יש לפעמים שמליצה אחת מכילה השקפת עולם שלמה. ביחוד היו הקדמונים להוּטים אחרי מליצות ממין זה ואחרי משחקי מלים קצרים בתכלית הקיצור, שהם כאחד גרעיניים ועשירי־תוכן. מגמתם היתה להביע איזה רעיון עמוק בצורה מצודדת לב, העשויה להחרת בזכרון הקורא. מליצה כזאת היתה שגורה בפי הפילוסוף היווני פיתאגורס (מאה ו' לפני הספירה הנהוגה). הפילוסוף הזה נטה לצניעות ולפרישות יתרה. הוא ותלמידיו שאפו לזיכוּך הלב וצירוּף הנפש ע"י הכנעת הגוף ושעבוד התאוות לשלטון הרוח. הסיסמה של פיתאגורס היתה: סומה – סימה. המלה הראשונה (soma) משמע גוּף, והשניה (sema) – קבר (מכאן בעברית: סימן – ציוּן). בשתי המלים האלה כלולה היתה הדעה, שהגוף הוא הקבר של הנשמה, ואין דרך אחרת לנפש להגיע לידי שלמות מוסרית מאשר להשתחרר מכבלי הגוף והחושים על־ידי סיגופים ממושכים.
הדעה הסגפנית הזאת עברה אחרי כן לתוך ספרי אפלטון, וביחוד לתוך הדיאלוגים אשר בהם משוחח סוקראטס עם תלמידיו על ענין השארת הנפש. בקשר עם פסק־דין של מיתה שהוציאו אזרחי אתונה על סוקראטס, רבו של אפלטון, משתדל סוקראטס, אבי האתיקה המדעית, להוכיח לתלמידיו, שהמוות אינו אלא שחרור הנפש ממאסר הגוף. דעה זו מובאת גם בדיאלוגים אחרים של אפלטון. דרך אגב ראוי להעיר, שבספרות היהודית נמצא הרעיון הזה לראשונה בספר החיצוני “חכמת שלמה” פרק ט', פסוק ט"ו:
"כי גוף בן חלוף יכבד על הנפש
ומשכן חומר ידכא שכל רב רעיונות"1.
והנה המתרגמים, אשר השתתפו בכרך הראשון של “כל כתבי אפלטון” בעריכת יוסף קלוזנר (ירושלים תרפ"ט), לא הצליחו למצוא ביטוי מתאים בצורת לשון נופל על לשון לרעיון הנעוץ באמרתו השגורה של פיתאגורס סומה – סימה, אשר היא שכיחה מאד גם בכתבי אפלטון. גם דיזנדרוק המתרגם של הדיאלוגים האפלטוניים “פידרוס” ו“גורגיאס” התלבט בכך, ולבסוף אמר נואש לכל הענין.
אמנם בקראי את המקומות הנדונים אצל אפלטון עלה בלבי הרעיון, שמשחק מלים דומה נמצא גם בעברית והוא: קרב (במובן של גוף בכלל) – קבר. והנה אחרי שמצאתי ממש כלאחר יד את הביטוי אשר המתרגמים האמורים חיפשוהו לשוא, היה לי הסיפוק הנפשי, לקבוע את העובדה, כי כבר חכמי המדרש עמדו על כעין זה. וכך קוראים במדרש שוחר טוב לתהלים מזמור ע“ט פסוק י”ב, הוצאת בובר קל“ט ע”ב: “קרבם בתימו. אל תקרא קרבם אלא קברם”.
דרוש, אם כן, שהמתרגמים העבריים של כתבי אפלטון ישתמשו להבא במליצה העברית הזאת: קֶרֶב – קֶבֶר במקום שנמצאת במקור היווני המליצה סומה – סימה, הואיל והביטוי העברי מתאים גם מפאת שיווי הצלצול וגם מפאת ההשקפה שאפשר להביע בו2.
-
למקום זה בספר חכמת שלמה (התרגום העברי שלי בהוצאת הספרים החיצונים תל־אביב תרצ"ו) ראוי להשוות את הפסוק באיוב ד' י"ט: אף שוכני בתי חמר אשר בעפר יסודם. ראה פירוש אבן עזרא שם: ואף שוכני בתי חומר הם הגופות שיסודם בעפר. ↩
-
ידידי הד“ר משה גוליגר מעיר, שהצעתי להשתמש במשחק מלים זה בדרך לשון נופל על לשון, קרב–קבר, מתקבלת על הלב. אולם דרישת המקרא לקרוא במקום ”קרבם בתימו“ – ”קברם בתימו“ אינה חידוש פילוסופי אלא תיקון טעות, שנשתמרה בנוסח התנ”ך שבידינו. תיקון לפי תרגומו של יונתן, שבספרו היה עוד כתוב “קברם” ושכן היה גם במקור העברי של השבעים. גם הווּלגטה קוראת “קברם” ולא “קרבם”. בעיקר הדבר הצדק עמו, אבל הרעיון הפסימיסטי, שאפשר להביע בצורת לשון נופל על לשון קרב–קבר, נרמז בתלמוד מועד קטן, ט' ע“ב: ”דהאי עלמא אושפיזך וההיא עלמא ביתא דכתיב קרבם בתימו לעולם אל תקרי קרבם אלא קברם“. לרעיון שהעולם הזה והגוף אושפיזין ואכסניה ראה מדרש ויקרא רבא פל”ד: הדין נפשא עלובתא לאו אכסניא היא בגו גופא?". רעיון זה שכיח גם בספרות הקלאסית, כגון ציצרון על הזקנה סעיף 84. – איך שיהא רעיונות פסימיסטיים כזה של פיתאגורס אינם זרים ליהדות, ואפשר לקשרם במשחק מלים: קרב – קבר. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.