רקע
אבות ישורון
הספרות העברית תערוך את התפילה
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה

דברים בטקס


אדם קם בוקר אחד, עזב את ביתו, משפחתו, ארצו, שפתו, שמו – כן גם את השם הוא השליך – והלך ועשה לו ארץ אחרת, בית אחר, משפחה אחרת, שפה אחרת, שם אחר.

כל המכתבים, הבקשות, הגעגועים, התחנונים, כל הדרישות שהריצו אחריו להחזירו ממעשיו, ושתכליתם היתה אחת – להסב את הגלגל אחורנית – נפלו על אוזניים ערלות והתנפצו על לב אבן.

כל זה רבץ על כתפיים של איש אחד.

קשה מאד לדעת, מה היה מונח על לבם של בני המשפחה. זה לא הוסיף להם בריאות. ממה היה להם לעמוד בפני הרָעים? כי הרי עזבנו אותם, כי היו נחותים מאיתנו – הם, הבית, המשפחה, הארץ, השפה, כמו נחותים בעינינו…

כסבור אני, כי כל הבטחה היא דו-סיטרית. גם ההבטחה האלוהית. ניתנה הבטחה לעם, והעם נתן הבטחה למי שנתן. ומהי ההבטחה? להיות ישרים עם עצמנו.

כשבאתי לארץ ישראל, התבוננתי סביבי ברוח טובה וחופשית. כל מה שנברא בארץ הזאת – האדמה ויושביה והכל שעל פניה – לאהבה נברא.

חרף התנאים החדשים, צמחה לאט לאט התרוממות הרוח. כאדם היודע על מה הוא חי. כאיש האוהב אשה. כאיש שזכה ויש לו חבר מאד נעלה והוא לא סוגר את הפה מלדבר בו בגלוי – כך אני.

אבל הלחם הזה שהייתי אוכל יום יום, יום ולילה, הלחם הזה שלוחץ עליך, כרובץ על הלב – הם, הבית ההוא, המשפחה ההיא, הארץ ההיא, השפה ההיא, היידיש הזאת, הנחותה, היידיש הזאת מפי העם, היהודים, המלאים זיו ומתיקות, המסתתרים מעצמם, מבינתם; היידיש הזאת שהחלה לבוא אליך בהקיץ ובחלום, מאחר ונודע לה, כי נחושה החלטתך שלא לדבר בה, לא לחשוב בה, לא לחלום בה – לא בשינה ולא בהקיץ. ואם חלמת ואם דיברת מתוך השינה, החלום, ביידיש – למהר ולתרגם מיד כל מה שהגית, לעברית, ורק אז יכול אתה לחזור ולהירדם שוב.

היידיש הזאת שדיברה אלי, אל בן העליה, בקול של שכינתא בגלותא: “למה עזבתני” ובכל הלשון של “על חטא שחטאנו”: באונס וברצון. בנטיית גרון. בעיניים רמות. בפריקת עול. בקלות ראש. בקשיות עורף. בשנאת חינם.

היידיש הזאת, שמכרה בחצות הלילה בחוצות וארשה סופגניות חמות, כדי לפרנס בכבוד קרובה אחת מכובדת, חצי משותקת; היידיש הזאת, שהחלה להשליך לפני, כפיתיון מהילדות, רובאלים כסף יהודיים עם קיסרים לבנים מוטבעים על פניהם.

מקרוב הקרינה עלי היידיש קרינה קלינית, בלי לדעת, כי עם שהקרינה, את נפשה היא קובעת.

חשך בעדה. רואים עוד את צבע הקירות. תלך עכשיו השפה העברית, המלכותית, למכור פלאפל חם בעיר דיזנגוף, לזכרה.

כאשר אדם נוטע ישר צמח בעציץ, זמן רב אין שינוי בו; יום אחד יש שינוי בו: הוא מתעקל מעט, מרגיש נלכד והוא נקלט באדמת העציץ.

כן קרה לי, כאשר הלשון העברית פתאום באה לידי, ואתה עושה לה כל מה שאתה רוצה ויכול לעשות לה. והיא, הלשון, נופלת על חומר זר ונוכרי, סופגת את הברזל שלו, ומתחילה לנשום בו.

כאשר הלשון העברית משתעטנזת עם מתכת אסורה, ואתה חש פתאום: שעת הלשון באה לך, האושר הזה, שמותר להציץ בכל מקום, לנגוע עם העיניים בכל דבר, כמו הדבורה נוגעת עם המוזיקה שלה בכל פרח ופרח; השחרור הזה לכתוב בפעם הראשונה שירים בעברית על הערבים והבדואים בארץ ישראל; לא בעברית של גמרא ש"ס וילנא על כוס תה מתוק, אלא בעברית של ירח מלא ושלם, בעברית של קידוש לבנה אותיות, דפוס הפועל הצעיר, בעברית של היער והפרץ של גולֶה למקום גאולה.


שירי הראשון שכתבתי לאחר בואי, והראשון שראה אור, הוא אהבת נעורים ערבית בארץ ישראל. שמו: “צום וצימאון”.

את השיר הזה, שבו השירה שבדברים מבוכרת על פני הדברים שבשירה, החזקתי עד 1948–תל אביב, שבהן הוכרזה מדינת ישראל. בשעה זאת הייתי בצפון, ושאלתי בגלוית דואר: “מה שלום המדינה? כי כאן רואים רק כפרים ערביים ריקים מאדם”… אז התחלתי להחזיק בשיר אחר, שיר, שבו הדברים שבשירה חייבים להיות קודמים וחשובים מן השירה שבדברים.

כאשר עור בשרנו נפל כּבמטבחיים, הועמדנו בקונפרונטציה. העמיד ואמר: “לא חשוב מה אני עשיתי עם הערבים. חשוב מה יעשו היהודים עם הערבים”.

נגזרו מילי מיליון יהודים של מרבד הקסמים, יחד עם המרבד. טואטא השטף השטוח רחב הידיים של יידיש הדורות.

ירדו מדרכים בישראל ערבים ארץ-ישראליים – הפליטים.

המדור “יחסי אנוש” – היחס אל עצמנו שאוב ממנו.

לנו ברור, כי יחסנו אל שלושת ממרורים הנ"ל יהא קובע דמותנו לדורות. לנו ברור, כי אנו עומדים בבחינה זו על רגלינו ועל ידינו.

מבין שלושת הממרורים הנ"ל מי יתן דרך לנו?


הספרות העברית לא תתן דרך לנו. אילו היתה קיימת בשעתה, ספרות מכינה בתוך ארץ-ישראל, אפשר היה, אולי, לקוות, כי הערבים היו מקבלים את פנינו במלים: “בשם סעידנא אחד העם” – “בשם אדוננו אחד העם”.

אבל, הערבי היחיד הנזכר בשירה העברית, הוא הערבי של “מתי מדבר” של ביאליק.

רגע, מתי יכולה היתה לעשות זאת, מתי היתה לספרות העברית מניחוּת הדעת לכתוב על הערבים? אם יש יריות, היו קוראים עליך: “פלשתי עליך!” איך אתה יכול לכתוב ברוח אוהדת על הערבים; ואם אין יריות – ומתי אין יריות – מה צורך לך לכתוב בכלל!

אלה אשר שמרו על קברינו ושמות ישובינו הקדומים; אלה אשר “את ארצנו הם הותירו לפליטה, / ואת עצמם הדירו מקליטה”, לא מגיע להם להיות פליטים.

מגמתה של הספרות העברית היתה להוציאנו לציון. אבל הממרורים שמניתי התרגשו כבר בהיותנו בציון ובמדינת ציון. אולם דמה של הספרות קפא בעורקיה, מצער ושבר, ועוד אין לה ביטוי.

אולם עם היהודים יש לו ביטוי. העם היהודי לא פגע בזבוב על הקיר! בזבוב על הקיר לא נגעו היהודים, כמה שידועים. עם היהודים מר וכאוב על מה שאירע לו ומה שאירע לעם השני. שירת דבורה של ימינו תשקף את אם-סיסרא הערבית. עם היהודים מר וכאוב על כי שיבת ציון כרוכה היתה והינה בכל כך הרבה התחייבויות נפש מוסריות. יש לערוך תפילה. הספרות העברית תערוך את התפילה.


יב כסלו תשכח, 14 דצמבר 1967

המלצות קוראים
תגיות