בספרותנו העתיקה שוררת מגמה ליחס ערך אוניברסאלי לבית המקדש ולעבודת אלהים שהתקיימה בו. מגמה זו מתבלטת ביתר שאת אצל הסופרים היהודיים שחיו בימי בית שני, כאשר בית המקדש עמד עוד על תלוֹ, ומכל קצות העולם נהרו להר ציון להשתחוות לפני אלהי ישראל בבית הבחירה. גם שליטים נכרים, כגון התלמיים, המצריים והקיסרים הרומיים, שלחו נדבות לבית המקדש, והתיחסו ברגש כבוד למקום משכנו של אלוהי ישראל שאינו נתפס בחושים ואינו מתואר בדמות ובצלם. הסופרים היהודיים הנדונים הם לכל לראש פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו.

פילון, למשל, רגיל להדגיש, שבבית המקדש מתפללים היהודים לשלום כל האנושות (חיי משה א' מ“ט; על החוקים המיוחדים א' צ”ז ועוד). רעיון דומה נמצא בתלמוד: “הני שבעים פרים (שהקריבו בחג הסוכות) כנגד מי כנגד שבעים אומות…” (מס' סוכה נ“ה, ע”ב). התלמוד ממשיך: “אוי להם לאומות העולם שאבדו ואין יודעין מה שאבדו! בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עליהם ועכשיו מי מכפר עליהם?”. התפילה שישראל מתפללים על אומות העולם נובעת מתוך רגש אהבה לכל הגזע האנושי: "ישראל מכפרים על האומות, שכל אותן שבעים פרים שמקריבים בחג כנגד שבעים אומות שלא יצדה (“יתרוקן”) העולם מהם, הדא היא דכתיב: “תחת אהבה ישטנוני ואני תפילה (תהלים ק"ט ד')” (מדרש שיר השירים רבא פרשה א' פסוק י"ט).

בקשר עם המגמה הזאת לאוניברסאליסציה של בית המקדש ועבודת אלוהים שבו, עומד, לפי דעתי, מקום תמוה אחד במדרש. “בשעה שאמר הקב”ה למשה עשה לי משכן… הראה לו הקב“ה אש אדומה, אש ירוקה, אש שחורה, אש לבנה ואמר לו עשה לי משכן” (פסיקתא דרב כהנא, פיסקא מ' ויהי ביום כלות משה, הוצאת בובר ד' ע"ב). מה ענין ארבעת מיני האש הללו והנה פילון מתאר בספרו “חיי משה” את בנין המשכן וכליו ובגדי כהן גדול באופן שהם מסמלים את הקוסמוס כולו. וכך היו היריעות והפרוכת ממיני ארג שונים, המזכירים בצבעיהם את ארבעת היסודות, אש, רוח, מים עפר (חיי משה, ספר ב' סעיף פ"ח). בדומה לזה מבאר את הענין גם יוסף בן מתתיהו בקדמוניותיו ספר ג' סעיף קפ“ג, ומלחמת היהודים ספר ה' סעיף רי”ב. גם בגדי כוהן גדול היו מזכירים בצבעים שלהם את ארבעת היסודות, וממילא את כל הקוסמוס המורכב מהם: “הבגדים האלה היו בשלמותם סמל הקוסמוס כולו, כשם שהחלקים הבודדים היו תמונות נאמנות של חלקי העולם” (חיי משה ס“ב סעיף קי”ז). דומה היא הסימבוליקה של בגדי כוהן גדול בספר חכמת שלמה י“ח כ”ד.

ברוח זה נדרש גם ענין המזבח והמנורה. שבעת קני המנורה הם כנגד שבעת כוכבי לכת וכו'. בקשר עם זה מביע יוסף בן מתתיהו את תמהונו, כיצד יכולים הגויים להאשים את היהודים בשנאת אנשים, בה בשעה שהיהודים מדגישים בבית המקדש שלהם את האופי הכל־אנושי של תורת משה.

את הסופרים האלה, וביחוד את פילון, חיקה אח"כ המדרש תדשא אשר בתיאור המשכן (פרק י"א) מוסר הוא את האלגוריה של כלי המשכן במלים ובמליצות לקוחות מהסופר הזה.

ולפיכך דעתי אני, כי במקום המובא לעיל מפסיקתא דרב כהנא ע"ד ארבעה מיני אש וארבעה צבעים אשר אלוהים ציווה לעשות בדמותם את המשכן, במקום זה נשתמר עוד זכר לסמלים האוניברסאליים, שהדרשנים העתיקים מצאו ביריעות המשכן, בכליו ובבגדי כוהן גדול. ארבעה מיני אש כנגד ארבעת היסודות, וארבעה צבעים כנגד ארבעת הצבעים של היסודות. ובכן ממש כמו שמצאנו אצל פילון ויוסף בן מתתיהו¹.

כל פקפוק וספק בנכונות דעתי זו יסתלקו אחרי שנשווה עוד מקום דומה אחר במדרש המדבר בבריאת אדם הראשון. בפרקי ר' אליעזר פרק י“א מתוארת בריאת האדם במלים: “התחיל לקבץ את עפרו של אדם הראשון מארבע פינות הארץ, לבן, שחור, אדום ירוק”. המקום הסתום הזה מקבל הארה מלאה מתוך דברי פילון, הוא אומר בספרו על בריאת העולם סעיף קמ”ו, שאלוהים השתמש בכל ארבעת היסודות בבראו את אדם הראשון ונטע בו סגולות המקרבות אותו אל העולם הגדול. זהו אותו הרעיון, הנמצא באבות דר' נתן פרק ל“ב: “הקב”ה בחכמתו ובתבונתו ברא את כל העולם כולו וברא את השמים ואת הארץ, עליונים ותחתונים, ויצר באדם כל מה שברא בעולמו”. ובכן האדם הוא עולם קטן (מיקרוקוסמוס). רעיון זה מונח כנראה גם ביסוד דברי ר' מאיר בסנהדרין ל“ח ע”א: “אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו”².

נמצאנו למדים, שבפרקי ר' אליעזר יצא הרעיון מטושטש; כי מארבעת היסודות נעשה כאן בעצם יסוד אחד של עפר, בעוד שאת עקבותיהם של היסודות אפשר עוד להכיר בארבעת הצבעים של העפר. חזיון כזה יש לנו גם בקשר עם המשכן. מארבעת היסודות שאצל פילון ויוסף בן מתתיהו נשאר רק יסוד אחד, יסוד האש, אבל ארבעת הצבעים של האש עצמה מרמזים עוד על מקור הדבר, על ארבעת היסודות.

כללו של דבר, בדרוש על האדם והמשכן משתקפת שאיפה משותפת אחת, שהיא גם הצד השווה שבעינן. המגמה היא העלאת ערך האדם וערך בית המקדש למדרגה קוסמית ואוניברסאלית. נוסף על זה, האדם עצמו הוא באמת מקדש מעט. “הנפש בתוך הגוף כנגד מזבח הקטורת בתוך המשכן” (מדרש תדשא פרק י"א). “מזבח הזהב נמשל כנפשו של האדם, מזבח נחושת כגופו של אדם” (שם). גם האדם האמיתי וגם מקדש אלוהים אינם ניתנים להסגר בתחומים מצומצמים של לאומיות צרת־עין ודתיות מוגבלה. הלאומיות והדתיות הן אמנם היסוד ונקודת המוצא לשניהם, לאדם ולמקדש אבל המטרה האחרונה היא להתנשא מעל לתחומים האלה ולחבוק זרועות עולם…