רקע
מנחם שטיין
במצולות ים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת "מסדה"; 1970

אבדנו, אבדנו, אין לנו מנוס,

בלתי אם במצולות ים אוקינוס;

אביך מת באש ואנחנו במים,

דרך אחד הוא אל שערי שמים.

(י. ל. גורדון, במצולות ים)

יש אמונות עממיות, שיסודן בתקופות עתיקות שהלכו ועברו מן העולם בלא להשאיר כמעט כל זכר אחריהן. אמונות אלה הד עמום הן להשקפות ישנות ומיושנות אשר אין להן כבר כל אחיזה בחוויה הדתית, ולכן אין איש יודע לבארו ולהסבירו, גם כשהוא מחזיק בהן ומקפיד על דינים שונים הכרוכים באמונות הנדונות. אמנם, דווקא האמונות והדינים המשוללים יסוד בהשקפה הדתית החדשה הם הם המסייעים לחשוף שכבות דתיות עמוקות, שנסתתמו במשך הזמן ונעלמו מעיני אדם. רק החוקר המזויין בחומר השוואתי ממקצוע התפתחות הדת יצליח לחדור לתוך השכבות האלה, בהסתמכו על מנהגים סתומים ובלתי מובנים לאיש פשוט, שהם דווקא לעיניים ליודעי ענין.

והנה החוקר היורד לעומקה של התופעה הדתית יכול לגלות אופקים חדשים. עולמות שונים, שלפי המבט הראשון אין לאלה עם אלה ולא כלום, הולכים ומתקרבים, ומשלימים את התמונה הכללית. שכן מתוך ההשוואה ניכר הרקע הכללי המשותף לכל העמים בתקופה הילדות והנעורים.

להלן אתן דוגמא מאלפת אחת מאמונת היוונים והעברים הקדמונים. בשנת 406 לפני הספירה הנהוגה עשו אנשי אתונה קרב עם אנשי אשפרטה על יד האיים אַרגינוּסי. האתונאיים ניצחו אמנם בקרב, אבל הנצחון עלה להם באבידות עצומות. במשפט שהתקיים באסיפה העם הואשמו מצביאי הצי האתונאי בין היתר בפשע, שהתרשלו ולא הוציאו את גופות האנשים אשר נפלו חלל בקרב הים להביאם לקבר, אלא הניחום לצלול בנבכי תהום, הוכחה זו הכריעה בגורל המצביאים. האסיפה הוציאה עליהם פסק דין למיתה.

אין כל ספק שהדבר עומד בקשר עם האמונה הנפוצה בין עמים שונים, שלפיה האם־האדמה דורשת את הגוייה של האדם בחזרה אחרי מותו, והיא המגדלת ומטפחת גוף חדש לנשמת המנוח, באופן שאת מקומו של הלה ממלא יציר אדם חדש. יציר זה מתרקם “בתחתיות ארץ”, לפי הביטוי של משורר תהלים (קל"ו), בו במקום שנקבר מקדימו עלי אדמות. גלגל מיתות ולידות חוזר בעולם, הוא “מחזור הלידות” באמונת היוונים1. זאת היתה הצורה היוונית של האמונה ב“תחית המתים”, כפי שהתגבשה בדמיון העם היווני. מובן, שאין זו תחיה אינדיבידואלית כמו תחית המתים אצל היהודים, אבל סוף סוף יש צד שווה בין אמונת היוונים ואמונת היהודים, היא הדעה, שהחיים בהוראה מופשטה כסכום המרץ החיוני אינם אפֵסים ואינם אובדים לעולם, אלא חוזרים חלילה בעזרת אמא־אדמה, שהיא אֵם כל חי וכל חיים. לשם כך צריכים להחזיר את הגוף לאדמה; ואם הגוף טבע במצולות ים, אזי לא יחזור עוד לחיק אדמה, והחיים האלה הולכים לאיבוד לפי התפיסה העתיקה ללא התחדשות במחזור הלידות2.

יש, אם כן, מקום לשאלה, אם האמונה הנאטוּרליסטית הזאת שלטה בזמן מן הזמנים גם בעם העברי, שגם הוא מסור היה לאמו־אדמתו. וגם הוא חשב אותה למולדתו־יולדתו?

והנה מענין הדבר, שעוד בזמן מאוחר, בתקופת התלמוד, מוצאים עקבות ברורים לאמונה זו, שגם כאן קשורה היא בענין תחית המתים. אלא שהמובן הוא עברי, כלומר: תחית המתים היא תחיה אישית, אינדיבידואלית. אולם בספרות העברית נשאר כל הענין בגדר חשש והיסוס, ולסוף גוברת ההשקפה הדתית החדשה על ההיסוס הנובע מעמקי האמונה העתיקה. וכך מסופר בתלמוד בבלי מס' גיטין נ“ז ע”ב בקשר עם המאורעות האיומים, שהתרחשו אחרי חורבן בית המקדש: “תנא: מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון (ובמדרש איכה רבתי הוצאת בובר עמ' מ"א הגירסא: אספסינוס שחיק עצמות מילא שלוש ספינות אנשים ונשים מגדולי ירושלים להעמידן לקלון ברומי), הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים. אמרו: אם אנו טובעין בים אנו באים לחיי עולם הבא? דרש להן הגדול שבהם, אמר ד' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים… אלו שטובעין בים. כיוון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים וכו'”.

באגדה זו משתקפים איפוא שני עולמות, האמונה העתיקה ב“חיי עולם הבא” בהוראת המחזור הטבעי, כאמור, והאמונה החדשה המשחררת את נפש האדם מכבלי הארציות והגשמיות הקרקעית. האדם יכול לזכות לתחיה גם בלי אמצעות האדמה. המסילה לנצחיות אינה מובילה כבר דרך האדמה. אמור מעתה, שהאמונה העתיקה נשתמרה כאן רק בצורת חשש בלתי ברור כדרך כל האמונות השיוּריות שאבד עליהן כלח, אבל לא שורשו בכל וכל. אמנם המכריעה והמנצחת היא באחרונה האמונה החדשה, המנשאת והמרוממת את האדם מעל לאדמה.

סעד וסמך לביאורי זה שנתתי לאגדה התלמודית אפשר למצוא בברית החדשה. המחבר העברי של חזון יוחנן מוצא לנחוץ להדגיש, שלעת תחית המתים יקומו גם אלה שנטבעו בים. “וישב הים את מתיו והמות והשאול השיבו את מתיהם” (פרק כ' פסוק י"ד). גם כאן ניצחה היהדות את האליליות, אבל זו האחרונה מצאה את ביטויה בעצם הצורך להטעים, שאין הפרש בין הזוכה להיקבר בחיק האדמה ובין המוצא את קברו בעמקי התהום, כי שניהם יקומו ויעמדו לפני כס המשפט.

מובן, שבזה לא נשלל לגמרי הערך המיוחד של אמא־אדמה. האמונה בתחית המתים היתה קשורה תמיד בענין טל וגשם ובהפראת האדמה לא רק בתפילה (תפילת שמונה עשרה), אלא גם בדמיונו של העם. במונותיאיסמוס הצרוף קיבלה, אמנם, ההשקפה העתיקה צורה מתאימה לרעיון האחדות, אבל היא לא נתבטלה לגמרי. עם, המרגיש בקרבו כוח פורה חיוני, אינו יכול להתנכר לאדמתו ולנתק את הקשר עם אמו מולדתו. במקום האמונה הטבעית האלילית בא הרגש הטבעי, המהדק את האדם עם הקרקע, ממנו הוא צומח וגדל. ובלי ספק נשאר עוד משהו מן האמונה העתיקה ביסוד ההרגשה הזאת.

הד ברור להשקפה העתיקה שנשתמרה באמונה ובהרגשה המיוחדה, מוצא אני במקומות, שמדובר בהם בתלמוד על תחית המתים בתמונות לקוחות מן הגידול הטבעי של יבול האדמה. “עתידין צדיקים שמבצבצין ועולין בירושלים שנאמר ויציצו מעיר כעשב הארץ” (כתובות קי“א ע”ב). או התשובה, שרבי מאיר נותן לקליאופטרה. ר"מ מבאר לה, שהצדיקים יקומו לתחית המתים קל וחומר מחיטה וכו' (סנהדרין צ' ע"ב)3.

כדאי להשוות לכך את דברי פולוס השליח באיגרת הראשונה לקורינתיים ט“ו ל”ה וכו‘, שגם הוא מביא את המשל של החיטה כראיה לתחית המתים. מקום זה אצל פולוס הוא מאלף מאוד, משום ששם מפותח בפרוטרוט הרעיון: קבורה – זריעה, תחיה – צמיחה. והרי פולוס היה תלמידו של ר’ גמליאל. ובלי ספק למד גם את המשל הזה על המושגים התלויים בו מאת היהודים, כפי שיש לראות מן המקומות המובאים מן התלמוד. נמצא, שהאמונה העתיקה השאירה את עקבותיה גם אחרי כן, אלא שניטל ממנה כל שמץ אליליות.

ולאחרונה יש להביא עוד מקום אחד מספרות ימי הביניים, וזה ישמש לנו מעבר אל החרוזים של יל“ג, שהצגנום בראש מאמרנו. בספר הקבלה לראב”ד קוראים: “והיא (האשה ש“השליט ביקש לכפותה”) צעקה אל ר' משה אישה בלשון הקודש ושאלה ממנו, אם הנטבעים חיים בתחית המתים, והוא השיבה: אמר ד' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים. וכששמעה את דבריו שחיים, הפילה עצמה בים טבעה ומתה”. הרי התפתחות המוטיב והחוליות של שלשלת המסורת: הסיפור על חורבן בית המקדש באגדת התלמוד, ספר הקבלה לראב“ד ושירת יל”ג. מתוך כל אלה בוקע ועולה עוד ההד של האמונה הנושנה, אבל כאחת נהדפת אמונה זו מפני מושגים חדשים ותפיסה חדשה. והנה אמונה עתיקה זו, שנדחתה כאמונה ודעה, הולכת ומתחדשת כענין שבלב וברגש. עם הדור החדש המצטמד ומתערה במולדתו ההיסטורית מבצבצת ועולה גם הרגשה חדשה, או יותר נכון מחודשה, של אמא־אדמה. אכן, יש מחזור לידות גם למושגים ולרגשות. אלה מתים ואלה נולדים, אלה מתיישנים ואלה מתחדשים… 4


  1. ביוונית: kyklos geneseon.  ↩

  2. לענין המשפט היווני אחרי הקרב שע"ח ארגינוסי והאמונות הכרורת במשפט הזה – ראה Dietrich, Mutter Erde 51.  ↩

  3. ראה גם מדרש שיר השירים לפסוק “אני חבצלת השרון”. הארץ אומרת: כל מתי העולם חבויין בי… לכשיבקשם הקב"ה ממני אחזירם לו.  ↩

  4. הערה נוספת: הרעיון של צמיחת דור חדש מן העפר במקום הדור החולף נרמז בספר איוב ח' י“ח–י”ט: אם יבלענו ממקומו וכחש בו לא ראיתיך. הן הוא משוש דרכו ומעפר – אחר יצמחו (הערת ד"ר גוליגר). התמונה של פירצוף (פרסוניפיקציה) הארץ על מושגים שונים, התלויים בפירצוף זה שכיחים מאד בספר איוב. הענין כדאי למחקר מיוחד.  ↩

המלצות קוראים
תגיות