רקע
מרדכי בן הלל הכהן
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: בתוך ספריה קטנה לילדים - מדרגה שניה י"ט-כ'; יפו: דפוס סעדיה שושני; התרע"ז

נפתחו השמים, — והאלהים יושב על כסא כבודו. והכסא כלו עשוי אש, וְלָאֵש צבעים רבים, כַצבעים אשר לַקשת ביום הֶענן. מסביב לכסא משוטטים מלאכים רבים, טובים ורעים, לבנים ושחורים.

היום — יום חמשה עשר בשבט, ראש השנה לָאִילָנוֹת; לכל העצים אשר על פני האדמה, עצי היער ועצי הגנים; והאלהים ישב על כסא כבודו לשפוט את העצים אחד-אחד ולחתוך את גזר דינם. באחד בתשרי ראש השנה לבני האדם, ביום ההוא שופט האלהים את מעשי בני אֱנוֹשׁ, שוקל ומונה את המעשים הטובים והרעים, וגוזר את משפטם; והיום, יום החמשה־עשר בשבט, עומדים לַמִּשְׁפָּט העצים למיניהם, ובפקודת האלהים בשמים בוחנים ובודקים את חטאותיהם וצדקותיהם, ושופט כל הארץ יעשׂה משפטם, לשבט או לחסד.

ועוברים העצים אחד אחד לפני כֵס המשפט.

הנה הארז הגדול אשר בּלבנון הִרבה לחטוא. הוא שלח את שָׁרָשָׁיו בארץ מתחת הַרְחק מאד, ויונקותיו גזלו את כל חֵלֶב האדמה, את כל הלשד אשר בהם הִתְפַּרְנְסוּ עצים רבים, רכים וקטנים. ולא נשארה מחיה לנטיעות רבות סביב הארז, אשר זלל וסבא את כל לֵח האדמה, והעצים הקטנים נשארו לרגלי זה בלי אֹכל ויצמאו למים. ויבואו העצים הרכים להתאונן על גוֹזֵל-צידם וחומס-אוכלם לפני האלהים, האוהב קטנים ומגן לחלשים תמיד.

ובפי הארז לא היו דברים להתנצל על כל מעשי החמס אשר עשה. כי הן באמת נכון הדבר: אָכֹל אכלו שרשיו הרבים והחזקים ומצצו במעמקי האדמה את אשר חָלַק האלהים לכל הנטיעים יחד. ועוד יִתְרָה עשה הארז. הוא גָזַל מאת העצים הקטנים אשר סביבו גם את טל השמים ואת קוי אור השמש, בְשָלְחו את ענפיו המרֻבים הרחק-הרחק מעל ראשו לקחת את כל הטל היורד ואת כל קרני האור אך לו לבדו. ונָבלו ויָבשו כל העצים הקטנים והרכים מסביב, כעוללים ויונקים שֶׁנִּגְמְלוּ בלא-עת מֵחֲלֵב אמם; שרשיהם לא יעמיקו באדמה וענפיהם שַחו לארץ, ולא תֹּאר ולא מראה להם.

והמה דורשים את משפטם ותובעים את חלקם מלפני מלך הצדק והרחמים, השונא גזל ואשר לא יוכל לראות ברעה אשר תמצא את החלשים מידי עושקיהם בכֹח ובלי צדק.

— ומה בפיך, הארז? — שאל האלהים את הנשפָּט.

— אני, — אמר הארז — גדלתי ורוממתי ושרשי אָרְכוּ בארץ ופיותיהם אומרים: הַב, הַב, וגזעי איתן ועבה, וענפי מרבים וצמאים תמיד לטל ושואפים לאור שמש. האֻמנם חלק כחלק אֹכַל אני עם העצים הקטנים האלה, אשר ריח מים די להם, קו אור יספיק להם ואֵגֶל טל כי יקבלו וּמָצָא להם?! כל סביבי לי הוא, ואם הקטנים האלה המה כמתאוננים, — ילכו להם אל המקום אשר ילכו, ואנכי מה?

— חי אני אם לא בנפשו דִבֶּר הארז הזה — חרץ האלהים את משפטו. — עוד בשנה זו יניף עליו חוטב יער גרזן ויביאהו העירה, ושמה ימכרוהו לשר בית האסורים ויעשוהו עץ לתלות עליו רוצח נפש.

ופקודה יצאה:

הָבִיאו את הַשִּׁקְמָה!

ויהי אך נגשה השקמה לפני כסא הכבוד, והנה מבין המלאכים, המרַחפים מסביב לכסא, מהר מלאך אחד שחור כלו, מִיַּלְדֵי השטן, ויתיצב על יד השקמה לשִׂטְנָה, לדבר עליה רָעוֹת באזני האלהים.

— לא טובים דרכי העץ הזה — אמר בן השטן. — הנה פירותיה־תְּאֵנֶיהָ קטנים ותמיד המה כמעט בֹסר, ואך מיַּלְדֵי העניים יאכלו אותם.

ויהי היום וַיְטַפֵּס אחד הילדים מבני התימנים העניים ויעלה על ראש צמרת השקמה הזאת ללקט עוללותיה. ואם כי גֵאָה היא, ואת פארותיה היא שולחת למרחוק, וגזעה חסון וענפיה חזקים, בכל זאת לא חפצו שָׂריגיה להחזיק את הילד התימני הצנום והכחוש, ויפילוהו ארצה וימת.

הַעַל זאת לא תפקוד היום, ביום דין, את הֶעָוֹן הזה על ראש השקמה החוטאת, אשר שפכה תחתיה דם ילד מִסְכֵּן? אל תנקה, אדון עולם, את השקמה הזאת אשר היא הֵסַבָּה במות הילד.

— ומה בפיךְ, שקמה? — שאל האלהים.

— בוראי ויוצרי! האם בי האשם, כי תְאֵנַי קטנות הנה, ופירותי בֹסֶר? — אמרה השקמה­ —

הן באדמת חול אני גְדֵלָה ועל שרשי לחדור עמֹק עמֹק עד אשר ימצאו מזון להם. ויש אשר תעלה עלי חמת הרוח ויגרוף בזעפו את החול מבין שָרָשַי העליונים, ואז גם השרשים המכלכלים אותי יוצְגו ערומים. הלא ראיתם כלכם את השקמה, אחותי הגדולה על יד יפו, בין תל־אביב ובין מסלת הברזל, שרוחות הים גִּלוּ את שרשיה ותקחנה את כל עֲפָרָם. הנה בן־השטן הזה עודנו מתקלס בי, באמרו כי פירותי בֹסֶר המה כלם. אמנם כן; הן אך למטר השמים אשתה מים, והטל ינוח עלי, ומבני האדם אין מי שֶׁיְפַקֵּחַ עלי, שֶׁיַּרְכִּיבֵנִי במינים יותר משובחים וידאג כי אעשׂה גם אני פרי הלולים, טובים למאכל.

— ובדבר הילד הנהרג? — קרא השטן.

— אנכי מה, כי תשימו עלי את העון הזה! מה פשעי ומה חטאתי אני כי נִבְעַת הילד פתאום! אדון החצר, האדמה אשר בה נטע אותי אלהים, הָעֵד העיד בילד הזה וביתר ילדי התימנים לבל יבׂאו חצרו ולא יטפסו עלי. והנה לא אבה הילד לשמוע בקול אדון אדמת-מטעי, ויתגנב חרש, ויטפס עלי, ויסתתר בין הענפים העליונים. ואולם פתאום שמע הילד מעל ראשי את קול האדון ויחרד, ובפחדו לא החזיק מעמד ויפול ארצה. הַעַל ראשי הדם הזה יָחול?!

— אמנם לא חָטָאת, השקמה! — אמר שופט כל הארץ. — ואולם בכל זאת, הן אַתְּ אשר היית למכשול ולפוקה לילד ההוא ולכל חבריו. ואם באשמתֵך או לא באשמתֵך, — אבל הלא אין פירותַיך טובים לאכלה, ולא עליהם יחיה האדם, ואם בֹסר יֵאָכלו אַךְ הַזֵּק יזיקו. ואַתְּ אך מעוררת את התאוה בלב הילדים העניים, אשר פירות טובים מהם לא טעמו, כי יטפסו על ענפַיִךְ, על צַמַּרְתֵּךְ ויסַכּנו את נפשותיהם.

ואחרי רגע קטן הוסיף האלהים לדַבֵּר:

— ועוד זאת. אני נתתי אתכם, העצים, לברכה ולתהלה בקרב הארץ. ואולם אַתְּ, השקמה, הלא יְקַללךְ כל עובר, באמרו: הנה זה העץ אשר מעל ענפיו נפל ילד מסכן ושרשיו שתו מצו את הדם הנקי. ולכן — הִכָּרֵת תִּכָּרֵתִי; ואולם אני אצוה ויתנו לך שם וזכר, ומעציך יעשו ספסלים בבית הספר, וישבו עליך ילדים ולמדו תורה ודעת, וידעו להִזָּהֵר בילדותם, וכאשר יגדלו ימצאו לחמם בכבוד. ולך, השקמה, תהיה צדקה כי לָקַחַתְּ חלק במכשירי בית הספר וְנִכַּפֵּר לך הדם.

– – – – –

נכנס עץ הזית וישתחו ויתאונן מרה.

— זה לי מאות בשנים בשפֵלה אשר ביהודה אצל לוד. את פִּריי נתתי בעתו אחת לשנתים, ולוּ מָסְקוּ את הזיתים בידים ובזהירות ולא היו מכים את ענפי הרכים במקלות, ולו שמרו עוד לתת לשרשי מעט זבל ולַעְדֹּר סביבי, כי אז הייתי מְבַכֵּר את הפרי מדי שנה בשנה. והנה שָׁקֵט ושלאנן גָדלתי לי בחורשתנו, ושלום היה לי עם אחי העצים סביבי. עֲנָפַי בענפיהם הגיעו ושָׁרָשַׁי הסתבכו בשרשיהם, ואין פרץ ואין צְוָחָה בתוכנו. אבל פתאם באה רוח גדולה מן המערב, וישָׁבר אחד מענפי הגדולים, וחֶצְיִי נפל ארצה, והנה הוא מתגולל על יד גזעי באין אונים וכבר צהבו ויבשו עליו ושריגיו הלבינו… למה ומדוע עשה לי הרוח האכזר כזאת, ומלפניך, אלהי הרוחות, יֵצא נא משפט להענישו קשה בכל הרעה אשר עשה לי.

— לא ברוח מן המערב האשם, כי אם באדונך העצל, אשר גִּדֵּל את צמרתך פרא ולא זִמר את ענפיך שנה שנה למען תת דרך לרוח היום וגם לקרני השמש לחדור ולהשביע אויר ואור את כל העלים כלם. אמנם אתה, בני, לא חטאת, והרוח — דרך שובבים לו להרוס ולבקוע את העומד למכשול לו; ואני גם דָרֹש אדרוש מידו את שובבותו.

— אבל ענפי הגדול אשר נשבר ונבקע, — מה יהי עליו? — שאל הזית בבכי.

— אל תספד לו ואל תבכה עליו. הנה אני מצוה וירכיבו את שברי העץ על הגמלים ויביאום ירושלימה. וחרשי עץ יעשו את הענף לוחות וגלילים, ויעשום צִפּוּי לספרים ולאָסְפֵי פרחים, ועטים לכתיבה ומנורות למאור ועצי חיים לספרי תורה, ויפַתחו על הלוחות מעשה צעצועים למקומות הקודש וזכרונות קדומים. וגזרי הענף הנשבר ישֻׁלחו לכל קצוי ארץ ויהללו את עצי הזית ושמך יהיה לתהלה בקרב הארץ.

– – – – –

— תנו כבוד לַתְּאֵנָה! — קרא אחד המלאכים כלו לבוש לבן.

התאנה נגשה לבושה הדר, מקשטה בנצניה אשר על שריגי ענפיה הרכים והחזקים, העשויים קשרים קשרים. פניה מלאים ועליזים, כפני איש היודע כי אין עולתה בו וכי הוא ממלא את המוטל עליו תמיד.

— כן, בתי — אמר האלהים. — שמעתי את אשר עשית בעמק על יד העין בכרמל, כי אַתְּ הנותנת צל לעוברים ולא תתני כי יַכֵּם שרב כחם היום.

כי מפריֵך יאכלו הולכי דרך, וברשת ענפַיִךְ וברוב עָלַיִךְ תְּכַסִי גם על יובל המים המפַכֶּה שמה ומְלַחֵך שרשיך לבל יִיבשו ולבל יחרבו. ותקטן עוֹד זאת בעינַיך ותשלחי פירותיך ביד אדונֵך השומר עליך אל כל שוכני הכרמל מלמעלה ואל יושבי העיר הקרובה על חוף הים מתחת. והללו רבים את עסיס תְּאֵניך ואכלו אותן ובֵרכו גם אותי, יוצרך ובוראך. הִתְבַּשְׂרִי איפוא, בתי, כי בשנה הבאה עוד תגדלי ועוד יִרֶב מספר עֲנָפָיִךְ.

* * * 

אחד אחד עברו לפני כס המשפט כל העצים והצמחים למיניהם, “מן הארז אשר בלבנון עד האזוב בקיר”, אין נעדר, ונחתך גזר דינם: מי יגָדע ומי יגדל, מי יפרח ומי יִבֹּל, מי לחיים ומי למות…

ולעת ערב, עת נעילת שערי השמים, התרומם האל הגדול מעל כסא-דין ויאמר:

— הנה היום, יום חמשה עשר בשבט, ראש השנה לאילנות, יום דין ומשפט לכל עצי היער וצמחי השדה, לכל ממלכת הצומח בהר ובעמק. היום יצא ממני כל הצומח למינו, ולא על אחד מכם תנחת ידי במשך השנה הבאה ליסרו, כי מי יזכה לפני ביום דין, ואולם גם רחם ארחם אתכם כרוב חסדי.

ואתם קבלו עליכם את דיני. צאו, התפזרו על פני כל הארץ וַעֲשׂוּ את רצון קונכם. לִבשו את צבעיכם השונים ממעל, כי צויתי על השמש לתת עליכם מהודה; ואת שרשיכם תשלחו מתחת לינק מחלב האדמה את כל אשר הכינוֹתי שמה למענכם. תנו צל לעובר, לחם לרעב, גחלת להָחֵם, סמים למרפא וריחכם יהיה נחוח באף בני האדם. באלה חפצתי — נאֻם אדני.

ואל קבוצת-עצים אחת אשר עמדה לבדה, אמר האלהים:

— ואתם, התאנה והתמר, הרמון והגפן, החרוב והשקד וכל יתר חבריכם עמכם, צֻוֵּיתֶם לגדל על אדמת העם אשר בחרתי לי, בארץ אשר עֵינַי בה מראשית השנה ועד אחריתה, וזה שִׁמְכֶם: עֲצֵי ארץ ישראל. עֲשו איפוא פרי למכביר ויפוץ פִּרְיְכֶם בכל המקומות אשר בני עמי ישראל נפוצים שמה; ואכלו ילדי ישראל אתכם ביום הזה, יום החמשה עשר בשבט, והללו אתכם ובֵרכו אותי וגם את הארץ יִזְכֹּרוּ!…

המלצות קוראים
תגיות