להלית.

פתיל המים הצר, הכבוש, שבּין קיר הרציף לבין “סוריינטו”, רצוף כולו שמן. אנייה באה ואנייה הולכת, ומוסיפה שמן.

אֵלו מים שבורים. אֵלו מים שלא הוחלפו. אֵלו מים שהושלכו מעִם המים. שלא טעמו טַעם תנועה, שלא טעמו טעם גלים. כלב עיוורים לא הריח. דג לא נגע בהם. אין צריכים אותם בים.

אבל כוח החְזקה יש בהם, שאין בים.

ורגעי-ייחוד הניתוק מעִם הרציף שמוּר בסוד עם פתיל המים. יכול אדם מציץ מציץ מציץ – והחמיץ. מסתחסחת הדעת. האנייה כבר בלב.

והכול בידי המים.

בין הרציף לבין “סוריינטו” האדמה נבקעה. האנייה עקרה רחוב מן הרציף.

בינו לבינה באו מים.

אנשים שם למעלה מדברים. מדברים, אך לא שומעים.

והם פֹּה למַטה לא דבוּרים ולא דבוּבים.

אנשים שם למעלה מסוֹדדים ביניהם, מיצדדים ביניהם – בנוכחותנו.

ונורא לגשת.

והם פֹּה למטה אי צימוחים בירוק. ברחוק.

מתרחקים. מתרחקים. יותר ויותר. איזה רוח חבוי-מסע, בלי-לידע, מושך אותם מגבּם; איזה חבלים, בלי-לידע החבלים; איזה כוח, בלי-נראה הכוח.

אני רואה את פני הנוסעת. אני נשאר בעיר. פניה היישר אלַי. אני נשאר בבית. ש ם בבית. בין הארוכים והקצרים. קצרים עד שם, ארוכים עד כאן. עוד לפני שבלעה אותי כרֵסה המלאה של “ג’יאניקולו”, ותקא אותי פֹּה, אל-חוף חיפה.

שם בעיר.

יום עוזבִי אני את עיר אבי אני.

כמדומה, יום לאחר החגים. לאחר כ ל החגים. גמרנו עם החגים.

אחי הכין דרמה. אחותי הכינה דרמה.

אבי, אמי, אינני יודע.

העיר פשוטה לא לעזוב. ואני נוסע.

“כל שאני נוסע – לארץ-ישראל אני נוסע”, אמר רבי נחמן.

ואני לא יודע.

אם לשנים רבות,

נסיעה ראשונה

אבֵדה ראשונה.

להפוך אבֵדה למציאה,

לא הייתי מגיע.

אבות.