רקע
מנחם שטיין
מידה כנגד מידה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת "מסדה"; 1970

הבקי בספרות המדרשית יודע, כי במדרש, וביחוד במדרשים התנאיים הקדומים, מכילות מלים אחדות לפרקים רעיונות עמוקים והשקפות שלמות. אמנם, יש שהמלומדים עוברים על זה בחיפזון, ולא זו בלבד שאינם תופשים את הרעיון, אלא הם גם חושבים את הביטויים הנידונים למיותרים ונוטים לראות במלים החשובות תוספת מאוחרה.

הרהורים כאלה התעוררו בלבי בקראי לאחרונה את החיבור המלא וגדוש בקיאות וידענות של המלומד אלעזר פינקלשטיין על הנושא מחקרים למדרשי התנאים, בכרך הששי (1935) של כתבי האקדמיה האמריקאית למדעי היהדות עמ' 189–228 (באנגלית). המלומד הנכבד מראה, שמדרשי התנאים שלנו מלאים הוספות מהוספות שונות ושנחוץ ניתוח מפורט, כדי להחזיר את המקור לקדמותו. פה קוראים אנחנו, בין היתר, גם את הדוגמא דלקמן:

“במכילתא דר' ישמעאל לפרשת יתרו פסוק “כי בדבר אשר זדו עליהם” איתא: אמר (יתרו): מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר שנתגדל שמו בעולם, שבמה שחשבו מצרים לאבד את ישראל, בו בדבר נפרע מהם המקום, שנאמר כי בדבר אשר זדו עליהם”. פינקלשטיין (עמ' 207) סובר, שהמליצה “שנתגדל שמו בעולם” מיותרת היא, ויש להוציאה מתוך הפנים כהוספה מאוחרה.

אמנם לפי דעתי לא רק שאין המלים האלה מיותרות, אלא אפשר למצוא בהן רעיון נשגב, החודר ונוקב לעומק הבעיה של השגחת אלוהים בעולם בקשר עם עונש מצרים. ואת דעתי זו רוצה אני לבסס במאמרי זה.

שהרי המקרה שלפנינו לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על השיטה כולה יצא, כלומר, עד כמה דרושה זהירות ברצותנו לתקן טקסטים עתיקים, לבל נחליף את ה“מתוקן” ב“מסוכן” כדברת העם, או מה שקוראים בגרמנית: verschlimmbessern.

ידוע הוא הכלל, הנמצא גם בתלמוד וגם בספרות ההלניסטית־יהודית (ספרי המכבים, ספר חכמת שלמה, צוואות השבטים ופילון), שדרכו של אלוהים להעניש מידה כנגד מידה. הענין שייך אל הסוג של הטאליון ( – ius talionis עונש של מידה כנגד מידה, כגון: עין תחת עין), שישנו גם בתורה בקשר עם המשפט הפלילי. כדי להבחין בין הטאליון האמוּר ובין הטאליון שנמסר לבית דין של מטה (“עין תחת עין”), מסמנים את הטאליון הראשון כטאליון שמימי, ז"א: מידה כנגד מידה המשמשת עקרון בבית דין של מעלה, ואילו הטאליון השני נקרא טאליון ארצי.

והנה מפליא הדבר, כי בה בשעה שבתלמוד ניכרת מגמה ברורה לבטל את הטאליון הארצי (“עין תחת עין – ממון”), מתבטאת כאחת השאיפה להרחיב את הטאליון השמימי ככל האפשר. כל העונשים והפורענויות שאלוהים מביא על הרשעים, הן בהווה והן בהיסטוריה, הכל מתבאר לפי הכלל הזה.

נחזור לעניננו. כל אחת מעשר המכות שהביא אלוהים על המצרים מוסברת במדרש בהתאם לכלל מידה כנגד מידה, כגון: המצרים חטאו במים ולקו במים וכדומה. יתר על כן, נשתמר לנו מדרש הלניסטי שלם על יציאת מצרים, והוא מוסב על הרעיון של טאליון שמימי. את המדרש הזה קילפתי וחשפתי מתוך הספר החיצוני היווני “חכמת שלמה”, ולענין זה הקדשתי מחקר וחיבור מיוחד1.

ובכן, הקושיא במקומה עומדת: איך לבאר את העובדה, שמבטלים את הכלל מידה כנגד מידה בבית דין של מטה ומקיימים אותו ביחס לבית דין של מעלה?

לזה ניתנו תירוצים שונים, ורק אחד מהם מתקבל על הלב בהצטיינו בכוח שידול והוכחה יתר. לטאליון שמימי יש, לפי זה, תפקיד מיוחד במינו, היינו לעורר את לב הפושע, ובעת ובעונה אחת גם את מצפון בני סביבתו שהם עדים לענשו, כי יכירו בעונש את אצבע אלוהים ויחזרו למוטב. שכן אלמלי העניש אלוהים את הרשע באופן אחר איזה שהוא, כי אז אפשר היה לתלות את הדבר במקרה; ברם, אם העונש הוא ממין החטא, מכירים הבריות את גודל האלוהים, שאין לפניו משוא פנים ומשיב לכל איש כגמולו. הפורענות מידה כנגד מידה משמשת, אם כן, אות וסימן לבאי עולם, שיש אלוהים שליט בארץ אשר עיניו צופות בכל.

על הרעיון הזה, לפי שראיתי אחר כך, עמד כבר הפילוסוף העברי ר' חסדאי קרשקש. הוא מביא זאת דווקא בקשר עם הפסוק כי בדבר אשר זדו עליהם, ובכן – באותו פסוק, שבו עוסקת גם המכילתא, ששימשה לנו נקודת מוצא להערתנו.

והנה דברי ר' חסדאי קרשקש בספר אור ד‘, מאמר ג’, כלל ג‘, פרק א’:

“הגמול והעונש מתיחסים אל המצוה או אל העבירה ובזה תועלת נמרץ, כי בו מההערה העצומה מה שלא ייעלם, והוא אשר אמר יתרו, כשהרגיש מיתת מצרים, שהיא מידה כנגד מידה… ולזה היתה מהחכמה וההשגחה האלוהית, שתהיה המכה הראשונה והאחרונה במים ושייעשה באותו המקום עצמו נס לישראל… והיה ראוי שיאמר יתרו כשהרגיש את זה עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלוהים, כי בדבר אשר זדו עליהם. ולהיות הדבר הזה גדול התועלת והטוב אשר היה ראוי שיוחס לשם יתברך ויתעלה שמו”.

ברור, שבביטויים “תועלת נמרץ”, “הערה עצומה”, “התועלת והטוב”, מביע הפילוסוף העברי אותה דעה, שיש לטאליון השמימי ערך פדגוגי, באשר הוא גורם לקידוש השם ולעורר את בני תמותה (“הערה עצומה”) לפשפש במעשיהם בהכירם את כוח אלוהים המושל על כל והמשיב לאיש כמעללו.

בדומה לזה מסביר את הענין מידה כנגד מידה ר' יוסף אלבו ב“עיקרים” מאמר ד' פרק ט': “והראיה השנית (להשגחה האלוהית) לקוחה מצד העונשים החלקיים המגיעים לרשע מידה כנגד מידה, שמזה ילקח ראיה שיש משגיח שופט בצדק… כמצרים שדנו את ישראל במים… ונדונו במים שטבעו בים”.

והנה אותו רעיון אפשר למצוא כבר במכילתא. יתרו מעיד על עצמו, שעונש המצרים מידה כנגד מידה פעל על רוחו ונפשו, העונש הזה גרם ל“הערה עצומה” בעולם בכלל, ובלשון המדרש “נתגדל שמו בעולם”.

נמצאנו למדים, שאין למחוק בשום אופן את המלים “נתגדל שמו בעולם”, שהרי נחוצות הן מאד בקשר הרעיונות, מאחר שהן דווקא מכילות את עיקר הנושא של הדרוש, והוא שדרכי ההשגחה העליונה מחושבות ומכוונות ומטרתה לחנך את הבריות, או בשפת המדרש: לגדל ולקדש את שמו בעולם.



  1. ראה את הירחון הברסלויאי למדעי היהדות 78 (1934) 558–575. שם גם על ההבדל בין שני מיני טאליון.  ↩

המלצות קוראים
תגיות