רקע
מנחם שטיין
הידידים מקאהיר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת "מסדה"; 1970

הטיפוח של יחסי ידידות, הן אישית והן קיבוצית, אצל איזה עם, הרינו סימן טוב למצב התרבותי של אותו עם. במידת הידידות הצטיינו, למשל, היוונים ואצלם התפתחה אידיאולוגיה, ואפילו פילוסופיה מיוחדה של הידידות. וכך חיבר כבר אפלטון הצעיר דיאלוג על הידידות. בעקבות רבּוֹ אפלטון הלך אריסטו והקדיש פרקים שלמים ב“אתיקה לניקומכוס” שלו לענין זה. מאז לא חדלה בעיה זו להעסיק את הטובים מבין הוגי דעות יוונים כרומיים. קלאסי הוא הספר של הנואם הרומי ציצרון על הידידות.

גם בספרות העברית העתיקה יש דוגמאות לידידות נעלה ורוממה, כגון אהבת שאול ויונתן, שהיתה עצומה “מאהבת נשים” (שמואל ב' א', כ"ו). במשנה משמשת ברית ידידות זו מופת לאהבה שאינה תלויה בדבר (אבות ה' ט"ז). שם אנחנו קוראים גם על הצורך לכבד את החבר: “וכבוד חברך כמורא רבך” (אבות ד' י"ב), אלא שאין כאן קונצפציה מסויימת על הנושא הזה1.

זכר לתפיסה פילוסופית של עצם הידידות מוצאים אנחנו לראשונה – עד כמה שידוע לי – אצל הרמב“ם. בפירוש המשניות שלו למשנה אבות א' ו' (“וקנה לך חבר”), מטפל הרמב”ם בגורמים ובמניעים השונים, המביאים לידי ידידות, וגם במטרה האחרונה שלה, שהיא לפי הרמב“ם השתלמות המידות. אמנם דוקא במקום זה מזכיר הרמב”ם בפירוש את אריסטו. בהתאם עם האידיאל הספּקוּלטיבי שלו, מסביר הרמב“ם למשנה אבות ה' ט”ז: “כשתהיה סיבת האהבה ענין אלהי והוא המדע האמיתי, האהבה ההיא אי אפשר שתסור לעולם”.

הסופר הראשון שהקדיש ניתוח מפורט לענין הידידות הוא ר' יוסף אלבו ב“עקרים” ג' ל“ה ואילך. אבל גם הוא נשען על אריסטו הן בחלוקת החומר והן בתוכן. דבר דומה לזה ניתן להאמר על דון יהודה אברבנאל (Leone Ebreo), אשר גם הוא הקדיש ב”שיחות אהבה" שלו מקום לידידות.

ברם, אין לחשוב שהידידות, אותו נטע רך ועדין של תרבות אמיתית, לא היתה נפוצה בין היהודים. כל החושב כך דומה הוא למי שסובר, כי אין במציאות מה שאין בספרות. אמנם, מפני מיעוט התעודות ההיסטוריות הנידונות חביב עלינו כל זכר ברור בשאלה זו שנשאר לפליטה מן הדורות שעברו. ולפיכך ראוי לציין את חשיבות הדוקומנט התרבותי, שנתגלה בגניזה הקאהירית ונתפרסם על־ידי המלומד הידוע יעקב מן, המומחה לתקופת הגאונים ולפאפירולוגיה עברית, בכרך הראשון של “מקורות ומחקרים” (אנגלית), שהוציא בסינסינאטי בשנת 1931, עמ' 472 ואילך. פה יש לנו ברית ידידות, שנכרתה בין שני אנשים בלתי ידועים לנו ממקום אחר (“אלעזר מימון זעירא דמן חברייא ויום טוב אבן סיד”). הברית הזאת נעשתה “בכוח שבועה חמורה בהזכרת השם ית' ובתקיעת כף על דעת רבים ועל דעת הרבנים כמה”ר יוסף קארו וכמה“ר משה טראנה…”

מפני חשיבות הענין אמסור את הביטויים האופיניים בלשון המקור:

“בע”ה מודים אנו החתומים מטה לקשור קשר חזק ואמיץ של אהבה ואחוה וש(לום) בינינו כאלו היינו אחים מאב ואם לכל ענין שנצטרכ(ו) סיוע זה לזה… הן בענין שמחתו הן ח“ו בענינים אחרים, באופן שלא יהיה כי אם שלו(ם) ואהבה ואחוה אחים אמתיים כאלו היינו גופ(א) אחד… שאם ח”ו יגרום העון שיכעוס שום א' ממנו עם חברו שלא לעמוד כ“ד שעות עד שיתפייסו ויעשו שלו(ם) ואהבה יותר חזק ותקיף מהראשונה”.

מענינת העובדה, שהחברים עושים אמנה כזאת מתוך טקס חגיגי בשבועה ותקיעת כף, כאמור. אבל זה מסתבר בתנאי הזמן. גם המושלמים היו רגילים עשות בריתות פורמליות כאלה בהשבעות והחרמות. אולם מבעד לטקס החיצוני מסתתר כאן רגש עמוק של אהבה הדדית טהורה.

פה רציתי עוד להעיר על ביטוי אופייני אחד, ביחוד מאחר שהמלומד יעקב מן לא נתן ניתוח של הדוקומנט החשוב הזה. החברים מתחייבים להתנהג “כאילו היו מגוף אחד”. זה מזכיר את הכלל הידוע של פיתאגורס שהיה אומר, כי הידיד הוא “אני שני” של חברו. לפי הבטוי של ציצרון בספרו על הידידות, סעיף 81, הידידים “כאילו נהפכו משנים לאחד”2. המוטיב הזה ידוע גם בספרות החדשה. וכך למשל, שני הידידים אצל המשורר הפולני מיצקיביץ' הם “כאילו נשמה כפולה בגוף אחד”. אין בידי להכריע, אם יש לראות במליצה האמורה שבדוקומנט שלנו רימיניסצנציה ספרותית. על כל פנים ראויה היא לתשומת לב מיוחדה.

לדוקומנט שלנו יש גם ערך חינוכי גדול. ביחוד בשעה של פילוג הדעות ופירוד הלבבות כדאי לקרוא מתוך הסתכלות רצינית את דברי שני היהודים הפשוטים מקאהיר מלפני ארבע מאות שנה. הם נשבעים להיות אחים כל ימי חייהם. יתר על כן, הם מוסיפים: “קבלנו וקיימנו עלינו ועל זרענו וזרע זרענו זה הקשר החזק האמיץ הנז' לעיל בלב שלם בנפש חפצה”. אין לכחד שליהודים האלה, אשר קולם נשמע עכשו ממעבה הגניזה הקהירית, היה מושג טוב מדי על הדורות הבאים. אכן, פשטות קדושה!…



  1. בבעיה זו עוסק אני בחיבור שלי על ציצרון והספרות העברית העתיקה (בכתב יד).  ↩

  2. שני המושגים, כלומר, הידיד – אני שני, וגם: נפש אחת בשני ידידים, ידועים מתוך “האתיקה לניקומכוס” של אריסטו. המושג הראשון שם IX, 4 והשני IX, 8. מכאן שאבו המאוחרים כגון פלוטארכוס בספר “על שפעת ידידים” 2.  ↩

המלצות קוראים
תגיות