קול קורא לאחיו בני עמו

מאת

יהודי רוסי

אם אין אני לי מי לי?

ואם לא עכשיו אימתי?

(אבות פ“א י”ז)

אחרי מעשי הרצח הנורא והחמס, אשר נעשה ביהודים, באו רגעי מנוחה: המשסים ואשר בהם ישסו מחליפים הנם כח. ובין כה וכה והיהודים הבורחים מושבים על עקביהם “לארץ מולדתם” על חשבון הכסף, אשר נאסף למען הוציא אותם מן הארץ ההיא. ואחינו המערבים למדו עוד הפעם לשמוע את הקולות, הקוראים “העפ! העפ!” ולשאת את בשרם בשניהם, כאשר היו עושים אבותיהם ואבות אבותיהם. אש החמה, אשר פרצה זה מעט למשמע החרפה והבוז, אשר נשאו עלינו, הולכת הלך וכבה וגשם של אפר יורד ומכסה מעט מעט את כל פני האש. אבל אם גם עצום תעצמו את עיניכם והסתר תסתירו את ראשיכם, כאשר תעשה בת היענה – ידע תדעו, כי ימי השלום לא ימשכו, אם לא תמהרו בעוד מועד להמציא תרופה יותר נאמנה מאותן התרופות הפלליאטיבות, אשר בהן ירפאו זה מאות בשנים את שבר בת עמי לא לעזר ולא להועיל.

ספטמבר 1882

השאלה הנושנה, אשר יקראו לה “שאלת היהודים”, כאז כן עתה, לא פסקה מהרעיש את המחות. השאלה הזאת שקשה להולמה כשאלת מרבע העגול, היתה בכל זאת, בנגוד להשאלה הגימטריאות, לשאלת היום, המעסקת את כל הלבבות. סבת הדבר היא זאת, כי שאלת היהודים איננה הלכתא למשיחא, אלא שאלת החיים, המתחדשת בכל יום ויום ודורשת פתרון בכל תקף ועוז.

תמצית שאלת היהודים, לפי דעתנו, היא זאת:

היהודים הם יסוד זר לגמרי בקרב העמים, אשר בתוכם הנם יושבים, יסוד, אשר לא יתבולל גם באחד העמים האלה, ואשר על כן גם אחד מהם לא יסבלהו. ואם כן הדבר, אלו עלתה בידינו לקנות תחבולה, אשר על פיה אפשר היה לאחד את היסוד הזה עם שאר העמים – כי עתה היתה שאלת היהודים נפתרת מאליה.

אין אנו חולמים בזה חלומות שוא על דבר הרמוניה מחלטת: הרמוניה כזאת אין לה מקום גם בין שאר העמים. ימות המשיח, אשר בהם תבלע האנושיות את האומות הרבות והשונות, הנם רחוקים מאתנו מרחק רב, מרחק, שאין העין שולטת בו. ועד אשר יבואו הימים הטובים ההם יגבילו העמים בעל כרחם את אידיאלם בהמצאת תנאי חיים, בלתי כבדים מנשא.

עוד הרבה, הרבה עלינו לחכות לאחות כל העמים; ועד בא העת המאושרה ההיא רק הסכמה תפלס יחסי העמים זה לזה, הסכמה, אשר יערבוה החקים שבין עם ועם והאמנות, ואשר בעקרה היא נוסדה על שויון המצב והאינטרסים של שני הצדדים, כמו על הכבוד, אשר ירחש לב האחד לרעהו.

ואותו השויון בעצמו חסר ביחסי היהודים לשאר העמים. ועל כן אין כאן לא אותו הכבוד, אשר יכבד האיש את רעהו, ולא ערבתו – החקים והאמנות. שאלת היהודים תוכל להפתר רק בשעה שמצב היהודים יהיה שוה למצב שאר העמים.

אבל, לדאבון לבנו, שויון, אשר היה בפעל בימים עברו, עבר ובטל לעת עתה מן העולם, ולחזירתו אפשר לחכות רק לעתיד לבא. לפי תנאי החיים, השוררים עתה, צריך לחשוב, כי האפשריות להשוות את היהודים לעמים אחרים איננה אלא איללוזיה.

לדבר הזה יחסרו ליהודים מרבית התכונות שמבלעדן לא יתואר קיום כל אומה. אין להם אותה הישות העצמית, הבלתי אפשרות בלי שפה כללית, מנהגים כללים, התאחדות על שטח אדמה אחד. האומה הישראלית אין לה ארץ אבות אחת, אף על פי שיש לה ארצות מולדת רבות; אין לה כל מרכז, ממשלה אחת או באי כח. מפזרת ומפרדת היא בכל המדינות; אבל אין גם מדינה אחת, אשר תחשב אותה למדינתה היא. העמים הנם נושאים ונותנים לא על דבר האומה הישראלית, אלא על דבר בני ישראל. אומה כזאת איננה במציאות, יען כי יחסר לה אותו הרוח הלאומי, שאי אפשר לו להתפתח אלא באומה היושבת על אדמתה. אבל אומה זו לא רק נתרחקה מעל אדמתה, אלא גם זכרונות האדמה ההיא כמו נמחו כבר מעל לוח לבה. ויותר שהיתה הולכת ושוכחת את זיכרונותיה היא עוד למדה הרבה אל דרכי העמים האחרים, אשר בתוכם ישבה ותקלוט מהם כמה תכונות חדשות, הודות לכשרון ההסתגלות לכל מיני התנאים שבעולם, הנטוע בקרבה, ולפעמים לא רחוקות עזבה גם לגמרי את קניניה הלאומים, אך ורק למען מצא חן בעיני העמים שנתנו לה רשות לגור בתוכם. ויש אשר אישי האומה סגלו להם, או למצער, חשבו שסגלו להם, דעות קוסמופוליטיות ידועות, אשר באמת לא הוכיחו לאחרים כלום כאשר לא מלאו את ספקם הם.

היהודים הקריבו ראש ידועה את לאומיותם על מזבח השאיפה להתבולל בעמים; ובכל זאת מעולם לא הגיעו אל המטרה המבקשת ששאר העמים יחשבו אותם לאזרחים גמורים, שוים להם מכל הצדדים.

המונע היותר גדול, העוצר בעד שאיפה לאומית בקרב היהודים, צפון בזה שאלו האחרונים אינם מרגישים כל צרך בקיום האומה. גדולה מזו: הם לא רק אינם מרגישים כל צרך בקיום האומה, אלא גם חושבים את הצרך הזה לדבר מיותר לגמרי.

כאשר יחדל החולה מהרגיש צרך במאכל ומשקה סמן רע הוא לו. לא תמיד אפשר להשיב חולה כזה לאיתנו, ואם גם יצלח לפעמים רחוקות בידינו לעורר בו את תאות האכל, אז הדבר מוטל בספק גדול, אם די כח עוד לחולה ההוא לעכל את מין המזון, אשר יבא אל קרבו.

היהודים הנם נמצאים באותו המצב המעציב של החולה ההוא. הנקודה הזאת, היותר נכבדת בשאלת היהודים נתבונן בעיון גדול. רוצים אנו להוכיח, כי חסר הצרך בחרות לאומית הוא הגורם הראשי בהצרות הרבות שהאומה סובלת זה כמה מאות שנה, וכי על כן חובתנו להעיר ולעורר את הצרך הזה; דרך אחרת, בה תצא האומה ממצבה השפל והנבזה – אין לפניה. כללו של דבר, רוצים אנו להוכיח, כי עלינו להיות לאומה.

היהודים אינם נחשבים לאומה מיוחדת בין שאר האומות. הלא קטן הדבר הזה ובכל זאת בו כמוס במדה ידוע סוד מצבם המוזר והנורא של היהודים. כי אכן מוזר הוא ונורא מצב אומה, אשר ההתיחשות אליה לחוד כתם היא, אשר לא ימחה, כתם, המעורר געל נפש בלב האינם יהודים וענוי בלב היהודים. ואף על פי כן החזיון הזה מוכרח הוא ומונח עמק עמק בטבע בני האדם.

כל העמים, החיים על פני האדמה, חושבים המה את היהודים לאומה שזה כבר הלכה לעולמה. בשעה שגלו היהודים מארץ אבותיהם ניטלה מהם לא רק חרותם הלאומית, אלא גם אותה השלמות שמבלעדה אין כל אורגניזם בעולם – ואפילו אורגניזם לאומי במשמע – יכול להתקים. היהודים נפזרו לארבע רוחות השמים וממשלתם נפלה תחת העול הקשה של הרומאים ולא יספה קום. אבל עם זה לא נפסק כח החיים של האומה, הגוף אמנם נשרף, אבל הנשמה נתקימה עד עכשיו. ותהי האומה הזאת שאין לה אלא הויה רוחנית בעיני כל האדם, אשר על האדמה, כצל מפיל אימה של מת, התועה בדרכי החיים. ואותו הצל של אומה מתה, תועה בעולם בלי אחדות, בלי אורגניזציה, בלי ארץ ובלי קשר, אומה שאיננה חיה ובכל זאת היא מתהלכת בארצות החיים – אותו אצל המוזר שאין משלו בכל ההיסטוריה, שאין לו דיוקנא קדמאה ולא דוגמא זוטרתא בהוה עשה רשם עמק בדמיונם של שאר האומות. ואם אימת הצללים בכלל טבעית היא במקצת לאדם ומתבארת על פי החקים, הפועלים בנפשו, – מדוע זה נשתומם להאימה הגדולה, הנופלת על האומות, למראה אומה מתה שבכל זאת לא חדלה לחיות?

אימת הצל של האומה הישראלית עוברת בירושה מדור אל דור זה מאות בשנים. האימה הזאת ביחד עם סבות אחרות, שידבר אודותם להלן, פנו את הדרך לשנאת היהודים.

ביחד עם כל חזיונות השוא, האינסטינקטים והמשפטים הקדומים, הפועלים את פעולתם בנפש האדם בלי כונת מכון, גם שנאת היהודים קנתה לה זכות אזרח בין כל העמים, שבאו בדברים עם היהודים. שנאת היהודים – היא היא אימת הרוחות הרעות והמתים, ואין ביניהן אלא זה, ששנאת היהודים היא טבעית לכל המין האנושי ולא רק לעמים ידועים, ושהעם המת הזה איננו מהנהי נשמתין דאזלין ערטילאין כשאר המתים, אלא מלבש הוא בשר וגידים ועל כן הוא סובל ומרגיש את המכות הגדולות, והנאמנות, אשר הפליאו בו ידי ההמון מוג הלבב, הירא את היהודים.

שנאת היהודים היא מחלת הנפש, העוברת בירושה, וכמחלה, המתנחלת זה כאלפים שנה, שוב אין לה תקנה.

אימת הצללים היא האם, אשר חוללה וילדה את השנאה ליהודים, השנאה האבסטרקטית, או, אפשר להגיד, הפלטונית, לכל היהודים; זאת השנאה העורת, אשר תעשה, אשר תעשה את כל האומה אחראית על חטאים שחטאו ושלא חטאו אחדים מבניה.

אוהבים ואויבים משתדלים זה זמן כביר להסביר, או גם להצדיק, את השנאה ליהודים, באמרם אך גוי חוטא, עם כבד עון העם הזה! צולב הוא את משיחיו, משליך סם המות בבארות, מלוה ברבית, עושק את האכרים ועוד אלפי אשמות כאלה. אבל המספר הגדול והעצום של האשמות האלה שתולים באומה שלמה יוכיח לנו למדי, כי כל אותן האשמות לא באו אלא כדי להשקיט את מוסר הכליות, להצדיק את הדין על אומה שלמה ולהוכיח, כי כל היהודים חיבים שרפה. ברור הדבר, כי מי שרוצה להוכיח יתר מדאי אינו מוכיח כלום. אולם אם גם נניח, כי אחדות מן האשמות, אשר יטפלו על היהודים, לא בשקר יסודן, בכל זאת עלינו להודות, כי האשמות האלה אינן גדולות כל כך עד כדי לחיב את כל האומה מיתה בשבילן. מן הנסיון אנו למדים, כי באמת לא כצעקה הבאה על היהודים, כן עשו: מעשים בכל יום הוא שאינם יהודים מתרועעים עם יהודים ודרים עמהם בשלום רב. מה אות, כי כל האשמות האלה שמגדילים אותן כל כך רבן אינן אלא קלוטות מן האויר וקצתן רק אפריוריות, אשר לכל היותר יתאמתו במקרים פרטים, אבל לא בנוגע לכל האומה.

הנה כי כן יעברו היהודים והשנאה ליהודים שלובי-יד על פני כל ההיסטוריה. כעם היהודים, זה האחשורוש הנצחי, כן שנאת היהודים לעולם לא יעברו מן העולם. רק המכים בסנורים לא יראו, כי היהודים המה “העם הנבחר” לשנאה כללית. האומות אפשר שלא יסכימו בענינים שבין אומה לחברתה, אפשר שיפרדו לאיסטינקטיהם ולמגמותיהם – אבל בשנאתם ליהודים הם מושיטים יד זה לזה. זאת היא הנקודה, המאחדת את כלן יחד. המדרגה והצורה שבהן תתגלה השנאה הזאת תלויות, כמובן, במדרגת ההשכלה של כל עם ועם; אבל תמציתה היתה ותהיה אחת, בין שהיא מתגלה במעשה חמס ורצח או בקנאה וצרות עין, ובין שהיא מסתתרת תחת מסוה סבלנות והגנה.

הלא אחת היא לנו בהיותנו לבז, בתור יהודים, או בבקשנו חסות, בתור יהודים – בין כך ובין כך הרגשותינו האנושיות סובלות ענוים וחרפה.

והנה אם אמת נכון הדבר הזה ששנאת היהודים היא מחלה, העוברת בירושה, וטבעית לכל המין האנושי, – אז אי אפשר לנו לבלי לבא לתוצאה נכבדה מאד, והיא: כי עלינו להתיאש מן תקוה שסוף סוף ננצח את המחלה הנצחית הזאת. מחלות מתנחלות כאלה אין להן תרופה. התוצאה הזאת נכבדה לנו בה במדה שתראני לדעת, כי כל הוכוחים בנידון דידן אינן אלא אבוד הזמן והכחות לבטלה ועל כן עלינו להשליכם פעם אחת אחרי גונו. עם האמונות התפלות גם האלהים לא יעצר כח להלחם! משפט קדום ואינסטינקט רע לא יכנעו גם לפני המופת, היותר חד וברור. ועל כן רק שתי דרכים לפנינו: או כי נשתדל למצוא כח גשמי יותר חזק מן הכחות האפלות האלה, אשר ימשל עליהם, כאשר ימשל או ישתדל למשול האדם על כל כח טבעי עור, או כי יותר פשוט, נצא למקום שאין לכחות האלה שליטה בו.

ובכן הגענו לידי החלטה, כי המשפטים הקדומים נגד האומה הישראלית יש להם יסוד חזק בנפש העמים פנימה. אבל לא הדבר הזה בלבד יעצר בעד התבוללות היהודים בקרב העמים או השואת הזכיות של הראשונים והאחרונים; ישנם עוד מונעים אחרים רבים שאין להם ערך גדול כל כך, אבל בכל זאת נחוץ לשית לב גם אליהם.

בכלל אין גם אומה אחת בעולם שתראה חבה יתרה לבני אומות אחרות; והדבר הזה לא יוכל להחשב להן לעון, יען כי איננו אלא תולדה מוכרחת של סבות איטנולוגיות.

אבל כאן הבן שואל: היתפשט החק הכללי הזה על היהודים בה במדה שהוא מתפשט על שאר האומות? לא ולא! בן נכר בעד אותות השנאה, אשר יראו לו בארץ אחרת שיצא לגור בה, אפשריות יש בידו לשלם באותה המטבע עצמה בארץ מולדתו לכשירצה.

אינו יהודי כשהוא יוצא חוצה לארץ יכול הוא לעסוק בצרכיו מבלי כל מעצור ובפומבי. כל אחד ואחד חושב לדבר טבעי אם בן נכר – לבדו או בחברת אנשים אחרים – לוחם בעד אינטרסיו בארץ אחרת. אבל היהודי גם בשבתו בארץ מולדתו לא רק לאזרח, אבל גם לבן נכר אינו יכול לחשוב את עצמו; הוא נכרי לגמרי " "Katexoiken הוא איננו לא אוהב ולא אויב, אלא איש בלתי ידוע, אשר ידעו אודותיו רק זה שאין לו מולדת. בבן נכר אפשר שאיש לא ישים מבטחו, אבל ביהודי אין מאמינים כל עקר. בן נכר יש לו רשות לדרוש מאחרים הכנסת אורחים, יען כי אפשריות יש בידו גם הוא להכניס אורחים. לא כן היהודי: הוא איננו יכול לפרוע את חובו זה ועל כן איננו יכול גם לדרשו. הוא איננו אורח ועוד פחות מזה אורח שיש בו חפץ. הוא דומה רב יתר לעני, או, יותר פשוט, לבריה חלשה, הנצרכה לעזרת אחרים. ומי הוא הדורש עזרה, אשר אין להשיב את פניו ריקם?

היהודים גרים המה בכל העולם, אין איש אשר יגן על זכיותיהם, לפי שאין להם ארץ אבות. ארץ מולדתם אין לה גבול, אשר בתוכו היו יכולים להתבצר ועל כן אין גם גבול לצרתם. חוקי המדינה לא נכתבו בשביל היהודים, הדרים במדינה זו, לפי שהם נכרים גמורים. ישנם בכל הארצות רק חקים מיוחדים על דבר היהודים, ואם יהיה לפעמים את נפש המחקק לפשט איזה חק כללי גם על היהודים אז עליו לגלות את דעתו בפירוש. ועל כן היהודים, בנגוד לכל האומות בנות חורין, צריכים לצאת לחרות כהכושים והנשים.

אבל מצב היהודים גרוע הנהו ממצב אלה האחרונים: היהודים, בנגוד להכושים, מתיחשים לגזע נכבד ובנגוד להנשים יש אשר יצאו מקרבם לא רק נשים מפורסמות, כי גם אנשים, או גם אנשים גדולים.

ליהודי אין מקום בעולם, אשר בו יתחשב כבן בית; גר הוא בעיני עצמו ובעיני אחרים. גם בשעה שהוא בעצמו וגם אבותיו נולדו ויחיו באותה הארץ לא ישתנו פני הענינים אפילו כקוצו של יו"ד. בכלל יחשבוהו לבן חורג וכאשר תשחק לו השעה יביטו עליו כעל אסופי שאפשר לשלול ממנו זכיותיו כפעם בפעם, אבל בן כשר לארץ מולדתו לא יהיה לעולם. אין לך אדם בעולם, המתגדר בצור מחצבתו, יהיה אשכנזי, סלבי או קטלי, אשר יסכים, כי יהודי בן-שם לא נופל הוא ממנו. וגם אלה אשר הודות להשפעת הקולטורה, יסכימו לזכיות אזרחיות של היהודים, בכל זאת בשום אופן לא ישכחו, כי שכנם האזרח יהודי הוא. החרות היורית של היהודים – זוהי הנקודה היותר גבוהה שאפשר להתרומם עדיה במאה הנוכחית. אבל מן החרות היורית עוד רב הדרך להחרות החברתית, ובהשיגם את הראשונה עדיין לא השתחררו ממצבם המיוחד.

ההגיון, המשפט והאינטרס, המובן כראוי, יעמדו תמיד לימין האמנציפציה של היהודים. אבל לעולם לא תהיה האימנציפציה למבטא טבעי של ההרגשות האנושיות. ועל כן אי אפשר שתהיה לדבר מוכרח ומובן מאליו, המכה שרשים עמוקים בקרב הלבבות עד שאין עוד כל צרך לדון עליו. בכל אופן אם תצא האימנציפציה הזאת לפעולות מפאת התעוררות פנימית או מפאת סבות חיצוניות לא תהיה אלא מתנה, כנדבת יד שהשליכו ברצון, או שלא ברצון, להעם העני והדל, אשר בעל כרחם יסבלוהו. ובאמת מי הוא זה אשר ירגיש בלבו איזו נטיה לעם של נודדים, שאין לו ארץ מולדת, או אשר ישים מבטח בו? על היהודי לזכור תמיד שגם הזכיות היותר אילימנטריות צריכות להנתן לו על ידי אחרים. אות-הקלון, אשר שמו על מצח העם הזה ואשר הבדל יבדילהו מעל כל העמים, אשר על פני האדמה, לא ימחה בכל מיני ההשואות האופפיציאליות שבעולם. כל זמן שמקרב העם הזה יצאו רק נודדים, כל זמן שלא יהיה לו מושג ברור מאין הוא בא ולאן הוא הולך, כל זמן שהיהודים בבואם בחברת אריים ידברו בלי חפץ על דבר מוצאם השמי, וכאשר יזכירום את הדבר הזה ישמעו כמו שכפאם שד, כל זמן שירדפו אותם, יסבלום, יגינו עליהם, יוציאום לחרות – כל הזמן הזה, הננו אומרים, לא ימחו כל ההשואות האופפיציאליות את אות הקלון, אשר חקק על מצחם בעל כרחם מצבם המיוחד בין שאר העמים.

אל המצב המשפיל של התליה בדעת אחרים שבו נמצא הגר הנצחי, היהודי, תלוה עוד סבה מעשית, נכבדה, אשר תעשה את התבוללות היהודים בקרב היסודות העקרים לדבר שאי אפשר בשום אופן.

במלחמת הקיום הגדולה יכנעו כל העמים הקולטורים בחפץ תחת ממשלת אותם החקים, אשר יהפכו את המלחמה הזאת למלחמה בשלום, להתחרות חפשית. העמים, כמובן, יציבו גם בהתחרות הזאת גבולות בין האזרחים ובין הגרים, ויבכרו את הראשונים על פני האחרונים. ואם את הגרים, השוים להם, המה מבדילים לרעה, על אחת כמה וכמה את הגר הנצחי, את היהודי! מה גדולה השנאה, אשר תמלא את לב האזרחים, למראה העני הזה, הלוטש את עיניו על טוב ארץ נכריה, כי כאשר יחמד איש אשה אהובה, אשר קרוביה קטני האמנה ישיתו עליה משמר, כן הדבר הזה. אך אם למרות כל הגדרים והסיגים תאיר ההצלחה את פניה לגר הזה, אם אחרי כל זה יעלה בידו לקטוף פרחים אחדים מזר הארץ שבה יגור – אז אוי לאמלל הזה! אל יתאונן אם גם תבא עליו הרעה, אשר באה על היהודים בספרד.

אבל כל החושב, כי הרעת מצב היהודים תלויה בהצלחתם המיוחדת, אינו אלא טועה. במקום שהיהודים מתישבים שם בהמון רב, הם כבר במספרם לבד מכבידים מצד אחד מעט או הרבה את המשקל בהתחרותם עם שאר התושבים, ומצד השני את עול השנאה הגדולה, הרובץ עליהם בערי. רוסיא המערבית הננו מוצאים המון גדול של יהודים החיים חיי צער ודחקות נוראה, ובכל זאת לא יחדלו התושבים גם הם מהתאונן על האיקספלוטציה של היהודים.

היוצא לנו מכל האמור למעלה הוא זה: החיים יחשבו את היהודים – למת, האזרחים – לבן נכר, התושבים – לנודד, בעלי ההון – לאביון, האביונים, לאיקספלואטטור ומילליונר, הפטריוטים – לאיש שאין לו ארץ מולדת, וכל המפלגות ביחד – לקונקורנט שנוא.

מן ההתנגדות הטבעית הזאת נובעים חסר-אמון משני הצדדים, עונות ואשמות אשר יטפלו שני הצדדים – בצדק או שלא בצדק – איש על אחיו. היהודים מצד אחד, תחת להבין היטב את מצבם ולכונן על פיהו את דרכם, הנם מרימים את קולם להצדק הנצחי, בתקוה, כי באופן זה יגיעו לאיזו מטרה. והאינם יהודים מצד השני, תחת להשען על כחותיהם הטבעים ולהתיצב על נקודת ההשקפה ההיסטורית והפקטית: כל דאלים גבר, הנם משתדלים להצדיק את יחסיהם ליהודים בהמון עלילות רבות ושונות, אשר כל שופט נכוחה ידע ויבין, כי אין להן כל יסוד. אבל האיש המסתכל על כל המעשים שנעשו תחת השמש לא מנקודת השקפה אוטופית אלא רואה אותם כמו שהם ומסבירם בשביל לבא על ידיהם לתוצאות מעשיות נחוצות – הוא לא יאשים גם אחד משני הצדדים על דבר ההתנגדות שלו. ליהודים, אשר הם נושאי שיחתנו הפעם, יאמר איש כזה: אך אומה של טפשים ונבזים אתם! טפשים אתם, כי שאול תשאלו מאת האדם דבר שאין בכחו לתת לכם, – הומניות, ונבזים, כי כל אהבה עצמית אמתית, כל הכרה לאומית כמו זר נחשבו לכם.

הכרה לאומית! מאין תלקח? הלא היא היא סבת הצרה הגדולה של עמנו, כי אין אנחנו אומה, כי רק יהודים אנחנו, עדר אנחנו, אשר נפץ על כל פני הארץ, עדר מבלי רעה, אשר יקבצנו ויגן עליו. במקרים היותר מאושרים הננו מגיעים למעלת התישים, אשר יציגום אצל הסוסים המיוחסים ברוסיא. וזאת היא המטרה היותר גדולה, אשר אליה תשאף אהבת הכבוד, הנטועה בקרבנו!

אמת הדבר, כי המגינים בעדנו עשו כל מה שהיה בידם להמית בלבנו את כל ההרגשות האנושיות. בתור יהודים פרטים ולא בתור אומה שלמה הננו לוחמים את המלחמה הכבדה והבלתי שוה בעד קיומנו. בתוך הפזור הגדול, בשעה שכלנו תעינו איש לעברו, מוכרח היה כל איש ישראל למסור את כחותיו הגשמים והרוחנים בעד פת לחם רטוב בדמעות, בעד הזכות לשאוף רוח כאחד האדם. ובכל זאת לא נצחו אותנו במלחמה הנוראה הזאת. אנחנו ערכנו את המלחמה היותר מהללה בין כל מלחמות המפלגות, עם כל העמים, אשר כלם יחדיו כמו כרתו עלינו ברית להשמידנו מגוי. אבל המלחמה הארכה הזאת, אשר אך ה' יודע מתי תהיה אחריתה – המלחמה הזאת לא בעד ארץ מולדתנו ערכנוה, אלא בשביל קיום דל ושפל של מילליונים – “סוחרים נודדים!”

אם לא עלתה בידי העמים למחות את זכרהו מתחת השמים, לא אזלת ידם מהמית בקרבנו את ההכרה הלאומית. הננו מביטים בקר רוח על הארצות שבהן יגזלו מאתנו את הזכיות, אשר לא בנקל יגזלום גם מזולוס. בהיותנו בפזור הסכנו ללחום בעד קיומנו הפרטי, הראנו לדעת, כי יש בנו כח לעמוד על נפשנו, אבל יחד עם זה אבדנו את הקשר הכללי של ההכרה הלאומית. בהיותנו דואגים תמיד לקיומנו החמרי, ותַרנו לדאבון רוח כפעם בפעם על ערכנו הרוחני. אנחנו לא הבינונו מראש, כי בהשתמשנו בתכסיסי מלחמה בלתי הגונים כאלה, אפילו בעל כרחנו שלא בטובתנו, הננו משפילים ומחללים את שמנו בגוים, הננו יורדים מטה מטה בעיני מתנגדינו. ועל כן באה ונהיתה הרעה ואנחנו נעשינו אנוסים לחיות חיי צפרים נודדות, אנס, אשר נעשה באחרונה לדבר, הנמסר בירושה. על מלא רחב כל הארץ לא נשארה בשבילנו גם פנה אחת. כפעם בפעם עלינו לבקש לנו מקום קטן להניח עליו את ראשנו העיף והיגע, ובהיותנו מגבילים יותר ויותר את צרכינו הננו מגבילים יחד עם זה גם את ערך עצמנו, אשר הנהו הולך ומתמעט עד מבלי להכירו בעינינו אנו ובעיני אחרים. כי ככדור משחק אשר ישליכוהו איש אל רעהו, כן אנחנו בידי העמים, ברצותם ישליכו וברצותם ישובו ויאחזו. ובה במדה שההכרה הלאומית שלנו נעשית יותר אילסתית ויותר נוחה למשמעת, באותה מדה עצמה הוסיפו לשית לנו ללעג ולקלס במשחק הרע הזה.

ובראותנו אומה שלמה נמצאה בתנאי חיים כאלה – היעמד עוד לבנו לדבר על תעודתה הלאומית של אומה זו, על התפתחות חפשית ואקטיבית של כחותיה, או על גאוניותה העצמית.

דרך אגב נעיר, כי אויבינו לא שכחו להשתמש גם בדבר האחרון הזה, אשר אך קורטוב קטן של אמת אולי נמצא בו, למען הוכיח על ידיו, כי ננסים רוחנים הננו לגביהם. אפשר היה לחשוב, כי המה מלאים גאונים כילק. עניי הרוח! את הנשר, אשר בימים עברו המריא לשחקים, הם מאשימים על אשר לא יוכל הגביה עוף בכנפים קצוצות. אבל גם בכנפים כאלה נשארנו על מרום פסגת הקולטורה הגדולה של כל העמים. הבו לנו ראשונה אפשריות לעמוד ברשות עצמנו, לעשות מה שאנחנו רוצים ויכולים לעשות, ליהנות מטוב חרות לאומית – ואז רק אז תעיזו פנים להוציא עלינו משפט, כי איננו מכשרים לגאוניות. לעת עתה יכביד עלינו עול סבלכם; לא גאוניות יחסר לנו, אלא הכרה עצמית והבנת ערכנו האנושי, אשר לקחתם מאתנו ביד חזקה.

בשעה שיבוזונו, יציגונו ככלי ריק, ישביעונו חרפה ובוז לא נערוב גם את לבנו לעמוד על נפשנו, ולא עוד אלא שחושבים אנחנו, כי כן צריך להיות. עת יכו בחרפה את לחיינו, נקרר את הלחיים הבוערות במים, ועת יכאיבו את בשרנו עד שפך דם, נחבש את הפצעים. עת ישליכונו מן הבית, אשר בנינו אנחנו, הננו מבקשים חסד בהכנעה גדולה לבל יעשו לנו כדבר הרע הזה, ואם לא יצלח בידינו להרך את לב נוגשינו, בדממה נלך לנו הלאה לבקש מקלט חדש. עת ינוד לנו אחד הטילים בראשו, הננו אסירי תודה לו מקרב ולב עמוק, ועת יאמרו על אחד היהודים, כי עטרת צבי הוא לשאר עמו, יתגדר כל העם בבנו זה. אנחנו ירדנו כל כך, עד אשר נשמח שמחה גדולה בראותנו, כי חלק קטן מאחינו במערב אירופא זכה שיעלוהו למדרגת האזרחים. אבל מי שמעלים אותו ואיננו יכול לעלות בעצמו סמן רע הוא לו. אם לא ישאלו למקור מחצבתנו ויחשבונו לזרע אמת של הארץ, אשר בה נגור – הננו מתפעלים עד כדי שכחה לאומית גמורה. דרוש רק, כי יתנו לנו אפשריות כל שהיא לחיות, כי לא יפריעונו משבת על סיר הבשר – ואנחנו הננו נכונים כבר להבטיח את עצמנו ואת אחרים, כי חדלנו כבר מהיות יהודים וכי דם חדש הוצק בעורקינו, דם אזרחים. אבל אך אונאה עצמית היא! השתדלו להתראות כפטריוטים בכל אופן שתרצו, אויביכם יזכירו לכם בכל עת מצוא, כי ממעי יהודה יצאתם. אבל החרב החדה, התלויה ממעל לראשיכם לא תפריעכם מעבודתכם, כלכם לדרככם תפנו, איש לבצעו מקצהו, אף כי לא נעלם מכם, כי יום הפקדה קרוב הוא, יום, אשר ההמון המסתפק יראה אתכם לדעת, כי אינכם אלא נודדים, פרזיטים שהחקים לא בשבילם נכתבו.

אבל אם גם ילכו עמנו בהומניות עדין אין להוכיח, כי אורחים רצוים אנחנו ולא נבזים.

מה דל חלקנו בחיים! לבדד נשכן ובכלל שאר האומות לא נתחשב, לקולנו אין מטה אזן גם גם בנוגע לאותם הדברים, הנוגעים אלינו. ארץ אבותינו – אדמת נכר, אחדותנו – פזור, סולדריותנו – שנאה כללית, כלי זיננו – הכנעה, סתרנו – ניסה, מקוריותנו – הסתגלות, עתידותנו – יום מחר. הנה כי כה נפל פלאות העם, אשר על ברכיו נולדו המכבים!

ולמה זה נתפלא איפא בראותנו, כי העם, אשר שם את עצמו מדרס לרגלי גאוה רק בשביל חיים דלים ושפלים ואשר גם נשק ונשק את הרגלים האלה – כי עם אשר כזה היה לחרפת עמים, מנוד ראש בלאומים?

הדבר היותר נורא בהיסטוריתנו הוא זה – כי לא נוכל לא למות ולא לחיות. למות לא נוכל מבלי שים לב למכות אויבינו, ולאבד את עצמנו לדעת איננו רוצים. אבל גם לחיות אין לנו כל אפשריות – לחיות לא יתנונו אויבינו. ולהתחיל חיים חדשים לאומים כמנהגו של עולם איננו רוצים גם כן. איננו רוצים, יען כי הפטריוטים אשר בקרבנו, בקנאתם הנפרזה לארץ מולדתם ימצאו לנחוץ להקריב את קיומנו הלאומי על מזבח הקנאה הזאת, נכונים המה הפטריוטים הקנאים הללו למסור את נפשם בשביל כל אומה שבעולם, אחת היא אם מצבה הקולטורי שפל הוא או גבוה, אך לא בשביל האומה הישראלית. אבל העיני האנשים ינקרו? אך עיניהם המה יעצמו מראות את הגמול, אשר ישלמו על ההתרועעות היהודית.

ובמצב כזה הננו חיים זה כי"ח מאות שנה חיים של בוז ושפלות, ובכל הזמן הארוך הזה לא היה אף נסיון אחד הגון לצאת מן המצב הזה.

יודעים הננו היטב שדברי ימי אומתנו בעקרן אינן אלא שלשלת ארוכה של פגעים, ומובן מאליו, כי רחוקים הננו מן הרעיון לעשות את אבותינו אחראים לפגעים האלה.

הדאגה התמידית לקיומו הפרטי של כל איש בישראל קטפה בהכרח כל רעיון לאומי, כל תנועה לאומית בעודם באבם.

איש, איש לבדו לחמנו בעד קיומנו. ועל כן בהתנפל אויבינו כפעם בפעם על כל אחד ואחד מאתנו לא לעקור אותו האיש בלבד היו מתכונים, אלא להשמיד את כל האומה בבת אחת. אנחנו אמנם מצאנו די עז בנפשנו לבלי לנפול כלנו חללים על שדה הקטל, אבל אותו הכח, הדרוש בשביל להתרומם משפל המדרגה ולערוך מלחמה אקטיבית, חלש בקרבנו. תחת העול הקשה של שנאת כל העמים אלינו בתקופת הגלות הארכה חבלנו כל כך עד כי פסה מלבנו כל אמונה בכחותינו, כל כשרון איניציאטיבי.

זאת ועוד אחרת. האמונה בביאת המשיח, אשר על פיה צרותינו הנן ענש מן השמים שעלינו לשאתו בדממה ופדותנו תלויה בכח שלמעלה מן הטבע, – האמונה הזאת כמו שחררה אותנו מכל דאגה לתחיה לאומית, להתאחדות ושחרור. וכל מה שגברה הדאגה לקיומיו הגשמי כן הלך הרעיון הלאומי הלך ורפה. עכשיו הגיעו הדברים לידי כך שלא רק חסרנו ארץ אבות אלא גם שכחנוה. האם עוד לא הגיעה השעה להבין מה נבזה המצב הזה?

לאשרנו, אמנם, נשתנו כעת פני הענינים מעט. המקרים בשנים האחרונות בגרמניה הנאורה, רומיניא ואונגרן, ברוסיה, עשו מה שלא יכלו לעשות הרדיפות הנוראות בימי הבינים. ההכרה הלאומית שהיתה חבויה וספונה בעמק הלב ואשר עקבותיה נראה בהענוים הקשים, שקבלו עליהם אבותינו מבלי להגיע על ידיהם לאיזו מטרה, הסירה סוף סוף את המסוה מעל פניה בין היהודים הרוסים והרומינים ותהי לשאיפה כבירה לארץ ישראל. אף על פי שהשאיפה הזאת לא שותה את הפרי, אשר אליו עינינו נשואות, בכל זאת עדות היא לישראל על האינסטינקט הנכון בלבו, אשר הכיר וידע, כי בית נאמן דרוש לנו. הנסיונות הקשים, אשר נתנסינו בהם, הביא עכשיו ריאקציה לעולמנו, שונה לגמרי מאותה הריאקציה שבימי הבינים שחשבה את צרותינו לענש מן השמים שאי אפשר לבטלו. גם בקרב ההמון החשוך ברוסיא השאירה הקולטורא רושמים ידועים. הוא כבר חדל מהתאונן על היהודות ועל האמונה, אך כי היטב חרה לו על המעשים הרעים, אשר נעשו עמו. יודע הוא ומבין, כי לא נענשו עושי המעשים האלה אלא לפי שהיהודים נכרים הם בעיני אחרים.

בימינו אלה, אשר אחינו בחלק בחלק קטן של כדור האדמה פרקו מעליהם את עול הגלות במדה ידועה ויתחילו להשתתף יותר בצרותינו; בימינו אלה, אשר גם עמים ממדרגה השניה מצאו להם אפשריות לחזור ולעמוד ברשות עצמם – בימינו אלה איננו רשאים לשבת בחבוק ידים ולהשאר גם לעתיד לבא במצבו השפל של “היהודי הנצחי”.

כן, המצב הזה הוא נורא מאד ומביא לידי יאוש!

בשעה שאנחנו רואים את אחד האנשים, אשר נקרה נקרה בחברה, הדוחה אותו בשתי ידיה, מאבד את עצמו לדעת, איננו משתוממים כלל. אבל היכן הוא כלי המות, אשר בו נמית את האיברים המפוזרים והמפורדים על פני כל האדמה של האורגניזם הישראלי? ואיזו היד, אשר תתנופף לעשות את הדבר הזה? הדבר הזה בלתי אפשרי ובלתי רצוי, ועל כן עלינו החובה מוטלת לקבץ את שארית כחותינו המוסרים ולהתחזק בעד עמנו ובעד תחיתו, למען כבוש לנו מקום יותר הגון ויותר חשוב בין שאר העמים.

והנה אם נקודת ההשקפה, שעליה הננו עומדים, נכונה היא, והמשפטים הקדומים של המין האנושי יש להם יסודות אנתרופולוגים וסוציאלים חזקים, אז אי אפשר לנו לחכות על התפתחות האנושיות, אשר לאטי תתנהל; עלינו לדעת, כי כל זמן שלא יהיה לנו, כמו לשאר האומות, ארץ מולדת מיוחדת עלינו להתיאש מן התקוה להיות שוים לכל האדם. חיבים אנו לדעת, כי טרם תאחד האידיאה הגדולה של ההומניות את כל העמים יעברו עוד כמה אלפי-שנה וכי כל הזמן הארוך הזה יהיה העם, אשר אין לו בית נאמן, בתוך כל יתר האורגניזמים של העמים כמין גשם זר שנקלט אליהם מן החוץ. בא היום, כי נתבונן אל מצבנו האמתי בקר-רוח ראויה ובמתינות יתרה. בא היום, כי נסתכל היטב באספקלריא של העמים לתמונה הטרגיקומית של עמנו, אשר בפנים משחתים ובאיברים מכים ופצועים הנהו משתתף ביצירת ההיסטוריה הגדולה של כל העולם, מבלי לשים לב לתולדתו הקטנה. עלינו להתרגל פעם אחת להרעיון, כי אומות העולם לא יחדלו מהדפנו מעל פניהם הודות להרגשת ההתנגדות הטבעית, אשר בלבם. ההרגשה הזאת פועלת ותפעול את פעולתה בכל כח טבעי אחר, ועל כן עלינו לבא בחשבון עמה. לא להתאונן עליה אנו צריכים אלא להשתדל בכל מאמצי כח לבל נשאר לבנים חורגים, לסדן נצחי בשביל האומות.

איננו רשאים לעשות את האומות האחרות אחראיות לצרתנו הלאומית כשם שאיננו רשאים לקוות, כי הם ורק הם יתנו לנו אשר לאומי. האנשים – ומכללם גם אנחנו – שוהים עדין בתחנה הראשונה, אשר בדרך הגדולה והארוכה, המובילה אל השלימות, אל ההומנית המעשית, אם רק יש יום שתצא באמת אל הפועל. עלינו להשליך אחרי גונו את חזיון השוא, אשר יחזו לנו, כי בהפזרנו בין האומות מלאנו את תעודתנו, תעודה, אשר אין אדם בעולם שיאמין בה, ואשר – האמת נתנה להאמר – בנקל היינו שוכחים אותה, לו רק ידענו, כי יחד עם זה ישכח ויעבר מן העולם שם החרפה “יהודי”.

לא באונאה עצמית, אלא בתחיה כללית של האורגניזם הלאומי, צריכים אנחנו לבקש את כבודנו ותשועתנו. בעולם לא יצא לנו עד עתה שם של בית מרכלת נאמן, ועל כן אין אנו משתמשים גם בקרדיט הגון.

אם השאיפות הלאומית של עמים אחרים, אשר בימינו ולעינינו קמו לתחיה, יש להן הצטדקות פנימית, האפשר עוד לשאול: אם יש גם ליהודים זכות כזאת? היהודים רב יתר מן העמים האלה השתתפו בעבודת הקולטורה הכללית; ליהודים יש עבר, היסתוריה, צור מחצבת כללי וידוע, כח החיים, אשר לא נס לחו עד עתה, אמונה חזקה ומאורעות של פגעים שאין דוגמתן בעולם. אין גם אומה אחת ששאר האומות הרבו לחטא נגדה כמו נגד האומה הישראלית. האפשר לבלי הסכים אחרי דעתנו כל זאת, כי היהודים הם מוכשרים וראוים לארץ אבות?

ועל כן הננו חושבים, כי לשאיפת היהודים לאחדות לאומית-פוליטיקית ועמידה ברשות עצמם תהיה לא רק אותה ההצטדקות הפנימית, אשר לכל השאיפות ממין הזה של האומות הלחוצות, אלא גם ההסכמה החיצונית מצד יתר העמים, אשר הננו – בצדק או שלא בצדק – למשא עליהם. השאיפה הזאת צריכה להיות לעובדא, אשר תעסק את הפוליטיקה האינטרנציונלית של ההוה ואשר עתיד צפון לה אל נכון.

מובן מאליו, כי השאיפה הזאת תטיל סער גדול. התנועה בראשיתה תהיה בלי ספק בעיני מרבית היהודים, אשר לרגלי סבות ידועות היו לפחדנים ולמסתפקים, כפרכוסים אינסטיקטיבים של אורגניזם, חולה מחלה אנושה; המכשולים, אשר תפגש על דרכה, יהיו רבים ועצומים מאד, והסרתם תהיה אפשרית רק אחרי השתדלות כבירה ונמרצה, העוברת גבול הכחות האנושים. אבל עלינו לזכור, כי אין ליהודים דרך אחרת, בה יצאו ממצבם האיום, וכי על כן מרך לב הוא לבלי ללכת בדרך ההיא, רק לפי שארוכה היא, קשה ומסכנת, רק לפי שאיננו בטוחים, כי נעשה חיל. מי אשר לא יתערב לא יזכה בגורל! – ובאמת מה יש לנו עוד לאבוד? באופן, היותר רע, נשאר במצבנו הנוכחי, במצב, אשר רק מרך לב יעצרנו בו: במצב בזוים נצחים.

המקרים האחרונים ברוסיה גלו לנו דברים מרים מאד. בארץ הזאת הננו רבים יותר מדאי ומעטים יותר מדאי. רבים יותר מדאי במחוזות דרומיות– מערביות, שבהם נתנה רשות ליהודים לגור, ומעטים יותר מדאי באותן המחוזות, שסגרו שעריהם בעדנו. אלו הגיעה האומה הרוסית לידי הכרה, כי התפשטות היהודים במד השוה בכל מחוזות רוסיה תביא רק ברכה להארץ, ועל פי ההכרה הזאת היתה מתנהגת עם היהודים, כי אז אין ספק שלא הגענו לאותן הרדיפות, אשר סבלנו זה לא כביר. אבל לא עונותינו גרמו לכך ולא המצב הקולטורי השפל של העם הרוסי. הלא רואים אנחנו חלק גדול של העתוניות הרוסית, שעליה להיות לכלי מבטא של המשכילים בעם, עומד בראש השנאה ליהודים; ברור אם כן הדבר, כי הרדיפות האלה אינן אלא תוצאה מוכרחת של אותן הסבות הכלליות, המונחות עמוק עמוק בטבע בני האדם, אשר דברנו אודותן למעלה. ולפי שמטרתנו איננה הטבת המין האנושי, דרוש לנו להתבונן היטב אל המעשה, אשר עלינו לעשות בתנאי החיים, המקיפים אותנו.

בתנאי החיים האלה, אשר כל שנוי בהם אי אפשר, היינו, הוים ונהיה לפרזיטים, המוטלים למשא על שכם האומה השלטת ובשום אופן לא יוכלו לצאת ידי חובתם נגדה. מלבד זה נראים הדברים, כי איננו מוכשרים לטמיעה אלא במדה ידועה. ועל כן עלינו להרחיק את אותם החלקים שאינם מוכשרים להטמע בין האומות ולמצא בשבילם מדור מיוחד. אנחנו בעצמנו, ולא אנשים אחרים יהיו מי שיהיו, צריכים לדאוג לדבר הזה. אלו היינו יכולים לחלק את היהודים במדה שוה בין כל העמים, כי אז אפשר הדבר שבטלה שאלת היהודים. אבל זהו דבר שאי אפשר. יותר קרוב להניח, כי גם העמים, היותר מתקדמים, לא יקבלו בסבר פנים יפות המון יהודים גדול.

בלב נשבר ונדכה הננו כותבים את הטורים האלה, אבל מה נעשה ועלינו לדעת את האמת. הידיעה הזאת דרושה לנו במאד מאד, יען כי רק על ידה אפשר לבוא לידי המצאת תחבולה נכונה להטבת מצבנו.

גם כי דבר מעציב היה, אם לא היינו רוצים להשתמש באותן התוצאות המעשיות, שהגענו אליהן על ידי הנסיון.

והתוצאות האלה מיוסדות בעקרן בההכרה, המתפשטת יותר ויותר, כי אין לנו מקום, אשר בו נרגיש את עצמנו כבביתנו, וכי לכל הפחות מקום כזה, אם לא ארץ מולדת, נחוץ לנו.

הלאה הננו באים מן הנסיון לידי תשובה על השאלה: מדוע המיטה היציאה מרוסיא ומרומיניא שואה גדולה על המון היוצאים? – סבת הדבר היא זאת, כי באה הצרה ונהיתה לפתע פתאום בשעה שלא היינו מוכנים כלל לה, וכי לא דאגנו מראש למצא מקלט בטוח ולהביא סדר נכון בהיציאה. בשעת היציאה הזאת של אלפי אנשים מילתא זוטרתא נתעלמה ממנו, מילתא שאין כל אכסנאי בעולם שוכח אותה בצאתו מדירתו הישנה, והיא, להכין לו מראש דירה חדשה הגונה.

אם רוצים אנחנו למצוא מקלט בטוח, למען שים קץ לחיי הנוד ולהרים את ערכנו בעינינו אנו ובעיני אחרים, עלינו לדאוג ראשונה לא לתחית ארץ יהודה העתיקה. אין לנו לקשור עוד הפעם את הקשר הלאומי באתו המקום עצמו, אשר בו נתק וימס. את שאלתנו אם רק רוצים אנחנו לפתרה, צריכים אנו להגביל ככל האפשר; היא גם מבלעדי זה חמורה מאד. "לא לארץ-קדשנו עלינו לשאת נפשנו עתה, כי אם לארצנו. רק כברת ארץ גדולה דרושה לנו, אשר לנו תהיה ואדונים זרים לא יוכלו לגרשנו מעליה שמה נביא אתנו את קדשי-קדשינו, אשר הצלנו מתוך הפכת ארץ מולדתנו מקדם: את רעיון-האלהות וכתבי הקדש. כי אך הם הלא המה, אשר קדשו גם את הארץ ההיא, לא ירושלים או הירדן. אולי אמנם תוכל ארץ-קדשנו להיות גם לארצנו, ואז מה – טוב! "¹ אבל קודם כל צריך להגביל – וזוהי העקר – איזו ארץ נוכל להשיג יותר נקל ואשר יחד עם זה תהיה מוכשרת להיות למקלט בטוח שאין עליו עוררים ולפרנס את המון היהודים, המוכרחים לעזוב את ארץ מולדתם.

גלוי וידוע לפנינו, כי הרבה מונעים פנימיים וחיצונים ישנם להשגת המטרה הזאת, שצריכה להעשות לשאלת החיים של עמנו. אבל מה שיכבד עלינו ביותר היא השגת התנאי הראשון בזמן ובחשיבות – השגת ההחלטה הלאומית. כי לאסוננו הננו עם קשה ערף. מה נקל הוא להתנגדות קונסרבטיבית, אשר תולדתנו יודעת לספר אודותיה הרבה מאד, להמית תנועה לאומית כזאת בראשית התפתחותה! ואז – מי יודע מה צפון לנו בחיק העתיד!

מה רב ההבדל בין העבר שלנו וההוה! אז בימים עברו, בשעה שהיינו עבדים במצרים, בלב אחד וברוח אחת יצאנו חוצץ כלנו מכור הברזל, יצאנו בסדר ובמשטר, איש על מחנהו ואיש על דגלו, למען כבוש לנו ארץ אבות. ועכשיו הננו יוצאים כבורחים וכגולים, בעיטות הרגל של הקַצפים בערפנו, מות בלבנו ורועה נאמן כמשה, אשר יבקש את האובדים והנדחים האלה, יקבצם וישמר עליהם – אין, אין גם ארץ מבטחה, אשר נועדנו לכבש אותה בכחנו ובעצם ידינו. מרדפים הננו בכל הארצות על צוארינו, פה ישלחונו מעבר לגבול בנחת ובכבוד, פן נביא מגפה אל הארץ, אשר בשעריה נבוא, ושם במקרה היותר טוב נותנים לנו איזה מקום לשבת שם, מקום, אשר בו נוכל חפשי ובלי כל שטן לסחור בבלויי סחבות, לגלום פפירוסים, או גם להיות אכרים גרועים. אם יקראו ליציאה כזאת “אימיגרציה” אין זה אלא משום לשון נקיה. נכלמים ואובדי עצות עמדו הבורחים על הגבול ובעינים כהות הביטו אל כל עבר – מאין יבוא עזרם? ובתשובה על השאלה המרה הזאת מצאו אהלים אחדים ואיזה אלפים פתקאות-חנם. ואחרי כן בטלה גם העזרה הזאת, חלק מהבורחים הושב אל הארץ, אשר זה מעט יצא ממנה במחשבה תחלה לבלי שוב אליה עוד, אלפי תקות היו למפח נפש וגלי התנועה הלאומית, שממנה היו תוצאות לחיים חדשים, שקטו. מסביב שוררת עוד הפעם דממה, ואחינו פטרונינו במערב נחים המה מן עבודת הצבור הקשה, אשר עבד בהם. הים, אשר זה אתמול המו מימיו ויחמרו, נעלם וישאיר אחריו את הבצה הישנה, אשר ירמש בה כל רמש למינהו.

הנה כי כן הננו מתהפכים זה אלפי שנה במעגל-קסמים, מבלי דעת את אשר עלינו לעשות, והמקרה העור מושל עלינו ממשלה בלי מצרים. אלפי-שנה של פגעים עשו אותנו לעם של “אחים רחמנים”, אבל לא העמידו בקרבנו רופאים מומחים. כאדוקים במנהגים ישנים הננו אומרים גם הפעם לרפא את מחלת עמנו על נקלה במסדות של צדקה וחסד, כאשר היו עושים אבותינו ואבות אבותינו. איננו רוצים להבין כלל,כי לרפא מחלה רפואה שלמה נחוץ למשאות אותה משרשיה.

למרות הידיעות הרבות והנסיונות, אשר רכשנו לנו, נשארנו בכל זאת קצרי רואי וקלי דעת כילדים, עד עתה לא לקחנו מועד להתאסף לאספה ולשפוט מישרים: האין אנו חיבים לשים קץ להיציאה הדחופה והמבוהלת הזאת, או יותר נכון, להרדיפות האלה?

בחיי העמים, כמו בחיי יחידים, ישנם רגעים שאינם חוזרים אלא לעתים רחוקות ואשר אם נשתמש בהן או לא – המה יחרצו את משפט עתידותינו לשבט או לחסד. הרגעים שהננו חיים בהם עכשיו הנם ממין הזה. החברה הלאומית נעורה משנתה. האידיאות הגדולות של המאה הי“ח והי”ט עשו רשם גם בחיי עמנו. אנחנו החלונו להרגיש לא רק את העבריות שבנו, אלא גם את האנושיות. ככל יתר האנשים הננו רוצים גם אנו לחיות חיים לאומים. ואם הננו רוצים באמת ובתמים בדבר הזה, עלינו להשליך ראשונה את העול הישן, הרובץ על צוארנו, להתחזק ולהיות לאנשים. עלינו לחפוץ לעזור לנו בעצמנו, או אז גם העזר החיצוני לא יאחר לבא.

אבל העת שבה אנו חיים מכשרת לפדותנו לא רק מצד הנסיון הפנימי, לא רק מסבת ההכרה העצמות.

כל ההיסתוריה של ההוה מתאמת לחפצנו. במשך עשרות-שנה אחדות הננו רואים עמים מתעוררים לחיים חדשים, עמים, אשר לפני זה לא ערבו את לבם גם לחלום על דבר תחיתם. כבר פנה יומה של הפוליטיקה הישנה. הממשלות בעל כרחן מטות כבר אזן לפי קול ההולך הלוך וחזק, של ההכרה הלאומית. ברור הדבר, כי אותן האומות המאושרות שזכו לעמוד ברשות עצמן אינן דומות ליהודים. הם חיו על אדמתן ותדברנה בשפה אחת, תנאים, החסרים לנו לגמרי.

אבל כל מה שמצבנו יותר גרוע, כן הננו חיבים יותר לאסוף את שארית כחותינו ולשים קץ לצרותינו באופן משבח. צריכים אנו לגשת אל עבודתנו מוכנים מראש לקרבנות ומזוינים בחפץ כביר. מוכנים לקרבנות היינו מעולם, גם כח הרצון לא חסר לנו לשאת ביד חזקה, אם גם לא ביד רמה, את דגלנו. אבל בין הגלים ההומים של ים ההיסתוריה העולמית חצינו מבלי קומפס; וקומפס כזה עלינו להמציא כעת. רחוק, רחוק מאד החף, אשר אליו נשאף בכל נפשנו. לעת עתה איננו יודעים את מקום החף ההוא, הבמזרח הנהו או במערב; אבל לנודד זה אלפי-שנה אין כל דרך, אשר תארך לו יותר מדאי.

אולם איך נמצא החוף ההוא אם לא נשלח ראשונה תרים לבקשהו? – בתשובה על השאלה הזאת נוכל להגיד, כי אם ידענו באמת את אשר יחסר לנו והגענו לידי החלטה ידועה, אז אין לנו אלא לצעוד הלאה צעד אחר צעד בזהירות מעולה ובשמירות יתרה ולהשתדל בכל מאמצי כחנו לבל נטה הצדה מן הדרך הישרה, המובלת אל המטרה. אמת כי יחסר לנו מנהיג גאון כמשה, אבל בנוגע למנהיגים כאלה אין ההיסטוריה ותרנית כל כך. ההכרה הברורה של הדברים, אשר יחסרו לנו, ההכרה, כי ארץ מולדת היא הדבר היותר נחוץ לנו, תעמיד בקרבנו קהל גדול של פטריוטים חרוצים ונאמנים מבני רום המעלה, אשר כח יש בידם לקבל עליהם את עול הנהגת העם, ומי יודע, אולי גם תעלה בידיהם יחד, כבידי הגואל האחד המיוחד, לגאול אותנו מצרותינו ומחרפותינו.

אבל במה נחל את עבודתנו זאת, מה עלינו לעשות ראשונה?

אנחנו חושבים, כי ההתחלה כבר נעשתה על ידי אותן החברות השונות שנוסדו זה לא כבר. החברות ההנה כמו נועדו להניח את אבן הפנה למגדל המאור, אשר אליו תהיינה עיני כל ישראל נשואות. מובן מאליו, כי למען התרומם אל המצב החדש והגדול הזה צריכות כל החברות הללו לקבל פנים חדשות לגמרי. עליהן לקרוא לקונגרס לאומי, אשר במרכזו תעמדנה הן בעצמן. ואם יחסר להן אותו הכח, הדרוש למפעל כביר כזה, אם אין לאל ידן לצאת מחוג פעולתן הצר, עליהן לכל הפחות ליסד ביניהן איזה מסד לאומי, דירקטוריה למשל, אשר תוכל למלא את מקום האחדות הדרושה לנו ביותר, לפי שבלעדה לא תצלחנה כל שאיפותינו. טובי האומה צריכים ליטול חלק במסד הזה, העתיד לעמוד בראש העם ולקחת בידיו את רסן ההנהגה. כחותינו היותר גדולים והיותר טובים – הפיננסים, המלומדים והמעשים, המדינים והפובליציסתים – צריכים להתאחד, למען הגיע אל המטרה, אשר אליה הננו שואפים. המטרה העקרית והיותר קרובה אלינו היא למצא מקום בטוח לאותו החלק שבקרבנו, החי חיים פרוליטרים ונופל למשא על האזרחים.

מובן מאליו, כי יציאת כל העם היא דבר שאי אפשר. היהודים במערב יכולים להשאר במקומם: מצבם טוב ממצבנו אנו, ובמדה ידועה התאזרחו בארצות מושבותיהם, יוכל היות לפי שמספרם מעט הוא בערך לשאר התושבים. ובעלי הרכוש די בכל אתר ואתר יכולים להשאר גם באותן הארצות, אשר תושביהם לא יצטינו בסבלנות יתרה ליהודים. אבל כאמור למעלה, ישנה נקודה ידועה במספר היהודים, השרוים בגולה, שאלו האחרונים אינם רשאים לעבור אותה, אם אין את נפשם לבוא לכל אותם המקרים הרעים והמסכנים שקרו את היהודים, ברוסיא, רומיניא, מרוקקא וכו '. מהעודף הזה, אשר הוא למעמסה על עצמו ועל אחרים, יכביד עוד יותר את העול הקשה, הרובץ על עמנו. עכשיו היא השעה היותר מוכשרת למצוא מקלט להעודף הזה.

רק התיסדות מקלט כזה תובילנו אל המטרה הדרושה, אבל לא אספת נדבות בשביל הנודדים והבורחים, אשר במהומה ובמבוכה יצאו את הארץ, שאין נזהרים בה בהכנסת אורחים, למען השליך את עצמם למצולת חיים זרים להם, הנכונה לבלוע אותם חיים בכל עת ובכל שעה.

ועל כן השאלה הראשונה, אשר יעסוק בה המסד הלאומי, החסר לנו כעת ואשר יצירתו נחוצה לנו במאד מאד, צריכה להיות מציאת שטח אדמה אחד, המוכשר למטרתנו. לעת עתה הננו יודעים על דבר שתי ארצות כאלה, המונחות בשתי רוחות מתנגדות של העולם, אשר אודותן מתוכחים הרבה כעת ואשר בראו שני זרמים שונים בהיציאה. המחלקת הזה גרמה מיתה להתנועה הלאומית עוד קודם יציאתה לאויר העולם.

יציאה מבוהלת כיציאתנו האחרונה, מבלי כל סדר, מטרה ואחדות, צריכה היתה להחשב כנסיון שלא עלה לגמרי, כבנין שנבנה על חול, אלו לא היה לה ערך חנוכי גדול בנוגע לכל מה שאנו עתידים לעשות. ביציאה כזאת, החסרה כל זהירות, חשבון והתרכזות, בערבוביא של בורחים רעבים נבכים בארץ אי אפשר לבקש תנועה, היכולה לשאת פרי, אי אפשר לבקש תנועה שיש לה איזו מטרה ידועה ומגבלת. אין זו יציאה אלא בריחה. להבורחים האמללים היו השנים 1881–82 שדה קטל מכוסה פצועים וחללים. וגם אלה המאושרים, אשר זכו להגיע אל מטרתם, אל החוף, אשר אליו שאפו – מצאום שם עוד הפעם אותן הרעות הרבות והצרות, אשר עברו על נפשם בדרך המסכנה הזאת. בכל מקום בואם השתדלו גרי המקום לשלחם הלאה. לא נשארה להם אלא האלטירנטיבה המעציבה: או להשאר בארץ נכריה, באפס כל מחסה ומסתר, עזר ועצה, או לשוב על עקביהם נכלמים וחפויי ראש לארץ מולדתם, אשר זה מעט השליכה אותם מעל פניה. היציאה הזאת לא הוסיפה אלא גזרה חדשה ברשימת הגזרות שנגזרו עלינו. אך נוע ונוד היא בהלבירינט הגדול של הגלות, אשר עמנו נע ונד בקרבנו בלי חשך זה זמן כביר, נוע ונוד, אשר לא רק יפריעו את העם מעשות אף צעד אחד לפנים, אלא להפך, יטביעו אותו מטה מטה בטיט היון, המכסה את דרכו. מה אנחנו רואים ביציאה האחרונה הזאת? רק רדיפה, בריחה, פזור, מקלט חדש – הכל כמו שהיה בימים הראשונים הטובים, וכל אות להטבת המצב – אין. רודפינו, אשר עיפו כמעט, נותנים לנו מנוח עד אשר יחליפו כח – הנשמח בחלקנו זה או נשתמש ברגעי המנוח האלה להוציא מנסיונותינו המרים את התוצאה המוסרית הראויה ולהציל את נפשנו מן המכות, אשר בהכרח תתחדשנה עוד הפעם?

מקוים אנחנו, כי עברנו כבר את נקודת הקפאון שעליה קמו עמדו מבלי זיז כל שהיא היהודים בימי הבינים. בנינו, אשר נולדו והתפתחו על ברכי הקולטורה החדשה, מכירים ומוקירים את ערך עצמם לא פחות מרודפינו. אבל טרם נעמד על רגלינו כראוי לא נוכל להגן על כבודנו, לבל יחולל בגוים. נחוץ לנו למצא ראשונה מקלט בטוח בשביל עמנו האמלל – בשביל אותם הבורחים, אשר לא יחסרו לעולם הודות למזלנו הרע –, ואז רק אז יגדל כבודנו בעיני אחרים. לפי מצבנו אנחנו עכשיו, יהיה כבר צעד גדול לפנים אם נדע מראש אנה נשים את פנינו, כאשר יכביד עלינו ההכרח להשליך את משכנותינו. אז לא תבעתנו כל כך שואת מקרים פתאומים, כאשר היה הדבר בשנים האחרונות, שואה, אשר לדאבון רוחנו, תכפל לא פעם עוד ברוסיא ובשאר הארצות. בחריצות יתרה צריכים אנחנו לגשת אל עבודתנו, עבודת ההשתחרות העצמית, האבטואימנצפיה שלנו. עלינו להשתמש בכל האמצעים, אשר ברא רוח האדם והנסיון האנושי, לבל תשאר תחיתנו הלאומית בידי המקרה העור.

כברת הארץ, אשר עליה נתישב, דרושה להיות פוריה, ראויה על פי מצבה הגיאוגרפי וגדולה עד כדי להכיל בתוכה איזה מילליונים אנשים. הארץ הזאת לא תמכר לצמיתות, כי לכל האומה הארץ. בחירת הארץ היא, כמובן מאליו, מהדברים היותר חשובים ועל כן צריכה היא להיות חפשית מדעות שאין להן על מה לסמוך או מנטיות קדומות, תנאי, אשר לאסוננו לא נזהרו בו בימים האחרונים. למטרתנו דרוש שטח אדמה אחד. טבע הדבר מחיב, כי בנגוד לפזורנו עלינו למצא מקלט אחד; מקלטים אחדים אינם אלא פזור במהדורא חדשה. ועל כן תבחר הדירקטוריה הלאומית מחבריה ועד של מומחים לשאלה זו שיש בידיהם כל הידיעות הנדרשות, והועד הזה יתור לנו ארץ מתאמת לחפצנו. הועד הזה יחרוץ משפט אחרי חקירות ודרישות עמוקות ורחבות איזה משני הקונטיננטים ואיזה חבל אדמה בהם יכשר למטרתנו.

רק אז ולא קדם תגש הדירקטוריה ביחד עם בעלי הרכוש, מיסדי חברת בעלי המניות העתידה, לקנות כברת ארץ, אשר בהמשך הזמן יוכלו להתחשב עליה איזה מילליונים אנשים. כברת הארץ הזאת תהיה חבל אדמה קטן באמיריקה הצפונית או פלך בתוגרמה, אשר יחשב בעיני ממשלת תוגרמה ושאר הממשלות לאדמה ניטרלית. אין ספק בדבר, כי רק אחרי עמל רב יעלה בידי הדירקטוריה להטות את לב ממשלת תוגרמה ושאר ממשלות אירופה אל הדבר הזה.

אחרי אשר יקנו את חבל האדמה ההוא יחלקוהו, תחת השגחת הדירקטוריה, לחלקים קטנים, אשר יועדו על פי תנאי המקום: איזה לעבודת האדמה, איזה לבניה ואיזו לחרשת המעשה. כל דורש יקבל חלק שלם: שדה זרע, בית עם גן ירק, בית מושב בעיר, פבריקא וכו ', הכל כאשר יישר בעיניו.

כאשר יחלקו את חבל האדמה כראוי ויפרסמו את הלוח, הכולל בקרבו פרשת כל הדברים הנוגעים אל החבל ההוא, יגשו אחרי כן אל המכירה. חלק ידוע מן החבל ההוא ימכר על פי מחיר הקניה או גם יותר מעט. ומן הכסף, אשר יתקבל באופן הזה, חלקו האחד ינתן לחברת בעלי המניות וחלקו השני יבוא אל אוצר הכסף לתמיכת נודדים עניים, אשר יהיה תחת השגחת הדירקטוריה. אוצר הכסף הזה יוכל להוסד גם על ידי נדבות לאומיות, אשר תאסוף הדירקטוריה. אפשר להגיד בברור, כי בשביל המטרה הקדושה הזאת ירבו בני עמנו להביא את נדבותיהם, די והותר.

על כל שטר, אשר ימסר להקונים, יחתמו הדירקטוריה וחברת בעלי המניות. בשטר הזה יכתב בדיוק מספר כל חלק, כמו שהוא מצוין בהלוח הגדול, למען יכיר כל אחד ואחד את חלקו, אשר קנה – אדמת חרישה או בניה.

ברור הדבר, כי רבים מהיהודים, העוסקים בארצות מושבותיהם במלאכות שאינן מעשירות את בעליהן, בשמחה ימהרו להשתמש במקרה הזה להשיג שטר ממין האמור למעלה, אשר יתן להם אפשריות למלט את נפשם מן המקרים המעציבים, שהימים האחרונים היו כל כך עשירים בהם.

וחלק החבל, אשר ישאר בידי הדירקטוריה על חשבון הריוח, המקוה ממכירת החלק הראשון, ואספת הנדבות הלאומיות – יחלק חנם בין הנודדים העניים, אשר ימצאו אותם מוכשרים לעבודתם ואשר יעידו עליהם הקומיטטים המקומים.

וכשם שהנדבות הלאומיות לא תאספנה פעם אחת כי אם מדי שנה בשנה, כך ההתישבות לא תהיה אלא בהדרגה ובמתינות ידועה.

אם יתן ועד המומחים יתר שׂאת לההתישבות בפלשתינה ובסוריה, עליו יהיה להביא ראיות חותכות, כי בעזרת העבודה והחריצות תוכל הארץ הזאת לחדש נעוריה כבימי קדם. באופן הזה יעלה שם בהמשך הזמן מחיר האדמה.

אבל ימצא הועד, כי אמיריקה הצפונית מתאמת יותר לאותם התנאים הנצרכים, אז נהיה מוכרחים להחיש את מעשינו. בארצות הברית, אשר באמיריקה הצפונית, הולכת התרבות התושבים לפנים בצעדי ענק. בל“ח שנים האחרונות נתרבה שם מספר התושבים מי”ח עד נ' מילליונים. ובלי ספק לא ישתנו שם פני הענינים גם לעתיד לבא. ועל כן אם נתעכב בדבר יש לחוש, כי בקרב הימים לא נוכל עוד למצוא מקלט לעמנו האומלל בעולם החדש.

דעת לנבון נקל, כי הקונה אדמה בארץ מתקדמת כאמיריקה איננו מניח מעותיו על קרן הצבי, אלא אדרבא קרוב הוא לשכר הגון.

זה דרך אגב. אבל בעקר הדבר, אחת היא אם העבודה הלאומית היא עסק הגון או לא. אין לנו אלא לזכור את הטוב הרב שתביא העבודה הגדולה הזאת לעתידות עמנו הנודד; כי דל ושפל ישאר מצבנו לעולם אם לא תעשה המהפכה הזאת בחיינו הפנימיים. לא שויון אזרחי בארץ זו או בארץ אחרת יביאו לנו את הגאולה, אך ורק אבטואימנצפציה, ר"ל: השתחרות עצמית של העם היהודי בתור אומה, התיסדות חברה יהודית של קולוניסתים; במקום מיוחד שאינו תלוי בדעת אחרים. ואשר בהמשך הזמן יהיה לנו לבית נאמן, לארץ-אבות, אשר לא תמכר לצמיתות.

יודעים אנו, כי בתשובות נגד הצעתנו לא יהיה כל מחסור. יאמרו, כי הננו עושים חשבון שלא מדעת בעלים. איזו ממשלה תתן לנו רשות ליסד בקרבה ממלכה מיוחדה בתור אומה עומדת ברשות עצמה? לכאורה יש בכח השאלה הזאת לסתור את כל בנינו ולהוכיח, כי איננו אלא בית של קלפים, העשוי למשחק ילדים או ללצים. בכל זאת מאמינים אנחנו, כי רק ילדים קלי דעת יצחקו למראה אנשים שנטרפה ספינתם בים והם בונים להם סירה, למען הציל את נפשם מן הסכנה. כן, אנחנו מתרחקים ללכת כל כך עד כי נציע גם לפני העמים שאינם מדקדקים בהכנסת אורחים, אשר כמונו, כי יעזרו על ידינו לצאת את הארץ. “אוהבינו” ימצאו בלי ספק קרת רוח ביציאתנו, כאשר ישמח לבנו אנו בדעתנו, כי המה נשארו מאחורינו.

ברור הדבר, כי מבלעדי עזרת הממשלות אי אפשר ליסד מקלט בטוח ליהודים. דרוש יהיה להעומדים בראש תחיתנו הלאומית לעבוד בשקידה נמרצה, אבל גם בזהירות יתרה, בשביל השגת העזרה הנחוצה הזאת. באמת דבר זה שאנו רוצים בו עתה אין כל חדש, גם כל סכנה מאיזה מין שתהיה איננה כרוכה בעקביו. תחת המקלטים הרבים שהיינו רגילים לבקש מאז מעולם הננו רוצים כעת למצוא מקלט אחד, אשר את קיומו יערכו הממשלות התקיפות.

"אם לא עכשיו אין לנו תקנה עולמית! " זאת תהיה הססמא שלנו. אם החרש נחריש בעת רצון כזאת מה יהיה גורל הבאים אחרינו? במה נצטדק לפני ההיסטוריה עת תגיע שעתנו לתת דין וחשבון לפניה?

תמצית כל האמור למעלה היא זאת:

היהודים אינם אומה חיה; בכל ארצות פזוריהם גרים המה ועל כן גם בזוים. השויון האזרחי והפוליטיקי של היהודים לא יספיק להרים את כבודנו בעיני העמים. התחבולה היחידה לזה היא יצירת אומה עברית, אומה, אשר בכחה ובעצם ידיה תשחרר את עצמה ותכונן לה בית נאמן ככל יתר האומות שבעולם.

אל תשלו את נפשכם בשוא, כי ההומניות וההשכלה תעלינה ארוכה שלמה למחלת עמנו.

חסר הכרה לאומית ובטחון בכחותינו, חסר איניציאטיבה פוליטיקית ואחדות – אלה המה אויבי תחיתנו הלאומית.

לבל נהיה מוכרחים ללכת מגוי אל גוי עלינו למצא כברת ארץ פוריה ומרבה להכיל, מקום המועדה, אשר לא יהיה לאחרים חלק בו.

השעה שאנו עומדים בה עתה היא היותר מוכשרת להפיק את זממנו.

שאלת היהודים תוכל להפתר רק על ידי אומה עברית. מובן מאליו, כי תחיתנו הלאומית תוכל לצאת אל הפועל רק בהדרגה יתרה. עלינו לעשות את הצעד הראשון. בנינו אחרינו צריכים ללכת הלאה צעד אחרי צעד מבלי חפזון.

האיניציאטיבה של התחיה הלאומית צריכה לצאת מן הקונגרס, אשר אליו יתכנסו טובי האומה. אין כל קרבן אשר יכבד עלינו בשביל השגת אותה המטרה הגדולה, אשר תערב לנו את עתידותינו.

אין ספק בדבר, כי אספת הכסף הדרוש למטרתנו לא תפגוש על דרכה מכשולים שאי אפשר יהיה להסירם בלי כבדות מיוחדה.

הושיעו לכם אתם, ואז יושיעכם גם האלהים!