי שהוא סנדלר חדל מהיות אדם ועליו רק לעמוד על האבוס – כסוס.

חנן. ומה אתה יודע על אדות מחשבותי?

שמעון. (מתגנב מאחוריו ומורח את חוטמו בזפת).

זבולון וגרשון. (צוחקים).

חנן. (חפץ לקום ואינו יכול להתרומם משקערוריות העץ. הוא מוחה את חוטמו בסנורו). חזיר, יקחהו השטן! זפת! כלב שחור!

זבולון. (בקור-רוח מעושה). ובמה אתה חושב? אולי תספר לי-על אדות מחשבותיך?

חנן. באמת (מתאדם קצת) אני חושב על פי רוב רק על דבר אכילה. (צחוק).

כלם. ידענו.

חנן. אבל, יש שאני חושב גם על דבר ענינים אחרים.

גרשון. למשל?

חנן. יש שאני חושב מדוע יש לאחד תאבון גדול, ולהשני – לא כלום?

שמעון. וזה – אינו אכילה! (צוחק).

זבולון. תן לו לדבר!

חנן. למשל האחד עני והשני עשיר; לאחד אין לחם ויש תאבון, ולהשני יש גם לחם, וגם בשר ואינו יכל לאכל; מדוע?

זבולון. נו? –

חנן. נוּ, איני יודע. ועוד: מדוע לאחד, (בחשאי) למשל, לגברתנו, בשר רב, והיא שמנה ועבה ולהשני, למשל, – לנחמן הסנדלר, גוף דל ורזה כמקל? מדוע?

זבולון. נוּ? –

חנן. נו, איני יודע. ועוד: מדוע לאחד, (בחשאי) למשל, לגברתנו, בשר רב, והיא שמנה ועבה ולהשני, למשל, –לנחמן הסנדלר, גוף דל ורזה כמקל? מדוע?

זבולון. נו? –

חנן. ואתה אינך יודע? הלא פלוסוף אתה?

זבולון. (מעמיד פנים רצינים). איני יודע.

חנן. אם כן – כן אני חושב – הלא יש כזה איזה דבר. ואני אומר ככה: השם יתברך הוריד על הארץ חבית גדולה של תאבון ויקחו העניים הרבה –

זבולון. ולעשירים נשאר מעט –

חנן. כן.

שמעון. והלחם והבשר?

חנן. להיפך, זאת לקחו העשירים הרבה ויותירו לעניים מעט.

גרשון. וכן גם השמנים והרזים? –

חנן. בודאי. למשל, טרם שהיה בעל-הבית שלנו לסנדלר הטוב בעיר, היה נחמן בעל-כרס עבה; עתה לקחה היא את כל בשרו ושמנו – (רומז באצבעו אל בית-המבשלות).

גרשון. ושמעון לקח את כל הזפת?

שמעון. וזבולון את כל ה“פלוסוף”?

זבולון. וגרשון הכין את כל הנגונים.

חנן. וברוך (מלקק את שפתיו) את כל – (אומר בלחש דבר מה, צחוק).

זבולון. ואתה יודע את זאת, מבין?

שמעון. ועם זה אתה אוכל את חלקו תמיד –

חנן. ומה לעשות? הנני חושב, חושב עד – עד אשר אראה את האֹכל, עד אשר אריחהו. אך – אך אראה, אריח – קץ אז לכל המחשבות; איני יכל להתאפק – נדמה לי אז כי מוכרח אני לאכל הכל, כי אי-אפשר לי בלי זאת, כי מה שאוכלים האחרים משלי הם אוכלים, ממני הם גוזלים. הנני אוכל ורעב אני תמיד, ככל שארבה לאכל – יגדל תאבוני עד – עד אשר הנני ירא להגיד –

שמעון. מה? – הגד נא, הגידה! –

חנן. לך לא אגיד.

גרשון. ולי? –

חנן. גם לא לך. לו אגיד. (מרמז על זבולון באצבעו). אבל לא עתה – בעת אחרת.

שמעון. שני פלוסופים. גם חנן פלוסוף ועד כה לא ידענו.

חנן. (מתאדם) פלוסוף? לא, אינני יותר ממך. רק אתם צחקתם עלי, אמרתם: אינך חושב. נו, הראיתי חכם כי גם אני מבין, כי גם אני – אבל, מה תתפאר אתה? מה תבין אתה? הוא רק הלצות ידבר, הלצות בלי-מלח. יש לו במה להתגאות, מוח של זפת! –

שמעון. (מביט עליו במבט חצי-כועס וחצי לועג). והאם מחויב אני לספר לך את מחשבותי?

חנן. ספר לאחרים.

שמעון. אם אחפץ – אספר. אבל אתה אל תחוה לי דעה. מוח של – – מה שאתה מוציא ממאכלך אתה מכניס אל מוחך. הוא עוד ידבר, הוא יתנפל עלי –

חנן. למה תכעס? מה עשיתי לך?

שמעון. (בכעס) לך לא אדבר. אבל, (הוא פונה אל זבולון וגרשון) אמרו מה שתאמרו, כל בני האדם נבזים הם –

גרשון. הָ!! –

שמעון. אל תצעק: הָ! שמע נא! אני ידי מגואלות בזפת. נוּ איני נקי-ידים. גם פני לא נקיים הם; אבל נקי-כפים אני ובר-לבב. איני גונב, איני מְרַמה, איני עושה רעה לאיש. אחרים הם נקיים, נושאים צוארונים וחזיות כה לבנים, ומה הם? מה בלבותיהם? מין זפת גרוע שבגרועים. עוד גרוע מזה –

גרשון. לא ידעתי כי שמעון הוא כה גדול, כי כה ירבה להבין –

שמעון. (מתאדם, מדבר בהתרגזות) ואם איני למדן – מה בכך? אני יכל להבין בלמדנים. דבר גדול! ואם איני משכיל? אוי ואבוי, אסון גדול! – נוּ, לו לכל הפחות ידבר זבולון, אבל מה תתגאה אתה? “משורר” יש לי במה להתגאות.

גרשון. (בכעס) סנדלר הוא סנדלר.

חנן. ואיש גדול כמוך בא אל סנדלרים.

זבולון. שוטה אתה, גרשון. שירה דבר מה! –

שמעון. לא, עלי לדבר; הוא ישיר אחרי כן. הולך אני מָרוּחַ בזפת בחוץ ואומר: מה טוב כי אתם אינכם מאומה ואני הכל, אתם אומרים: ה“זפתי” הולך ואת שמעון אינכם רואים, ואנכי רואה את כולכם, את כל הזפת שבלבותיכם. כן אני חושב בפגשי אנשים ברחוב.

גרשון. עליהם לדאג באמת, דבר גדול! שמעון הסנדלר לועג להם.

שמעון. איני יודע. אבל גם איני דואג, איני מקנא באיש; רק באחד אקנא: במנקה הארובות הרואה עוד יותר ממני (צחוק). ומה תצחקו? האמינו כי הוא רואה ואינו נראה. פוגש אותי נער שחור שבשחור, כלו מכוסה באפר וצועק: שמעון ה“זפתי”! ואני איני יודע: החיים בן יוסף הוא הנער שעל ידי?

חנן. פלאי-פלאים! ומדוע לא תהיה למנקה ארובות? –

שמעון. (בכעס) אם אחפץ – אהיה; אותך לא אשאל.

חנן. גרשון, שירה דבר מה! –

ברוך. (צועד על המפתן) נוּ, מה אתם? –

רבקה. (באה החדרה) נוּ, ומה עמו?

ברוך. צוה להגיד כי יבא בלילה. נסע אל ה“חצר”, אל פָּאן – השד ידעהו! שם יקח עבודה רבה.

רבקה. אף שֵם לא ידע. זהו –

ברוך. (יושב על השלחן ולוקח סנדל בידו ומחל לשיר).

"לוּ רַק עְַבוֹדָה – לִי אֶמְצָא דַיִּי

וּשְעַת-מְנוּחָה" –

חנן. (משסעהו). מַדְרֵךְ לַנַּעַל" –

ברוך. יקחך השד! תמיד הוא בא, זהו באמת מדרך! לוּ גם יהיה עליו להיות למרמס הוא נכון, ובלבד – שיתנו לו לזלל.

חנן. ‏(בנגון‎) “תולעים יזללוך” –

ברוך. נוּ, נוּ אתליעך – אז תדע. (פונה אל האחרים). אמרו מה שתאמרו – הוא (מרמז על חנן) יצדק לפעמים. איני אוהב להיות למדרך, אבל – לפעמים (נהרה מופיעה על פניו) אני מדרך פה ושם – נוּ, פה רומסים אותי ושם אני מנגח.

אֵינִי מוַתֵּר. פֹּה אני סובל מאיש, שם אני לוקח ממנו תשלומים. “מָה אְַנִי”? –

חנן. (שר): – "רַצְעָן בֶּן-עוֹנִי,

מַדְרֵךְ לַנַּעַל, עֶבֶד לַאְַדוֹנִי" –

ברוך. כן. ובשעה שאני עובר עוד אצל אדון רע, ועבודה במקום אחר אין למצא – והאדון מעביד בפרך ומנוחה לא יתן; ומה עלי לעשות? וכאשר הוא יצא – אשתו משגיחה. “ארורה – יקחנה שד”! כן אמרו עליה. שקר, לא היתה כלל ארורה – הוא היה מכה אותה והיא יראה מפניו ותהי לו כשפחה. הרגשתי בדבר – תוכלו לכם לשער – דברתי עמה – היא אינה רעה כלל. אז באה על ידי תשועה לאחינו. לא כל היום היה הוא בבית והיא – לא הקפידה עוד – כי, אחים, אנכי הבינותי את אשר לפני. הוא מכה – ואני – מנשק: צעירה עוד היתה…

שמעון. לא כזו שלנו.

חנן. ומה יחסר לזו? – (מרמז בעיניו אל שמעון).

ברוך. (משים עצמו כלא שומע) וגם אחרי נסעי – לא הורע עוד לאחרים: הוריתי את הדרך – ראו! (משים אצבעו על חוטמו, כמזהיר) למדו להבין! – כל דבר הוא טוב, אם אך ידע האדם להשתמש בו.

שמעון. אתה יפה, ואנחנו מה? –

ברוך. הוי, פתאים! כל אדם יוכל להיות חזק, יוכל לנצח, אם אך ידע להשתמש בכלי נשקו, אם אך לא יהיה מוג לב. אבל, זהו האסון: עומדים אתם בחצי-הדרך – לחשוב (הוא מביט אל זבולון) כן, נחוץ, בתחלת המעשה. החלות – אל עוד חשוב! אסור לפסוח על שתי הסעפים! יוצא אתה למלחמה – כל מעשה שיעשה האדם, מלחמה הוא – אל תדע רחם! היום תרחם על איש ומחר לא ירחם הוא עליך. ראיתי, ראיתי הרבה. –

(הדלת נפתחת. עלמה צעדה אל המפתן).

העלמה. מה בדבר נעלי-אבי?

ברוך. (מביט ישרְ אל עיניה) עוד לא תוקנו, מחר יתוקנו.

העלמה. (מתאוננת) מחר, מחר, אבי אינו נותן מנוחה והוא רק “מחר, מחר” –

ברוך. ומה? (מניח את עבודתו וקם ממושבו) הנך חפצה היום? (מביט ישר אל עיניה).

העלמה. (קופצת צעדים אחדים לאחורה וצוחקת) הוא כבר משוגע. (רואה אותו פושט זרועותיו – כמו לחבקה, היא דוחפתו. הוא אוחז בידה. היא משתמטת, פותחת את הדלת ובורחת).

ברוך. (שב אל מקומו) אין דבר, מחר תבא אלי עוד הפעם. מידי לא תמלט.

הפועלים. (שרים) "נְעָלִים וְעוֹרוֹת – זֶה כָּל עִנְיָנַי!

יָדִי, מַרְצֵעִי – הֵם כָּל קִנְיָנַי".

ברוך. (מרים ידו עם המרצע, תוחבו בעור עמוק עמוק בכח ומשנן את החרוז בקול עוז): "יָדִי, מַרְצֵעִי –

כלם. “הֵם כָּל קִנְיָנַי”

ברוך. (מרים עוד הפעם קולו): “חַיַּי תַּעְַנוּגַי” –

זבולון. (בגניחה): מַה דַּלִּים פְּעוּטִים"!

גרשון. (מיבב בקול דק): מֶה חַיֵּי סַנְדְלָר"? –

שמעון. (עונה אחריו): זֶפֶת וְחוּטִים" –

(מוסיף): “דְמוּת-עֵץ שֶל נַעַל, מַסְמֵר, מַרְצֵעַ” –

גרשון. (ואחריו כלם): “בָּהֶם חַי הוּא חַיָּיו, בָּהֶם הוּא גֹוֵעַ”.

ברוך. עתה חרוז הגרגרן – גרגרן שירה נא! –

חנן. (שר): סַנְדְלָר כִּי יִרְעַב, עֵת יֶחֱסַר לַחְמוֹ, –

יִשְפַּל אָז קוֹלוֹ, שִירוֹ נְאָקָה";

(בקול בוכים): לוּ רַק לִי אֶמְצָא; לֶחֶם, מְרַק-בָּשָֹר" –

כלם (במקהלה): “אַצְהִיל אָז אֶת קוֹלִי, אָשִיר אֶצְחָקָה”.

(הדלת נפתחת עוד הפעם; העלמה צעדה עוד הפעם על המפתן).

ברוך. (מתנועע כמו יאמר להתרומם). עוד הפעם –

העלמה. (נסה). “מחר, מחר” – (התארגנותה נשמעה עוד מן הפרוזדור). “מחר, מחר” –

ברוך. (יוצא הפרוזדורה).

שמעון. שירה, גרשון, דבר מה. –

גרשון. (שר “אב הרחמים”; אחרי כלותו לשיר הוא קרב אל זבולון ומשים ידו על שכמו).

זבולון. (מתעורר). כבחלום – האתה שרת, גרשון?

גרשון. (בלחש) אני, זבולון, ומה? –

זבולון. (בלחש). כבחלום –

גרשון. גם לי כה נראה. נדמה לי כמו זמיר אני ושר בלילה בין עפאים. חלום כזה חלמתי פעם –

זבולון. (מעמיד בו עיניו) ואולי היה זה אמת? –

גרשון. (מביט עליו בהשתוממות). איך זה אמת. –

זבולון. (מתאדם) אולי, (במבוכה) אולי אתה באמת זמיר ועתה הוא חלום?

גרשון. הנך שוחק?

זבולון. ומה השחוק? ומדוע לא כן?

גרשון. אבל איך אפשר?

זבולון. (משפיל עוד קולו) והלא אמרת כי כה נראה לך?

גרשון. (מביט עליו בהשתוממות וגם בצחוק) מה זה? (מחל לשיר):

“מַה בֶּצַע בְדָמִּי – בְּרִדְתִּי – אֶל שַחַת”? –

זבולון. אתה אל שחת? היוכל הזֶמר למות? – (משפיל עיניו) חלום! – (פונה אל גרשון פתאם) שמע-נא, האפשר הדבר כי סנדלרים, כי אנשים גסים יחשבו, ישירו? –

גרשון. (מוסיף לשיר): בְּרִדְתִּי אֶל שַחַת? – הֲיוֹדְךָ – עָפָר? –

זבולון. (מזמר בלחש): הֲיוֹדְךָ עָפָר? – (משנן בהתרגזות).

הֲיוֹדְךָ עָפָר?

גרשון. (מוסיף לשיר): הֲיוֹדְךָ-עָפָר? – הֲיַגִיד-אֲמִתֶּךָ? –

זבולון. (עונה אחריו) אֲמִתֶּךָ? (מרים עיניו למרום) אֲמִתֶּךָ? (בלחש). חלום! –

ברוך. (נכנס מן החוץ) גרשון, אמור נא: היודע אתה קולך מה הוא?

גרשון. (צוחק בנחת) מה עלי לדעת?

ברוך. היודע אתה מה תוכל להשיג בקולך?

חנן. לו ידע החזיר את בתו – כי אז הפך את העולם –

ברוך. אתה חזיר. (אל גרשון) לי לא היה קול כמוך, רק מעט יכלתי לשיר. ומה? – הוי, פתי! – את שערי-העדן יפתח הקול לפניך.

בת היתה לאדוני, האחרון שלפני זה, בעיר רחוקה. אדוני עשיר היה, עשיר גדול, ובתו – בעלת גאוה נוראה, יפה עוד היתה. עלי לא חפצה להביט, גם השפם לא הועיל. אולם ידעתי לשיר, לא כמוך: פשוט, כמו שישיר סנדלר – ובת אדוני – נו – איני גרגרן, – אבל היא הסבה לי תאבון. אנכי כבר שבעתי עד (מעביר ידו על צוארו): אבל היא עוררה בי תאבון, והיא – אינה חפצה להביט אלי. כעסתי עליה ואלך להתנחם באותו המקום. –

ושם, כמובן, הייתי מן הראשונים. נוּ, מה שהיה שם – כסף לא הוצאתי אף פרוטה. הן עוד נתנו לי. אשה עם אחותה נלחמו בעדי. והכל בשביל שלא הייתי נרפה – כשיש לך איזה דבר שאתה מצטַיֵּן בו – השתמש בו כמה שתוכל. לי יש שפם – עינים – טוב, אני צָד כאלה. לך סגולה אחרת – גם זה הוא נשק: תוכל לצוד גם בה. העיקר שלא תתרשל: המתרשלים – לא ישיגו מאומה.

מבין אתה בספר (אל זבולון) וסנדלר אתה – הפוך את העולם פתי, כמה ישנם כמוך: בעל מלאכה, מרויח ועוד משכיל! דבר עם בן בעל בית – הוא יקנא בך. השתמש בזה – אולי תחלץ מן הסנדלרות?

קול יפה יש לך – זהו מפתח ללבבות. לב האשה – הוא רך כדונג; הרעישהו באש נגינותיך – וימס. האשה, היא כנזר ובלבה המיתרים; אתה מכה בם, ואם אמן אתה והוצאת מהמיתרים כל הקולות שתחפץ; כל מה שתדרש – יתנו לך – העיקר הוא שתחפץ שתדרוש. עליך לדעת את כחך ולהשתמש בו – אז תנצח, בלעדי זאת תנוצח, או כי בכלל תחיה כתולעת רומשת באשפה; לא ישימו לך לב. אני רק שרתי פשוט, כסנדלר, לא כ“משורר” וגם זה פעל. כן נטיתי מן המסלה; החלותי לספר מעשה והתרחקתי להרי-חשך, אבל – אין דבר –

נו, לא שמתי לה לב. הלכתי שמה. –

על היסח הדעת – אשה אינה מוחלת. ראיתי והיא כועסת. שמחתי: “הנך כועסת סימן טוב לי. לא שמת לב כלל – נוּ, אין עצה. כיון שאת כועסת היום – מחר תתרצי”. והיא נתרצתה. זה היה פעם, שרתי אז את שירתי:

(שר): “לוּ רַק עֲבוֹדָה לִי אֶמְצָא דַיִּי” –

וּשְעַת מְנוּחָה" –

זה היה לפנות ערב, חצי שעה לפני כלות המלאכה. היום רד, הפועלים האחרים כבר הלכו, הצעירים ממני. אדוני ואשתו לא היו בבית. עלי עוד היה לכלות איזו מלאכה ואני שר ושר, ברגש שרתי, לא כגרגרן.

הקשבתי ואשמע והנה – בת אדוני עונה כל חרוז אחרי. כמובן התלהבתי יותר ויותר, בראשונה בכונה, אחר פשוט, נמשך לבי אחרי המנגינה, שכחתי את הכל – היא היתה בחדר השני. אחרי רגעים אחדים ישבה לא רחוק ממני על יד החלון.

והערב בא, ערב נחמד, אחד ערבי הקיץ האחרונים. מבעד החלון נשקפו השמים המאדמים. כליתי מלאכתי ואקום. מבלי דעת קרבתי אל החלון, ששם ישבה היא עצובה ובעיניה כמעט שנצבו דמעות. אז הבטתי ישר אל עיניה, היא התרוממה בהתאדמה, בושה כנראה, ותנס אל החדר השני, ואנכי אחריה. אחר רגע חבקתיה, כמו ידעתי אותה זה עת רבה. חבקתיה, נשקתיה עד אשר דפקו בדלת – ואז עזבתיה.

מני אז היינו ידידים גדולים – עד אשר הרגיש אביה בדבר ואאלץ לעזוב את ביתו. הוא בודאי מתחרט.

(הדלת נפתחת. בפתח הופיעה העלמה בפעם השלישית).

ברוך. (כמו אל עצמו, בלחש): שחוק העכבר והחתול, שחוק מסוכן.

העלמה. (קרבה אל השלחן מעמידה פנים רציניים). ומה, מה בדבר נעלי-אבי? –

ברוך. שם בחדר. (מרמז על החדר משמאל). שם מונחים הם בלתי מתוקנים.

העלמה. אקחם. (נגשת אל דלת החדר הפתוחה, עומדת על המפתן ומבטת).

ברוך. (קופץ ממקומו. רץ אליה ומחזיק בה. היא משתמטת, אוחזת בדלת וסוגרת. ואולם הוא מתפרץ אחריה אל החדר).

(מן החדר נשמע קול התאבקות, צחוק וצהלה).

הפועלים. (שרים את שיר הסנדלרים):

" לוּ רַק עֲבוֹדָה – לִי אֶמְצָא דַיּיִ

וּשְעַת מְנוּחָה – עֲבוֹדָתִי כִי תַמָּה,

לוּ רַק אֶמְצָאָה דִירָה לִי קְטַּנָה,

אַךְ

אִשָּה רַק יָפָה וּמִטָּה- חַמָּה" –

(השחוק נפסק).

ברוך. (יוצא מן החדר. מדבר בלחש כמו אל עצמו): נוּ, התחלה קטנה נעשתה. עוד יום-יומים: היא לא תמלט מידי. (עומד בדלת).

העלמה. (רוכסת מעילה). ראה, (בלחש): כפתור נתק, ידיו הגסות! (בקול): הכינה מחר את הנעלים. אבוא לקחתם. –

ברוך. אכין. (בלחש): היום בערב ברחוב הטחנה. אשוט בנהר.

העלמה. (בלחש) טוב. (מרימה קולה): שלום. (יוצאת החוצה).

ברוך. (עומד ומביט אחריה). העיקר הוא לבלי עמוד באמצע הדרך. –

המלצות קוראים
תגיות