רקע
מנחם שטיין
טרילוגיה היסטורית מימי בית שני
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת "מסדה"; 1970

הסבלנות הדתית והלאומית סימן מובהק היא לגודל רוח, בעוד שחוסר מתינות כלפי בני דת אחרת או לאום אחר הוא ממידותיהם של ננסי הרוח, בעלי אפקים צרים ומוגבלים. כלל זה נתאמת גם ביחסם של קיסרי רומי הראשונים אל היהודים. הקיסרים הגאוניים קאיוס יוליוס ואוקטביינוס אבגוסטוס הראו אותות הבנה גמורה, ואולי גם חיבה, לדרכי חייהם של היהודים, והתאמצו כפי יכולתם לתת להם את האפשרות לסדר את חייהם בהתאם לצרכיהם התרבותיים המיוחדים במינם. אולם בימי טיבריוס מתחילה לראשונה ההתנגדות הרשמית ליהודים אשר “דתיהם שונות מכל עם” מאז ומעולם, ולא היו נוחים להתבולל בין העמים האחרים שישבו בקרבם.

כל היהודים שבתקופה ההיא, בין היושבים בארץ יהודה ובין המתגוררים בארצות פזוריהם בגויים, קו אחד משותף להם, היא השאיפה הכבירה לעמוד בפני נחשול הטמיעה ולשמור על עצמיותם בפני גלי התרבויות השונות אשר היו מפכים סביבם. בנידון זה אין הפרש בין יהודי ירושלים, אלכסנדריה ורומי; אך בעוד שהראשונים התבצרו במשגב התרבות היהודית המקורית, והיסודות הזרים לא ניתנה להם כמעט כל אחיזה בתוכם, נאלצו היהודים בתפוצות הגולה להתחשב בתרבות העמים אשר בתוכם הם יושבים, ולרכוש להם את ההשכלה הכללית, שהיתה שולטת בתקופה ההלניסטית. אמנם גם אלה נשארו יהודים טובים, המסורים למורשת אבותיהם. הלל הנשיא בארץ יהודה ופילון הסופר היהודי־הלניסטי במצרים שניהם יהודים נאמנים ונלהבים, כל אחד לפי דרכו. שני האנשים האלה משמשים בנין־אב לכל הציבור היהודי שבאותה תקופה. ציבור זה בכללו הראה תמיד אותות נאמנוּת ועוז רוח בשעת פורענות, ועמד בנסיון בימי הרדיפות הקשות והתכופות.

רדיפות אלה באו על היהודים בימי הקיסרים טיבריוס וקאיוס קאליגולה, אשר לא ירשו מן השליטים הקודמים את שאר־הרוח והתרוממות הנפש המיוחדים להם. הרדיפות פרצו תחילה ברומי, אחר־כך באלכסנדריה, ולסוף בארץ יהודה. למרות היחסים השונים ששררו במדינות האלה – אחד היה אופן ההגבה של היהודים בעת הרדיפות, היינו, מסירת נפש על קדשי העם מתוך רצון איתן לקדש את שם אלוהים “אפילו אם נוטל ממך את נפשך”. התמכרות זו לובשת אופי של פַּאתּוֹס טראגי בה במידה שהצרות הולכות ומתגברות, ונדמה שאין מפלט מידי הצר אשר בידו הכוח והממשלה. את המצב הזה הולם המאמר ששמו חכמי התלמוד בפי הקדושים הראשונים חנניה, מישאל ועזריה: “אמרו בין (אלוהים) מציל ובין אינו מציל: ידיע להוא לך מלכא די לאלהיך לא איתנא פלחין” (מדרש תנחומא, הוצאת בובר, בהעלותך אות ט"ז).

רדיפות היהודים פרצו ברומי בשנת 19 לספירת הנוצרים בימי טיבריוס בגלל תאונה קלה: רמאים אחדים מן היהודים הוציאו במרמה כסף מידי רומית אחת ושמה פוּלוויה, ממשפחת אצילים, על מנת לשלוח, כביכול, את הכסף לבית המקדש שבירושלים. מיד יצאה פקודה מטעם הקיסר טיבריוס לגרש את כל היהודים מרומי (יוסף בן מתתיהו, קדמ' י"ח, ג' ה'). ארבעת אלפים מצעירי היהודים נלקחו באונס אל הצבא הרומי, ונשלחו לאי סרדיניה להלחם בשודדים שבאי, למען יפלו בידי השודדים או ימותו באקלים הקשה והמסוכן. גירוש היהודים, הראשון בהיסטוריה הישראלית, והחטיפה לצבא המזכירה את הנגישות שברוסיה מן המאה שעברה, מתוארים בידי הסופרים הרומיים בפירוש כרדיפה דתית1, כי טיבריוס חפץ לעקור מן השורש את “האמונה התפלה” של היהודים. אמנם את כל המעשים האלה עשה טיבריוס בעצת יועצו הכל־יכול, סֵיאַנוּס, אשר שמר בלבו שנאה עזה ליהודים. טיבריוס עצמו לא היה נוטה לרדיפות דתיות; ואחר שנתגלו נכלי סיאַנוּס ומזימותיו הרעות אשר זמם על טיבריוס איש־חסדו, נהרג צורר היהודים הזה בשנת 31, ועם זה חדלו גם הרדיפות על היהודים2. לאחר שסבלו היהודים עינויים וצרות במשך שתים עשרה שנה (19–31) נוכח הקיסר לדעת, שלא היה כל יסוד להאשמות שתלה המיניסטר סיאנוּס ביהודים כמפיצי אמונות תפלות, רמאים וכדומה.

לקורות הרדיפות האלה בימי טיבריוס הקדיש פילון ספר מיוחד אשר לא נשתמר; אמנם על יסוד רמזים שונים בספרים שנשארו לפליטה אפשר לשער בקירוב, מה היה תוכן הספר ומגמתו. פילון תיאר איפוא בספר ההוא את המאורעות ברומי בשנות 19–31, את פרשת היסורים שסבלו היהודים בגלל סיאנוּס ושיטנתו. ויש לציין את העובדה, שהרבה מן החטאים אשר שונאי ישראל מונים בהם את היהודים גם בימינו אנו מקורם בהכללה של מעשי יחידים. והכללה זו היתה בעוכריהם של היהודים עוד בימי טיבריוס. את האחריות בעד מעשה נבלה של רמאים אחדים גוללו על כל הציבור היהודי. בספר שכתב נגד סיאַנוּס – ונראה שבאמת היה שם הספר: “נגד סיאנוס” – השתדל פילון להוכיח, כי הציבור היהודי שברומי היה חף מפשע, ושגם טיבריוס עצמו הודה באמת זו לאחר שנתגלה מרד סיאַנוּס שונא היהודים. וכך אנו קוראים אצל פילון: “ועל הנציבים שנתמנו בכל המדינות פקד טיבריוס להרגיע את בני עמנו בערים השונים, כי העונש לא יוטל על כולם כאחד, אלא על החייבים בלבד, והם מתי מספר” (“המלאכות” סעיף 161).

גם בספר האבוד הדגיש פילון את נאמנותם של היהודים לבית אבגוסטוס, ודווקא נאמנותם זו היתה אחת הסיבות לשנאת סיאַנוּס את היהודים, כי ידוע ידע, שהיהודים יתנגדו למזימותיו ולשאיפותיו המרדניות (שם סעיף 160).

קרוב לוודאי, שבספר הנזכר הובלט גם הקשר בין רדיפות היהודים ברומי על ידי סיאנוּס ובין נגישות היהודים בארץ ישראל על ידי המפקח פילאטוס3. את הנגישות האלה מזכיר פילון גם בספרו “המלאכות אל קאיוס”.

אין ספק, כי גם בספר הזה, כביתר הספרים ההיסטוריים אשר נביאם להלן, הרים פילון על נס את עוז רוחם של יהודי רומי, שעזבו את מקומות מגוריהם ויצאו לקראת המוות באיים שוממים ובלבד שלא יתכחשו לעמם ולתורת אבותיהם.

מגמת הספר, שכתב פילון נגד סיאנוּס היתה להראות כי עין אלוהים על עם ישראל, והאלוהים הוא שנפרע מכל שונאיהם. אמנם יש שהעונש מתמהמה, אבל בו יבוא תמיד בהימלא סאת הפשעים. וכך אירע גם לסיאנוּס: בשעה ששלטונו ותועבותיו הגיעו למרום שיאם, הופיעה מידת הדין, – אם מותר לי להשתמש בסגנונו של פילון, – והשליכה אותו משמים ארץ, ובהרצחו בא הקץ לצרותיו של עם ישראל4.

הספר שחיבר פילון נגד סיאנוּס הוא ראשון לשלושת ספריו, הדנים ברעות שמצאו את היהודים בימיו. ספרים אלה יאה להם השם טרילוגיה של קידוש השם. על התוכן והמגמה של הספר הראשון מן הטרילוגיה הזאת עמדנו כבר לעיל, כמובן, במידה שיש להסיק מסקנות מן הרמזים המעטים הקיימים עוד. עתה נעבור לפרשת המאורעות המתוארים בספר השני של הטרילוגיה האמורה, הוא הספר “נגד פלאקוס”5.

אַולוס אַוויליוס פלאקוס נתמנה נציב על מצרים מטעם הקיסר טיבריוס בסוף שנת 32 (או בראשית שנת 33). כל עוד היה טיבריוס בחיים הצטיין פלאקוס ביושרו לגבי כל נתיניו. הדבר נעשה, כמובן, בהשפעת הקיסר אשר דאג מאד לטובת הפרובינציות הרומיות, ולנציבים שנטו להכביד את עול המסים על המדינות כתב כי יאה לרועה לגוז את צאנו ולא לפשוט את עורם. אבל אחרי מות טיבריוס (בירח מרץ שנת 37) נתפרדה החבילה, ו“הזאב פשט מעליו את עור הכבש”: קאיוס גילה את טבעו האכזרי לעיני כל. הנציב, שהיה שונאו של קאיוס מלפנים, אמר נואש לחייו, כי ידע נאמנה, שקאיוס לא יסלח לו על פשעיו לשעבר.

והנה באו והתיצבו לפני הנציב מנהיגי ההמון האלכסנדרוני. הם הבטיחו לו להמליץ עליו לפני קאיוס, אם רק יתן בידיהם את היהודים לעשות בהם כטוב בעיניהם. הנציב הסכים לכך בחשאי; מעתה היה פלאקוס ככדור משחק בידי הדימגוגים צוררי ישראל.

מי היו הדימאגוגים האלה ומה טיבם? פילון מעביר לפנינו שורה שלמה של דַבָּרי ההמון (לאמפון, איסידורוס, דיוניסיוס) ומתאר אותם כאנשים היודעים לתכן את רוח האספסוף ולהטותו כחפצם. וההמון הולך אחריהם כסומא בארובה נכון תמיד לחולל מהומות מבלי לדעת בעד מה ונגד מה. ומכאן הערבוביה הגדולה אשר הכניסו הדימאגוגים, המתריסים כלפי השלטון הרומי, השומר על הסדר. פילון מספר גם על מוצאם של האנשים האלה; הם לא היו יוונים, אלא מצריים שפלי־גזע שהתיוונו, כלומר: ספק יוונים וספק מצריים, ובלבם נשארו עוד הנטיות המושחתות לתועבות מצרים; ואילו היוונים האמיתיים לא נמשכו אחריהם כלל ושמרו על השלום והסדר במדינה.

תיאור זה עורר חשד בלב מלומדים אחדים (ווילקן, ווילריך), ולסוף באו לידי מסקנה הפוכה, שדווקא המנהיגים הנזכרים היו פאטריוטים יוונייים נלהבים, שנלחמו בשלטון הרומי הזר בחפצם לפרוק מעל צווארם את עוֹל הכובשים השנואים. סברה זו זכתה לחיזוק־מה בפאפירוסים שנתגלו לאחרונה, אלה המסומנים בפי המלומדים בשם “מגילות הקדושים”. במגילות האלה מסופר על המנהיגים האמורים שעמדו לדין לפני הקיסר קלודיוס, והלה דן למוות את דַבָּרי האלכסנדרוניים, מפריעי שלום המדינה. דורות אחדים לאחר מכן שמר עוד ההמון בלבו את זכר האנשים והוקיר אותם כקדושים שמתו על קידוש הרעיון הנשגב, הוא רעיון המלחמה ברומיים ובעיקר – ביהודים. במשך הזמן נוצר סוג ספרות חדש, אלה הספרים אשר בהם סוּפּר, בהוספת נופך אגדי, כיצד מתו המנהיגים מות גיבורים, וגם ברגע האחרון, בלכתם למיתה גינו עוד את שליטי רומי בפניהם על אכזריותם ועריצותם.

ברם, בנידון זה לא יכריעו, לדעתי, לא ספרי הסופרים היהודייים בלבד (פילון, יוסף בן מתתיהו), ולא הספרים שחוברו בידי שונאי ישראל. לולא היו לנו מקורות בלתי חשודים כי אז קשה היה באמת לחרוץ משפט ישר. אלא שדברי פילון מוצאים להם סעד במקורות אחרים. ככה, למשל, מתואר ההמון האלכסנדרוני גם בידי סופרים יווניים (כגון דיון קאסיוס) באותם הצבעים עצמם שבהם תיארו פילון. ואשר לדימאגוגים הנה יש להזכיר, שראש החבורה ההיא היה הסופר אפיון, והוא ידוע לנו ממקורות שונים כצעקן חצוף, מרעיש עולמות; תכונה זו תתבלט עוד ביתר שאת בקשר עם הספר “המלאכות אל קאיוס”. מכאן שפילון לא הפריז ביותר בתארו את צוררי ישראל כזדים שפלים בעלי מידות נפסדות. ואשר לקדושתם בעיני ההמון – הנה כל המצר לישראל ומסית בהם המונים ונהרג על שום כך הריהו נעשה קדוש…

אמנם אין לכחש, שהקנאה הלאומית שימשה אחת הסיסמאות להתנפלות על היהודים. אחרי הסיסמה ההיא נמשכו ודאי גם הרבה מן הפאטריוטים היווניים האמיתיים. אלה התנגדו לשלטון הכובש הרומי, ואילו היהודים השלימו עמו. הפאטריוטים לא יכלו לסלוח ליהודים, כי דווקא הם, אשר קיבלו זכויות שונות מידי התלמיים, פנו עורף למפלגה היוונית הלאומית, וקיבלו עליהם באמונה את עול מלכות רומי. מאידך גיסא לא היה להם ליהודים כל טעם להתקומם נגד שלטון רומי, מאחר שהתלמיים האחרונים לא הגוּ להם חיבּה יתרה, וקליאופטרה, המלכה האחרונה, התיחסה אליהם במשטמה גלויה. הדימאגוגים ניצלו, איפוא, את רוגזם של הפאטריוטים, כדי להלחם ביהודים.

אל הקנאה הלאומית והגזעית נוספה עוד הקנאה הדתית. מצד אחד נהנו היהודים באלכסנדריה מזכויות אזרחיות שונות, ומצד שני לא יכלו להשתתף במלוא התפקידים החשובים של העיר, הפוֹליס היוונית בכלל והעיר אלכסנדריה בפרט, שכן היו התפקידים האלה כרוכים לרוב בפולחן האלילים. כך, למשל, לא יכלו היהודים לקחת חבל בחגיגות ובתהלוכות השונות לכבוד האַלים. ודווקא דברים כאלה, שנכללו בסוד ה“דת האזרחית”, נדרשו מאת כל אזרח ואזרח של הפוליס ההלניסטית. והשאלה ששאל אפיון את היהודים: “אם אזרחי אלכסנדריה אתם, מדוע אינכם נותנים כבוד לאלים?” (יוסף ב“מ, נגד אפיון, ב' ס”ה), שאלה זו אופיינית היא לגבי דרך המחשבה של היוונים בתקופה זו6.

יתר על כן, היהודים, שהיו להם צרכים דתיים ותרבותיים אחרים מאלו של יתר תושבי הפוליס היוונית, יסדו להם בכל המקומות קהילות משלהם לשם סיפוק הצרכים האלה, והקהילות היהודיות היו יחידות אבטונומיות בתוך הפוליס היוונית, כלומר: מדינה בתוך מדינה. הדבר עורר קנאה ביחוד באלכסנדריה, כי לדעת רוב המלומדים, לא היה לעיר זו שלטון עירוני (בּוּלֵי) עצמי, בה בשעה שהקהילה היהודית נהנתה מזכויות עצמיות שונות.

ובזה כרוך עוד זכיון אחר של היהודים. הקיסרים הראשונים ביטלו את כל ההתועדויות והכינוסים של היוונים מפני שחשדו בהם בשאיפה למרד, אף על פי שכינוסים אלה היה להם אופי דתי, ורק ליהודים הוּתר להתאסף בבתי הכנסיות, כדי לערוך שם תפילות ודרשות וכדומה. חוץ מזה קיבלו היהודים עוד זכיונות אחרים הנחוצים להם לשם שמירת דתם. כן, למשל, אי אפשר היה להכריח את היהודים להופיע בשבת בבית המשפט; וגם מעבודת הצבא התפטרו היהודים לרוב מפני נימוקים דתיים.

ראוי להזכיר עוד פרט המובא אצל פילון, הוא ענין משלוח הכסף לירושלים. עובדה זו שהיהודים מאספים כסף (מחצית השקל) ושולחים לבית המקדש שבירושלים, עוררה את חמת תושבי הערים היווניות. "כסף יהודי זה (aurum iudaicum) גרם לכמה וכמה סיכסוכים, כי עין היוונים היתה צרה ביהודים, המוציאים כסף אל חוץ לארץ. וגם בענין משלוח הכסף לירושלים עמדו השלטונות הרומיים לצד היהודים, והקיסרים הרשו ליהודים לשלוח את שקליהם לירושלים ואסרו על נציבי המדינות להחרים את הכסף המוקדש לכך.

וגם טעמים כלכליים באו להגביר את השנאה ליהודים בערים היווניות, שכן היהודים התחרו בתושבי העיר היווניים בשדה המסחר והתעשיה. ואף על פי שלא הגיעה אלינו כל קובלנה על מעשי תרמית במסחר, דבר, המעיד על יושרם ונאמנותם של היהודים גם בענף פרנסתם זה, הנה ההתחרות הכלכלית כשהיא לעצמה ודאי שהוסיפה אש על המדורה.

יש לשער, שבאלכסנדריה סייעו גם תנאים מקומיים למתיחות היחסים בין אוכלוסי ישראל ויוון. העובדה, כי בין יהודי אלכסנדריה נמצאו עשירים גדולים, היתה עשויה להפיח את אש הקנאה בלב היוונים, שהיו מטבעם צרי־עין. ועל כל משפחות היהודים העשירים התנשאה משפחת האלאבארך (פקיד עליון לגביית מיסים) היהודי ליסימכוס אלכסנדר, אחי פילון הסופר. את לימכוס מציינים בצדק בשם “רוטשילד האלכסנדרוני”. הוא בא בקשרי מסחר עם כל ארצות הישוב, והיה יוצא ובא בבית הקיסרים, ולא עוד אלא שנתמנה לאפיטרופסה של אנטוניה, בתו של אנטוניוס הטריוּמוויר ואמו של קלודיוס, קיסר רומי. פילון אינו מזכיר, אמנם, את הפרט הזה, אבל הוא הרי היה אחי האלאבארך, ושתיקתו בנידון זה אינה ראיה.

כל הנסיבות האמורות גרמו להתגברות המשטמה אל היהודים מצד התושבים היוונים שבעיר אלכסנדריה. ברם, כל עוד ניצב טיבריוס על משמר השלום במדינות, לא נועזו שונאי היהודים להרים ראש, אבל כשהותרה הרצועה תחת שלטון קאיוס, עמדה החיה הסגורה בלב האדם להתפרץ על נקלה מסוגרה. כל גורם חיצוני עלול היה לשמש סיסמה לעשות נקמה ביהודים, בעם המשונה הזה אשר “בגויים לא יתחשב”, והגורם הזה נזדמן להם.

בשלהי־הקיץ שנת 38 סר המלך היהודי אגריפס הראשון לעיר אלכסנדריה בדרכו לארץ יהודה. אגריפס התגורר עד אז ברומי בתור ידיד וריע לקיסר קאיוס, אשר מידו קיבל את כתר המלוכה וכמו כן זכה לאותות כבוד מטעם הסינאט הרומי. למרות זהירותו הרבה וצניעותו של אגריפס אשר לא חפץ לגרות את ההמון האלכסנדרוני, התרגזו האלכסנדרוניים מאד על המלך היהודי החדש, שבא כאילו להעיב בזוהר מלכותו את כבוד העיר. לא יכלו לסלוח לו את לכתו בחוצות העיר בלויית שומרי ראשו המזויינים בנשק מלוטש ומבריק. ההמון זעף והתקצף כאילו הומלך אגריפס על חשבונם הם. ביסוד הרוגז הזה היה איפוא רגש הקנאה, כי לאלכסנדריה לא היה, כאמור, שלטון עצמי, ואילו היהודים זכו אפילו למלך משלהם.

ההמון הפוחז נתן ביטוי לרוגזו בהיתולים תפלים בבית החזיון. פלאקוס עשה עצמו כמי שאינו רואה ואינו שומע, ונשא דומם את תעלולי האספסוף, והסיח דעתו מזה, שאגריפס הוא ידיד הקיסר ובעל השפעה מרובה. ודבר זה החיש בלי ספק את קיצו של הנציב.

מנהיגי ההמון הרגישו מיד, כי משחק זה עלול להמיט עליהם רעה גדולה, והמציאו תחבולה מחוכמה מאד לעורר את חמתו של קאיוס על היהודים. בעת ההיא תקף רוח שגעון את קאיוס, וחפץ להידמות לאלים, ולסוף הכריז על אלוהותו ודרש כי יכבדוהו בתור זיאוס חדש. האלכסנדרוניים השתמשו בשעת כושר נפלאה זו, כדי להקניט את היהודים ולהראות יחד עם זה את רוח המרדות המקנן, כביכול, בלב היהודים. עמדו והציגו בכל בתי הכנסיות של היהודים את פסלו של האל החדש, וכיון שהיהודים התנגדו לזה בכל תוקף מיהרו והכריזו כי היהודים מעליבים את אלוהותו של קאיוס. “הפאטריוטים” הנלהבים קיבלו איפוא עליהם את עול האל הרומי, כדי להכניע את היהודים כעוזרי הרומיים!

עד אז היתה עמדתו של פלאקוס בלתי ברורה, הוא התנהג לפי הכלל “שב ואל תעשה”. פלאקוס לא הטה אמנם אוזן קשבת ליהודים. אך גם לא יצא נגדם בגלוי. לסוף נסחף הנציב עם הזרם והתחיל בעצמו נוגש ביהודים. תחילה ביטל את זכויותיהם האזרחיות והכריז כי היהודים הם גֵרים וזרים, ואין להם חלק ונחלה בעיר אלכסנדריה היוונית. זה היה הצעד הראשון, מעין בסיס משפטי להגבלת חירותם הפרטית והציבורית של יהודי העיר. בעוד שהשלטון הרומי היה מתחשב עד אז בדת היהודית, יצא פלאקוס ראשונה לבטל בין השאר את קדושת השבת ולהכריח את היהודים למלא תפקידים שונים ביום זה.

בספר “על החלומות” (ב' קכ"ג ואילך) מספר פילון על נציב אחד, שרדף את יהודי אלכסנדריה והתאמץ להעבירם על חוקי התורה, וביחוד על החוקים הנוגעים בשמירת שבת. ידע הנציב את ערך השבת לגבי קיומו של העם היהודי וכסבור היה, שעם ביטול השבת תתבטלנה כל המצוות האחרות. ידוע ידע איפוא את הכלל, כי לא רק היהודים שומרים את השבת, אלא גם השבת שומרת את היהודים. פילון אינו מזכיר את שם הנציב, אך אין לפקפק, שכוונתו לפלאקוס, נציב אלכסנדריה, באותם ימי הרדיפות. ברם, פלאקוס לא הסתפק בזה שהציק ליהודים והכריח אותם לחלל את קדושת יום המנוחה, אלא גם לעג לאֵידם של הנרדפים והשתמש בשיטת הסופיסטיקה כדלקמן: “אם אויבים יתנפלו עליכם לפתע פתאום, או הנהר (נילוס) הוא שיעבור על גדותיו וישטוף את הארץ, או אש תתלקח, או תבוא עליכם מכת ברק, ורעב, ומגפה, ורעש אדמה, או צרות אחרות, אם בידי אדם ואם בידי שמים – כלום תשבו אז בבתיכם בחיבוק ידיים… ולא תעשו מאומה לפיקוח הנפש מתוך אונס? שמא תשבו בבתי הכנסיות ותערכו שם אספות, כרגיל, ותהגו בספריכם הקדושים ותבלו את הזמן בדרשות ארוכות ובביאורי חכמת אבותיכם? הלא במקרים כאלה תשליכו אחרי גווכם את כל הענינים הנזכרים, כדי להציל את נפשותיכם ונפשות אבותיכם ובניכם… והנה אנכי כמביא עליכם כל אלה: סערה, מלחמה, שיטפון, הולם רעם, כפן ומגיפה ורעש אדמה המקעקע את הכל…”.

הנציב היה איפוא תלמידם המובהק של ליצני אלכסנדריה, שידעו לתבל את מעשי האלימות בהיתולים עוקצים. ומאחר שגם הנציב נתן יד לפושעים, לא היה כל תריס בפני הדימאגוגים ויצאו להסית את חלאת העם ביהודים ולהתעלל בהם כאַוות נפשם.

והנה החלה פרשת הצרות האיומות של יהודי אלכסנדריה. בתיאור מרגיז עצבים ומדהים נפש מספר לנו פילון על כל העינויים הנוראים, שהמציא ההמון המתאכזר לענות בהם את היהודים. ראשית גרשו אותם מכל שכונות העיר לרובע צר אחד; זה היה הגיטו הראשון מתוך אונס. היהודים שנתפסו מחוץ לרובע הזה נהרגו מתוך יסורים קשים. אלה נשרפו ואלה נצלבו, ואפילו מגופות המתים לא משכו צוררי ישראל את ידיהם. הם סחבו וגררו את גויות המתים עד שנתפרקו כל חלקיהן, ולא נשאר בהן אבר ראוי לקבורה.

והמשחית לא שם פדות בין איש לאשה. הנשים שנתפסו נסחבו לבית החזיון ושם האכילון בשר חזיר; ואשר סירבו לטעום מן הבשר, נידונו למיתה קשה. שבו ימי השמד של תקופת אנטיוכוס אפיפנס הסורי, אלא שתחת העריץ הסורי האחד קמו על היהודים המון עריצים שואפי הרג ואבדן, הצמאים לדם אדם כפריצי חיות.

מעשי העינויים שימשו גם משחק־ראוה ל“פאטריוטים” האלכסנדרוניים, ונערכו בבית החזיון קבל עם, לפי תכנית קבועה. וכדי שהמחזה לא יַלאה לאחרונה את הצופים, הכניסו תמורות וחליפות בעלילות הבודדות של מחזה העינויים. ואחרי מחזה ההתעללות ביהודים ערכו חינגות והילולות של שחקני הבימה, וכל זה בטוב טעם, כיאות לחוש האסתיטי של המצריים המתיוונים…

והנציב היה ככלי שרת בידי הדימגוגים האלכסנדרוניים. תחילה הזמין את באי כוחם של שני הצדדים כאומר לעשות שלום בין תושבי העיר, ולסוף הסיר את המסווה מעל פניו, וציווה לאסור את זקני הקהילה היהודית, ולפשוט מעליהם את בגדיהם ולהלקותם לעיני צורריהם. רבים מן הזקנים נפחו את נשמתם מרוב היסורים, ורבים נפלו לערש דווי. וכדי לשלול מן היהודים כל אפשרות של הגנה עצמית, שלח הנציב פלוגות צבא אל השכונה היהודית לחפש בבתי היהודים אחרי נשק. החיילים הגסים הכירו, אמנם, שאין כל נשק ליהודים, לעומת זה המשיכו את הבדיקה בכל חומר, ביחוד – בחדרי הנשים…

אך פלאקוס טעה בחשבו, כי בדם היהודים ינקה את עצמו בעיני הקיסר. ויתכן שדוקא המאורעות באלכסנדריה הם אשר הסבו את לב הקיסר קאיוס אל זה האיש פלאקוס, שונא משפחת הקיסר מאז. וקרוב לודאי, שהמלך היהודי אגריפס השתמש בכוח השפעתו להשניא עוד יותר את פלאקוס על הקיסר. אם כך ואם כך והקיסר פקד בקרוב את פלאקוס לרעה. הוא שלח פקיד צבא אחד לאלכסנדריה והלז תפש בכפו את הנציב בהיותו מיסב במסיבת ריעים וכטוב לבו ביין. הנציב הובל לרומי כבוּל באזיקים.

הדבר אירע בסתיו (בחג הסוכות) שנת 38. במאסר הנציב ראו היהודים אות של אתחלתא דגאולה, והתפללו תפילת תודה לאלהים הפודה אותם בעת צרה. פילון מוסר לנו את תוכן התפילה הזכה אשר התפללו היהודים בבוא אליהם הבשורה על מפלתו של פלאקוס: “רבון (העולמים)! לא נשמח למפלת האויב, כי חוקיך הקדושים נטעו בלבנו רגשי אנוש. אך מודים אנו לך בצדק על אשר חמלת וחסת עלינו, והמתקת לנו את הצרות הארוכות והתכופות”.

אפשר אמנם להטיל ספק בדבר, אם פילון מוסר לנו מלה במלה את תפילת יהודי אלכסנדריה, אך ברור כי בתפילת הודייה זו מתבטא הפאתוס המוסרי המיוחד לפילון וליהדות ההלניסטית בכלל. היהדות הזאת הוכיחה בימי הרדיפות האלה, שאינה נופלת באמונתה מיהודי ארץ ישראל, ושההשכלה הכללית אשר רכשו להם יהודי התפוצות לא החלישה בהם את הרצון הכביר לשמור על קיומם כחטיבה לאומית־דתית.

פילון מספר באריכות על גורל פלאקוס אחרי שהובל לרומי. אותם הדימאגוגים שהחניפו לו באלכסנדריה יצאו עכשיו נגדו בהאשמות שונות וגרמו לכך, שפלאקוס נידון לגלות. באי אנדרוס מתגורר פלאקוס בודד וגלמוד כשהוא משוה לנגד עיניו את רוב כבודו לפנים ואת עוצם כשלונו כעת.

מנגד עיניו לא ימושו מחזות הבלהות מימי הפרעות באלכסנדריה. לבו אומר לו, שאֵל הצדק ירבה עוד להענישו על ששפך דם תמימים וקדושים. כפרעה וכאנטיוכוס בשעתם, – לפי האגדה, – מתוודה גם פלאקוס על חטאיו שחטא לעם היהודים. אמנם אין חנינה ואין משוא־פנים לפני מידת הדין. היא הוציאה כבר את משפטו של הנציב לשעבר למיתה משונה, דוגמת היסורים שעוּנוּ בהם יהודי אלכסנדריה.

קאיוס מתחרט על שחנן את פלאקוס והסתפק בעונש גלות בלבד. מרומי באים בלשי הקיסר וממיתים את פלאקוס באי אנדרוס מתוך ריסוּק אבריו וגידיו כשם שעשה ליהודים: מידה כנגד מידה. לאחר שתיאר את מיתתו הקשה של פלאקוס, שחולל את הפוגרומים הראשונים בהיסטוריה היהודית, מסיים פילון במלים: “יסורים כאלה באו גם על פלאקוס, והיה לעד ולמופת, כי השגחת אלוהים לא סרה מעל עם ישראל”. במלים אלה מדגיש הסופר את מגמתו היסודית. כגורל סיאנוס כן גם סופו של פלאקוס מעידים על מציאותה של ההשגחה האלהית.

במותו של פלאקוס מסתיים הספר “נגד פלאקוס”, שבו מתוארים המאורעות באלכסנדריה בשנת 38. בספר זה מצאנו שני יסודות עיקריים, היסוד האישי – והוא מעשי הנציב וסופו, והיסוד הכללי – הם הסכסוכים בין היוונים והיהודים והפרעות באלכסנדריה. שני יסודות, הדומים לאלה שבספר “נגד פלאקוס”, נמצאים גם בספר השלישי מן הטרילוגיה של תלאות ישראל בתקופה זו, – הוא הספר המלאכות אל קאיוס. היסוד האישי הוא הקיסר קאיוס קאליגולה, ובמקום המאורעות שבאלכסנדריה – הם נזכרים אמנם, גם בספר הזה, אלא שהם כאן רק ענין טפל בלבד – באים המאורעות שבארץ יהודה בשנת 40. בספר “נגד פלאקוס” נזכר אמנם גם ענין התאלהותו של קאיוס, אבל קאיוס אינו פועל בספר זה בדרך ישרה, ורק בעקיפין הנהו משפיע על המאורעות שבאלכסנדריה; בעוד שבספר “המלאכות” ניצב קאיוס במרכז הסיפור. הנה כי כן אפשר לקבוע תחומים בין שני הספרים, אם כי החומר הוא במדה ידועה משותף לשניהם.

מה אירע באלכסנדריה בסוף שנת 38 ובמשך שנת 39? פילון אינו מספר לנו כלום. אפשר שיד המקרה בזה, כי הספר “המלאכות” לא נשתמר בשלמותו. דומה, כי עם בוא הנציב החדש (וויטראסיוס פוֹליוֹן) במקום פלאקוס נשתרר השקט במדינת מצרים. היהודים השתדלו לקבל רשות מאת הנציב החדש לשלוח צירים אל הקיסר, שיתאוננו לפניו על כל אשר נעשה להם ויבקשו כי יוציא פקודה, המאשרת את החופש הדתי של היהודים ואת זכויותיהם האזרחיות להבא. הנציב סירב, כנראה, זמן רב לתת את הרשיון לכך, ובסתיו שנת 39 עזב קאיוס את רומי ונסע לארצות המערב: לגאליה, גרמניה ובריטניה, ולא חזר משם אלא בסוף אבגוסט שנת 40, ליום הולדתו (ב־31 לירח אבגוסט). יהודי מצרים קיבלו בינתים את הרשיון לשלוח צירים לרומי, ובחורף שנת 40 נסעו צירי היהודים לרומי וחיכו שם לשובו של קאיוס. במשך החדשים שעשו הצירים ברומי השתדלו לפייס את מקורביו של קאיוס בבקשות ובדורון, למען ימליצו עליהם לפני השליט בעת הצורך. הנה כך בקירוב עלינו למלא את החלל הריק כביכול, הנמצא בסיפורו של פילון. את המשך המאורעות בשעת 40 נמצא בספר “המלאכות אל קאיוס”.

ספר זה אין שמו הולם את תוכנו, וכנראה אין השם הזה מקורי. ענין המלאכות, ששלחו יהודי אלכסנדריה לרומי בחורף שנת 40 – אינו אלא פרט אחד בסיפור, המתחיל בראשית שלטונו של קאיוס, היינו, בירח מרץ שנת 37. נכון יותר לקרוא לספר בשם “נגד קאיוס”, דוגמת השם “נגד פלאקוס”. ודומה שזהו באמת השם המקורי של הספר.

גם בספר הזה כמו בספר “נגד פלאקוס” מתאר פילון תחילה את הימים הטובים שעברו על מדינות רומי, היינו, את ראשית שלטונו של קאיוס קאליגולה. נדמה היה להם לתושבי הקיסרות הרומית כי בא להם תור זהב, תקופת שלום ושלוה, אושר והצלחה. הסופר מגזים קצת בתיאור האושר הגדול שבראשית ממלכת קאיוס, למען תובלט, מתוך הניגוד, מידת האסון שבא לאימפריה הרומית לרגל התמורה הנוראה שחלה בנפש קאיוס. תמורה זו יסודה במחלה האנושה שחלה בה קאיוס, עד כי אמרו נואש לחייו. והמחלה השאירה את עקבותיה בנפש השליט עד סוף ימיו.

בתיאור מעורר זוועה מספר לנו פילון, כיצד התחיל קאיוס ברציחת קרוביו ואנשי חסדו מלפנים אשר בעזרתם עלה לגדולה. כי הם הם שהשפיעו על טיבריוס, שימנה את קאיוס ליורש עצר, בעוד שטיבריוס עצמו לא היה נוטה למסור בידי קאיוס את רסן השלטון העצוּם, ונטה למנות יורש אחר במקומו. ואנשים אלה אשר במאמציהם חזר בו טיבריוס מדעתו לטובת קאיוס, הם שהיו בין הקרבנות הראשונים של השליט החדש.

בעקבות שפיכות דמים באו עוונות פליליים אחרים: תאוות נבזות ושפלות, מעשי־זימה, נגישות, החרמות כסף, עושק וגזל. ככה שקע הקיסר החדש בחלאה מוסרית, ולאחר שעקר מלבו כל שורש אנושיות היה – לאֵל…

האלהת השליטים היתה מקובלה במצרים בתקופת מלכי פרעה וגם במדינת פרס. שם היו רגילים להשתחוות לפני המלכים בפישוט ידים ורגלים כלפני האלים. מנהג זה הכניס אלכסנדר הגדול גם בין היוונים, הדבר עורר רוגז מרובה בין היוונים, שהרי ראו במנהג הזה של השתחוייה בפישוט ידים ורגלים (proskynesis) מנהג בארבארי שאינו יאה לבני חורין. בתקופה ההלניסטית מתהדרים השליטים במדינותיהם בכינויים אלוהיים, הן התלמיים במצרים, והן הסלווקיים בסוריה, אף כי מעולם לא לבשה האלהת המלכים ההלניסטייים את הצורה הגסה והברברית כבארצות המזרח. ברומי זכה יוליוס קיסר אחרי מותו לכינוי “אלוהי” (divus) על יסוד החלטת הסינאט הרומי בשנת 42 לפני ספה"נ. הכינוי הזה ניתן גם לאבגוסטוס בחייו, ורק המשוררים כווירגיליוס, פרופרציוס והוראציוס קוראים לאבגוסטוס אֵל (deus) ממש; בארצות המזרח בנו אפילו מזבחות ומיקדשים לשם אבגוסטוס האלהי. אמנם אבגוסטוס היה זהיר מאד בענין זה כבכל הליכות חייו, ומעולם לא דרש לעצמו כיבודים שנועדו לאלים. גם טיבריוס הראה צניעות וזהירות בבחינה זו, ורק קאיוס החולני דרש לעצמו, במפורש ובלי כרכורים, הערצה אלהית; שוב לא הסתפק עוד בכינוי אלהי, אלא התנשא להיות אֵל נערץ לכל משפטיו וחוקותיו, בכל מדינות מלכותו.

בשגעון גדלות זה השתמשו צוררי היהודים במצרים אשר הבליגו על שנאתם לרומי, ואמרו להמתיק בהערצת הקיסר את חטאם, שחטאו בעלבון אגריפס. הערצה זו, כביכול, באה על חשבון היהודים, שכן פסלי הקיסר הוקמו בבתי הכנסיות של יהודי אלכסנדריה; וכיון שהיהודים לא יכלו לשבת בחיבוק ידים ולראות בחילול קדשיהם, הגיע לידי הטבח הנורא והפרעות בשנת 38, הם הפוגרומים הראשונים בקורות היהודים.

בראשית שנת 40, כאמור, יצאו לרומי שתי המלאכויות, היהודית והיוונית, כדי להכין את הקרקע לראיון עם הקיסר לאחר שובו מארצות המערב. בראש צירי היהודים, שלושה במספר, עמד פילון הסופר, איש בר־לבב. עדין־הנפש, בעל מידות תרומיות, משכיל ופילוסוף, יהודי נלהב, רודף שלום, אדם השואף למזיגה נעלה של התרבות היהודית והיוונית, ובכלל איש בעל אידיאלים נשגבים, אך רחוק מן המציאות הפשוטה של חיי יום יום. איש כזה מן ההכרח הוא שיהא בו שמץ “בטלנות”; ואמנם לא ידע פילון לכלכל את הדברים ולכן לא הצליח “לפייס” את הליקון, שומר הסף בחצר קאיוס. פילון מתאר אמנם את הליקון כצורר ישראל, אשר השתמש בכל שעת כושר למסוך בלב קאיוס את רעל השנאה לעם ישראל. אבל הקורא נתון כאן לרושם, שהסופר מתכוון לחפות בכך על חוסר הכשרון של פילון “לכבוש” את לב החצרנים לענין החשוב אשר לשמו נשלח לרומי.

והדבר שלא עלה בידי פילון התם והצדיק עלה בידי אפיון הדימגוג האלכסנדרוני, ראש המלאכות היוונית. אפיון האיש מענין אותנו גם מפאת האנטישמיות העיונית והספרותית אשר הפיץ כתביו, שהרי נגד האיש הזה כתב עוד יוסף בן מתתיהו שני ספרים “נגד אפיון”, וגם כבא־כוחם של שונאי ישראל במצרים. אפיון יכול, לדעתי, לשמש בנין־אב להערכת יתר ה“פאטריוטים” האלכסנדרוניים.

באפיון, הבלשן הידוע באלכסנדריה, התרכזו כל המידות המגונות המיוחדות לעני־ברוח שעלה לגדולה. התהדרות ואחיזת עיניים, יהירות וחוצפה בלי מצרים – אֵלו הם הקווים האופיניים למלומד הזה. אפיון העיז להבטיח לכל בן־תמותה זכרון נצח, אם יבוא בחליפת מכתבים עמו. על כך מעיד הסופר הרומי פליניוס הזקן במבוא ל“תולדות הטבע” שלו. כל החכמים היו בעיני אפיון כקליפת השום. לא היה דבר נעלם ממנו. הומירוס בכבודו ובעצמו נגלה אליו בחזיון לילה וגילה לו את סוד יצירתו7. על אף חוצפתו, או, יותר נכון, עקב חוצפתו, עשה אפיון רושם כביר על הבריות, ובפרט על ההמון הנבער־מדעת והמחוסר חוש הבקורת8. היו ערים, שכיבדו את אפיון בזכות אזרחות לאות הוקרה, כי היה אפיון רגיל לנסוע ממקום למקום, כדי להראות לעיני כל את רוב כבודו וחכמתו9. אכן, דימאגוג באיצטלת מלומד היה בר־נש זה.

אפיון ודאי שהיה משתכח במשך הדורות אלמלא האנטישמיות העיונית שתפסה מקום רב בספריו. אין זאת אומרת שהוא עצמו חידש פרק־מה במקצוע זה; אנשים כאפיון אינם עשויים לחדש דבר; הריהם בבחינת מעלי־גרה לגבי הסופרים שקדמו להם. שהרי בימי אפיון כבר היתה קיימת ספרות אנטישמית עשירה, והנופך אשר הוסיף אפיון משלו אינו אלא שחצנות ועזות־מצח מאין כמוה. ובזה עלה אפיון על כל האנטישמיים העיוניים שהיו לפניו, כגון ליסימכוס, אפולוניוס מולון, רבו של ציצרון, ועוד, את כולם הוריד אפיון לתהום הנשיה, שכן טרח וכינס את כל חומר השיטנה ואת כל העלילות נגד היהדות, אלו החוזרות ונשנות במידה מרובה עד היום הזה. אפילו עלילת הדם נמצאת כבר בכתבי השיטנה של אפיון. ובצדק אומר עליו אחד מאבות הכנסיה הנוצרית: ”אפיון שונא את היהודים שנאה כבושה, ואינו מכיר את היהדות. גם אינו משתדל להכירה10." הקיסר טיבריוס הכיר את אופיו השפל של הבלשן האלכסנדרוני ואת צעקנותו הבזויה וקרא לו בשם־לואי: “מרעיש עולמות”11.

אפיון זה נבחר לראש המלאכות היוונית. פילון אינו מזכיר את שמו, למצער אין שמו נזכר בספר “המלאכות” במידה שנשתמר עד היום. אמנם אין זה מן הנמנע, כי פילון הזכירו באחד החלקים האבודים של הספר הזה; אך נראה יותר, שפילון חפץ להראות בשתיקה זו את כל בחילתו באיש אשר השפיל את כבוד המדע וטימא אותו בזוהמת הדימאגוגיה השפלה. ולולא יוסף בן מתתיהו בפרק י"ח בקדמוניותיו לא היינו יודעים, שאפיון הוא האיש אשר זכה לדבר כבא־כח היוונים מאלכסנדריה. אלמלי היה קאיוס בעל נפש, היה יכול להכיר, את מי משני הצדדים הצדק, ולוּ גם על יסוד ההשוואה בין באי כוחם: פילון האידיאליסטן מצד אחד ואפיון הדימאגוג מצד שני. ברם, ידעו אנשי אלכסנדריה את נפש קאיוס והבינו, שאין כאפיון איש מתאים להתיצב ולדבר לפני השליט הזה.

מצינו, שהצירים חיכו ברומי לשובו של קאיוס ממדינות המערב בסוף אבגוסט שנת

  1. אמנם הצירים לא זכו לראיון ברומי, ונאלצו לנסוע אחרי הקיסר לפוטיאולי הקרובה לניאפוליס. משם חזרו לרומי בעקבות הקיסר, ולסוף נקראו לבוא לפני קאיוס באחד מארמונותיו המוקף פרדסים מחוץ לרומא. פילון מתאר באופן נפלא את הראיון עם קאיוס. הסופר מבליט את עצבנותו החולנית של הקיסר, שכן לא ידע לרכז את מחשבותיו בזמן קצר ולהקשיב כהוגן לטענות שני הצדדים. הקיסר שואל שאלה, ומבלי לחכות לסוף התשובה הריהו נעלם ויוצא לשוטט בחדרים השונים שבארמונו ופוקד פקודות לפרטי הבנין ומערכת הרהיטים. והצירים רצים אחרי הקיסר מדיוטה לדיוטה, עולים ויורדים. הקיסר חוזר לרגע, שואל שאלה, ועוזב שוב את הצירים ורץ לארמונו.

ומה היה מהלך הראיון? פילון משווה אותו למשחק־היתולים בבית־החזיון, וסופר חדיש נותן לנו מעין ריקונסטרוקציה של המשחק הטראגי־קומי הזה. “נושא המחזה היתה הערצת הקיסר. הוכחות השליט המנומקות בעובדות ידועות והתנצלות היהודים, זה היה תוכן העלילות הבודדות. צחוק האלכסנדרונים הפיח חיים בעלילות האלה. בין עלילה לעלילה חלו הפסקות לרגל הפקודות השונות שנתן הקיסר בדבר השכלולים בבנין ארמונו. השחקן הראשי (הקיסר) העתיק את מקומו מחדר לחדר, וגרם על ידי כך להעתקת מקום המחזה”12.

שאלתו הראשונה של הקיסר היתה: מדוע אין היהודים מכירים באלוהותו של הקיסר ואינם מקריבים קרבנות לשמו? הקיסר אינו מסתפק במה שהיהודים מקריבים בעדו, אלא דורש, שיעלו עולות לו לעצמו. תחת לשמוע אל נימוקי היהודים מטיח הקיסר דברים כלפי מעלה, ומדהים בגידופיו את צירי היהודים, לשמחתם הגדולה של היוונים. השאלה השניה: מדוע אין היהודים אוכלים בשר חזיר? היוונים צוהלים מעונג לשמע השאלה המחוכמת הזאת. ולא עוד אלא שהם משסעים את הקיסר בדברו, פוערים את פיהם בצחוק גס ומזלזלים בנימוסי החצר המקובלים. לאחרונה באה השאלה הנכבדה: על איזה יסוד מבססים היהודים את אזרחותם האלכסנדרונית? שאלה חמורה זו לא נפתרה לגמרי עד היום ההוא. קאיוס הוא האשם בכך במידה רבה, שכן לא נתן לפילון לענות על השאלה הזאת. פילון כראש המלאכות היה בלי ספק מזויין בצרור תעודות חשובות, שבהן אמר להשתמש בראיון, כדרך שנהגו היהודים בהזדמנויות אחרות לפני שליטי רומי, ויש להצטער על שלא ניתנה לפילון היכולת לנמק את עמדת היהודים בנידון זה על יסוד התעודות האלו. בזה נגרם הפסד גדול להיסטוריה בכלל.

לסוף שלח הקיסר את היהודים מעל פניו באמרו, כי יש יותר להצטער עליהם בגלל סכלותם מאשר להתקצף עליהם בגלל מרים. לקול צחוק ולעג מפי היוונים עזבו היהודים את ארמון הקיסר. נחמתו האחרונה של פילון היתה, לפי עדותו של יוסף בן מתתיהו, כי קאיוס התקומם באלוהים חיים, וסופו יהיה כסוף כל צוררי ישראל אשר אסרו מלחמה על אלהים ועל עמו. נבואת פילון נתקיימה ביום 24 לירח ינואר שנת 41. קאיוס מת מות נבלים בידי קאסיוס כֵירֵיאָה. עם זה בא הקץ גם לענין נכבד אחד שנמשך שנה או יותר, ובחדשים האחרונים לחיי קאיוס הלך הלוך והסתבך, עד אשר קיבל לבסוף צורה חריפה ומסוכנה – אלה הם המאורעות בארץ יהודה.

היוונים שביבנה בארץ יהודה כיוונים שבאלכסנדריה החליטו גם הם להשתמש בשגעון־הגדלות של הקיסר, כדי להציק ליהודים. לשם כך בנו מזבח לכבודו של זיאוס הרומי החדש. היהודים לא יכלו לשאת את התועבה ההיא בארצם והרסו את המזבח. העיר יבנה נחשבה אז על נכסיו הפרטיים של הקיסר, ובה ישב מפקח מיוחד מטעם הקיסר. מפקח זה, שמו קאפיטון, התערב בענין לרעת היהודים שונאי־נפשו, והודיע לקיסר על “עזות” היהודים בוזי אלהותו. הדבר אירע בסוף שנת 39, ובחורף שנה זו קיבל הנציב הסורי פֶטרוניוס פקודה מאת קאיוס להעמיד בבית המקדש בירושלים את פסל קאיוס, “זיאוס החדש”. קאיוס ידע מראש, שיהודי ארץ ישראל לא ישבו בחיבוק ידיים, כי אם יתאמצו לעמוד על נפשם ולהגן על דתם; לכן ציוה הקיסר לפטרוניוס לגייס שניים מן הלגיונות הרומיים החונים בסוריה ולהעבירם לארץ יהודה, – לדכא את מרד היהודים העתיד לפרוץ בארץ.

דומה היה, כי שבו ימי הרדיפות והשמד מתקופת אנטיוכוס אפיפנס העריץ הסורי. ברם, כמה נשתנו העתים! בימי אנטיוכוס היתה בין היהודים מפלגת מתיוונים אשר קראו בעצמם לעריץ הסורי לנגוש את אחיהם המסורים לקדשי עמם, ואילו עכשיו עמדו היהודים המתיוונים־כביכול שבאלכסנדריה, ולפניהם גם אלה שברומי, ושימשו מופת ודוגמה לקידוש השם. ובארץ יהודה עצמה לא היה בנידון זה כל הפרש בין המפלגות השונות. פרושים וצדוקים, איסיים ומשכילים הלניסטיים, כולם עמדו כאיש אחד ובלבם הרצון הכביר לקדש שם שמים בכל נפשם ובכל מאודם.

מה עשה הנציב פטרוניוס? מעניין הדבר, על האנטישמיות והאנטישמיים נכתבה כבר ספרות שלמה, ואילו על אותם יחידי הסגולה שבין אומות העולם – אלה “חסידי אומות העולם” לפי המבטא התלמודי – שעמדו לצד הנרדפים בעת השמד, עליהם לא נכתב עד הנה כלום. הטיפוס הראשון של “חסיד” מבין אומות העולם חי בתקופת השמד הסורי. הוא תלמי מאקרון, המיניסטר בחצר המלך הסורי. בעוד שכל שרי המלך הסורי יעצו לדכא את “קשי ערפם” של היהודים בחוזק־יד, התנגד תלמי בכל תוקף לרדיפות. האיש הישר הזה מצא עוז בנפשו להביע את הדעה, שאין לבוא על אומה כלשהי בלחץ ובכפיה דתית. ובראות החסיד היווני הזה כי לא יוכל להחזיק מעמד בפני צוררי היהודים בחצר המלך, איבד עצמו לדעת ומת כהלֵני טוב בעד הכרתו, כי מזכותו של כל עם ועם לחיות לפי מסורת אבותיו (חשמונאים ב‘, פרק י’, פסוק י"ב ואילך).

במצב דומה לזה נמצא החסיד האחר, רומי, אשר הכרתו ועמדתו היו דומות לאלו של תלמי מאקרון. החסיד הרומי הזה הוא פובליוס פטרוניוס, נציב סוריה. ידע פטרוניוס, כי צפויה לו סכנה גדולה מצד קאיוס, אם לא ימלא אחרי פקודתו. אבל מאידך גיסא ידע גם את העם היהודי ואת מסירותו העצומה לדתו. בראשונה קיווה עוד פטרוניוס לפתות את העם, שלא יתנגד לפקודת השליט, ולשם כך הזמין אליו את זקני־העם נשואי־הפנים. ומיד נפוצה השמועה בארץ יהודה ואלפים ורבבות מן העם נהרו לעכו, מקום שם התגורר אז הנציב, להתחנן אליו, לבל יוציא לפועל את הגזירה הקשה. אלפי פיות קראו לנציב, כי נכונים הם למות ולא יתנו לטמא את בית המקדש. הנציב התפעל מאד מדברי האנשים, ומכאן ואילך אחת היתה שאיפתו, לדחות את הענין ככל האפשר, אולי יעבור הזעם. ידע פטרוניוס את הסכנה הנשקפת לו מיד הקיסר האכזר, אך כמאקרון בשעתו גמר אומר להשליך את נפשו מנגד. לדברי יוסף בן מתתיהו, אמר הנציב לעם שהתאסף דברים ברורים, כי נכון הוא למות בעד עם היהודים.

במשך כל שנת 40 השתמש פטרוניוס בתחבולות שונות לדחות את ענין הקמת הפסל. בפעם הראשונה (באביב 40) כתב אל קאיוס, כי לא יתכן להקים עכשיו את הפסל, כי עונת הקציר היא ויש לחשוש, שמא יזניח העם את עבודתו בשדה בבוא מי שהוא לחלל את מקדשו. ותנובת האדמה היתה נחוצה אז לקאיוס עצמו אשר אמר לבלות זמן־מה בארצות המזרח. זאת ועוד אחרת: קאיוס לא שלח כל פסל לסוריה, ומן ההכרח היה להזמין את פסל קאיוס בעיר צידון שבפיניקיה, היא מרכז האמנות בארצות המזרח. כמו כן יש להביא בחשבון, שקאיוס לא נמצא אז ברומי, כי אם בחזית המערבית. ושם ניצח את נצחונותיו המדומים במלחמה עם עמי גאליה וגרמניה, ודבר זה גרם לקשיים בחליפת מכתבים, וככה נדחה הענין עד שלהי־הקיץ שנת 40.

לסוף באה פקודה חדשה, ובה זירז קאיוס את הנציב למלא אחרי פקודתו הראשונה. הנציב אסף שוב את העם, – לטבריה, – ונוכח מחדש, כי אין כוח בעולם אשר ישנה את החלטת היהודים להקריב עצמם על קדושת דתם. המצב נעשה מסוכן מאד. השמועה על היחסים המתוחים והמסוכנים ביהודה הגיעו לאיטליה בשעה שציריהם של יהודי אלכסנדריה השתדלו בפוטיאולי לזכות בראיון עם הקיסר. השמועה עשתה רושם מדהים על הצירים. לשמע הבשורה הנוראה ההיא עמדו כהלומי רעם, כי כל הרדיפות שסבלו היהודים במצרים היו בעיניהם כאין וכאפס לעומת הסכנה הנשקפת לכל היהודים, וביחוד ליהדוּת. צרת יהודי אלכסנדריה היתה עכשיו בעיניהם צרת הפרט, וזו שבארץ יהודה – צרת הכלל של העם כולו.

ברגע קשה זה עמד ליהודים מושיע חדש, הוא המלך אגריפס, ידיד הקיסר מאז. הוא עשה ככל אשר השיגה ידו להפוך את לב קאיוס לטובה, עד אשר עלה בידו לפתות את קאיוס, שיוציא פקודה חדשה המבטלת את הגזירה.

והנה נתקבלה איגרתו של פטרוניוס מסוריה, אשר בה הודיע, כנראה, הנציב על ההתרגזות המרובה בארץ יהודה ועל עמדת העם אשר אין כל קרבנות נחשבים בעיניו ובלבד שישמרו חוקי אבותיו. הקיסר התקצף מאד לידיעה זו, וחשד בפטרוניוס, שמא קיבל שלמונים מאת היהודים לכלכל את הענין נגד רצון השליט. קאיוס חידש מיד את הגיזרה, ועל פטרוניוס ציוה כי יטרוף נפשו בכפו על עוון חוסר המשמעת. דרך נס תעתה הספינה בדרכה, זו הספינה, אשר בה הפליגו לסוריה שליחי המלך נושאי פקודתו הקשה. האנשים שוטטו בים שלושה חדשים, וכחודש ימים לפני בוא הספינה לחופי סוריה הגיעה הבשורה על רציחת קאיוס, הוא זיאוס הרומי החדש13.

הסיפור על רציחת קאיוס וראשית שלטון הקיסר קלודיוס לא נשתמר בספרו של פילון. זה היה התוכן של “כתב ההמלצה” או “כתב התשועה” (palinodia), החלק האחרון של הספר “המלאכות אל קאיוס”. אמנם מן הפאפירוסים (נייר גומא), שנתגלו בזמננו במצרים, נמצאנו למדים, כי הקיסר החדש עשה משפט במסיתי ההמונים. הדימאגוגים איסידורוס ולאמפון נהרגו במצוות הקיסר, וזכויות יהודי אלכסנדריה חזרו לקדמותן. מובן שהגזירות נתבטלו, וזקני הקהילה היהודית מאלכסנדריה, שהיו עדיין במאסר, ובהם האלאבארך ליסימכוס אלכסנדר, אחי פילון, יצאו לחפשי. האספסוף המצרי ראה במעשי קלודיוס תוצאה של נכלי היהודים, ואת מדיחי ההמון שנהרגו העלה למדרגת קדושים…

שלושת הספרים של הטרילוגיה ההיסטורית אשר לפילון נשאו, איפוא, אופי אחדותי ומגמה אחת. שלושה צוררי ישראל: סיאנוס, פלאקוס וקאיוס – אלו הן הנפשות הפועלות הראשיות. הם חפצו לעקור מן השורש את היהדות. היהודים עמדו בנסיון בכל מקום, אם ברומי, אם באלכסנדריה ואם ביהודה, כי רוח אחד, רוח קנאה לקדשי העם, החיה את היהודים למקומותיהם. סופם של עוכרי ישראל היתה מיתה חטופה בידי אדם: סיאנוס נהרג במצוות טיבריוס, פלאקוס מטעם קאיוס, וקאיוס מיד קאסיוס כיריאס. גם העריצים הקטנים, כאיסידורוס, לאמפון והליקון, העבד המצרי, יועצו הרע של קאיוס (המלאכות סעיף 206) שימשו, במיתתם המשונה, מופת להשגחת אלהים, שעינו פקוחה תמיד על מפעלות האדם. רעיון ההשגחה עובר כחוט השני בכל חלקי הסיפור.

חוץ מזה מוצאים אנחנו בשני הספרים הקיימים, “נגד פלאקוס” ו“המלאכות”, את השאיפה המשותפה להבליט את רשעת צוררי ישראל מתוך ניגוד לחייהם מלפנים. פלאקוס היה מפקח טוב במצרים בימי טיבריוס, וקאיוס עורר בלב נתיניו תקוות טובות בראשית ממשלתו. קשה להחליט, אם גם בספר האבוד, שכתב פילון נגד סיאנוס, השתמש בשיטת הניגוד בתור אמצעי ספרותי.

שני הספרים, שנשתמרו מן הטרילוגיה ההיסטורית של פילון, מצטיינים בבהירות התיאור. לפנינו ניצבים אנשים חיים ופועלים. מכירים אנו את המניעים הפנימיים, וגם את הגורמים החיצוניים שפעלו על מעשיהם. מן הדמויות היהודיות חשובים לנו לכל לראש המלך אגריפס ופילון הסופר עצמו. במכתבו של אגריפס המלך אל קאיוס, שבלי ספק אינו מקורי, מבליט פילון את אופיו של המלך היהודי. המלך עצמו רחוק אמנם מן האמונה הזכה והצרופה של בני עמו, אך קשור הוא בכל נימי נשמתו לעמו, וצרת העם היא גם צרתו. המלך נכון לכל קרבן, ואפילו לוותר על כתר המלכות, ובלבד שיוציא את עמו מן המיצר. עם כל הקלות־ראש בענינים דתיים, קדושת בית־המקדש הריהי גם בעיני אגריפס נעלה ונשגבה על הכל. תיאורו של אגריפס אצל פילון דומה לתיאור הנמצא בספרות התלמודית. מכל המושלים מבית הורדוס רק אגריפס בלבד זכה שיאמרו לו הפרושים: “אחינו אתה” (תוספתא, סוטה ז', כ“ז ובתלמוד בבלי שם מ”א ע"ב).

הדמות היהודית השניה הוא הסופר עצמו. פילון אינו מרבה, אמנם, לדבר על עצמו, אבל מתוך התיאור מבצבצות ועולות סגולותיו הנפשיות של האיש, האמונה החזקה בהשגחת אלהים, ההתמכרות למסורת האבות, וביחוד לרעיון של אחדות אלהים והפאטריוטיסמוס הכפול. שכן רואה פילון באלכסנדריה את מולדתו מדורות קדומים, אבל ציון היא בעיניו כמטרופולין קדושה של כל העם לתפוצותיו.

ואשר לדמויות הבלתי־יהודיות נגולה לפנינו פרשת פסיכולוגיה דקה ועדינה של קאיוס. עדים אנחנו לדבר, כיצד הולכת מחלתו של קאיוס ומתגברת בהדרגה עד שהיא מקבלת אופי של עצבנות מסוכנה גם לקיסר עצמו וגם לסביבתו. כאשר נעקר מלב השליט כל שורש אנושי ונהפך לעבד נרצע לתאוות בהמיות, תקף אותו שגעון־הגדלות בצורת האלהת־עצמו. הסופר מרגיש בחולניות שבמעשי קאיוס ובהליכות חייו, ולפיכך אתה מוצא, שגם בתיאור סופו של פלאקוס וגם בתיאור הירידה המוסרית של קאיוס מצלצלת נימה של השתתפות בצער, כאילו באה השחתתם מתגרת יד הגורל. פלאקוס מסוגל היה לפקח על מדינת נציבותו כהלכה אלמלא הנסיבות השליליות אשר נטלו ממנו את שיווי־המשקל הנפשי. וקאיוס אפשר שהיה שליט טוב לולא מחלת גופו, שגרר אחריה מחלת הנשמה.

זולת כל אלה מציג הסופר לפנינו שורה של דימאגוגים וצוררי ישראל נבזים המוסכים את רעל השנאה, באין כל רגשי נוחם, באזני האנשים ובליבותיהם. איסידורוס ולאמפון, הֶליקון ואַפֶלס עומדים לפנינו חשופי־נשמה, וכמתוך ספר פתוח אנחנו קוראים את מחשבותיהם הרעות ואת מזימותיהם המתועבות. והקורא משתומם, כמה קרובים האנשים האלה אל הטיפוסים הידועים לו מסביבתו ומחיי יום יום. אכן, נצחי הוא היצר הרע שבאדם!…

ערך רב נודע לספרים ההיסטוריים של פילון, וביחוד ל“המלאכות”, גם לגבי ההיסטוריה הכללית של התקופה המתוארת. מפי פילון אפשר ללמוד פרטים שונים על חיי קאיוס, שאינם ידועים לנו ממקור אחר רומי או יווני. חשוב מאד הוא תיאור הקיסר טיבריוס אצל פילון. יש מקום לשער, שטאציטוס וסוויטוניוס הפריזו הרבה בתארם את טיבריוס כאיש רע בהחלט, נוקם ונוטר כנחש, שונא הבריות וכדומה. פילון אינו מעלים עין מן העובדה, שטיבריוס רדף את היהודים, אבל הוא מייחס את הדבר לנכלי סיאנוס. ואשר לאופיו של טיבריוס בכלל מדגיש הסופר קווים חיוביים אחדים, העשויים להפיץ אור אחר על אישיותו של הקיסר המתבודד. כדאי שהמלומדים ישימו לבם יותר לספרים ההיסטוריים של פילון, כי מן האוצר הזה ודאי שיוכלו להוציא עוד מרגליות יקרות וחומר ספרותי והיסטורי נכבד מאד.

לפני היו התרגומים דלקמן:

1) תרגום רומי של שני הספרים מאת מנג’אי (Th. Mangey), אשר הוציא את כל ספרי פילון בשני כרכים גדולים בצירוף תרגום ובאורים (לונדון, 1742). התרגום הוא טוב, אבל נושן מדי, שכן גם הוצאת הטקסט עצמה לקויה היא.

2) תרגום גרמני של הספר “המלאכות אל קאיוס” מאת אֶקהארד (Friedrich Eckhard). התרגום (לייפציג, 1783) הוא מדוייק בערך, אבל מסתמך על הטקסט הבלתי מוגה כהוגן של מנג’אי.

3) תרגום צרפתי של שני הספרים מאת דילונאי (Ferdinand Delaunay). התרגום (פריס, 1867) הוא פגום מאד. אין כאן מאמץ להבין את הטקסט כהוגן. המתרגם מתרחק לרוב בלי כל צורך מן המקור, בכלל עבודתו שטחית. הערותיו הן טובות לפעמים, אבל גם כאן המגמה הדוגמאטית־הקאתולית מקלקלת את השורה.

4) הספר “המלאכות אל קאיוס קאליגולאה הקיסר השלישי לרומים” מאת ידידיה האלכסנדרוני הוא פילון היהודי… נעתק ללשון הקודש על ידי מרדכי אהרן גינצבורג (וורשא, תרנ"ד). התרגום, כביכול, אינו בעצם אלא פאראפראזה נמלצה על יסוד תרגומו הגרמני של אקהארד. לא תמיד הבין גינצבורג את הטקסט הגרמני כהלכה. מלבד הסירוסים המרובים יש גם השמטות, לפרקים אפילו השמטות של סעיפים שלמים. ה“תרגום” של גינצבורג מכיל, כמובן, רק את הספר “המלאכות” ולא “נגד פלאקוס”, כי גם אקהארד לא תירגמוֹ.

תירגום זה שאני נתתי לפני קהל הקוראים העברים הוא איפוא התירגום העברי הראשון לשני ספריו ההיסטוריים של פילון או – לפי השם שבו כינה אותו עזריה מן האדומים – ידידיה האלכסנדרוני.



  1. טציטוס 85, Annales II, סוויטוניוס “חיי טיבריוס” 36.  ↩

  2. פילון, המלאכות אל קאיוס סעיף 159 וכו'. הספר שהקדיש פילון לענין זה אבד ואיננו, כפי שנראה למטה. בספר זה הראה פילון בלי ספק בראיות יסודיות, כי הרדיפות באו בעטיו של סיאנוס. פילון ידע עוד הרבה פרטים בנידון זה, שכן הוא עצמו חי באותו זמן, ולפיכך אין להטיל ספק באמיתות דבריו; ואילו מומסן “היסטוריה רומית” (גרמניה) 498, 3V, סובר, כי טיבריוס עצמו היה עוין את דת היהודים ברומי ורק בארצות המזרח סבל אותה, אך סברה זו אינה עיקר.  ↩

  3. כך מסתבר מתוך דבריו של סופר הכנסיה הנוצרית אבסביוס, הסטוריה של הכנסיה II.5.7. השווה שירר, קורות העם היהודי (גרמנית), חלק א‘, הוצאה ד’. עמ' 492, הערה 147.  ↩

  4. ראה את הסעיף הראשון ואת הסעיף האחרון של הספר “נגד פלאקוס” וההערות.  ↩

  5. הספר נקרא בכתבי־יד אחרים גם בשם הלואי “על ההשגחה” κατα τὸν φλὸακκον ἢ περί Προνοίας. יתכן כי שם זה מקורי הוא ויסודו ברעיון החוזר ונשנה בספר הזה, שבכל המאורעות, וביחוד בסופו של פלאקוס שונא היהודים, נראית בעליל אצבע אלוהים.  ↩

  6. הפוליס היוונית מזכירה בנידון זה את הגילדות (Zünfte) העירוניות של ימי הביניים. היהודים לא נתקבלו אז לגילדות מפּני שפעולתן היתה קשורה בטקסים דתיים (תהלוכות דתיות משותפות ומקומות משותפים בכנסיה הנוצרית וכו'). היהודים שעסקו באומנות נאלצו איפוא לייסד להם גילדות בעלי מלאכה משלהם. בין הגילדות היהודיות ובין אלו של האזרחים הנוצרים היו תמיד חיכוכים, כשם שהיו תמיד סיכסוכים בין הפוליס היוונית ובין הקהילה היהודית בפוליס זו.  ↩

  7. Plinius, Hist. naturalis XXX, 26.  ↩

  8. Gellius, Noctes atticae V. 14.  ↩

  9. Seneca, Epist. 88.  ↩

  10. Clemens Alexandrinus, Hom. 5.2  ↩

  11. Philinus, Hist. nat. praef. 25 cymblum mundi. – פליניוס עצמו מוסיף שראוי לקרוא לו בשם “תוף התהילה העצמית” propriae famae tympanum)) ראה: קלוזנר, היסטוריה ישראלית ג' 235.  ↩

  12. August Bludau, Juden und Judenverfolgungen im alten Alexandria p. 85.  ↩

  13. זכר המאורעות האלה שבארץ יהודה נשתמר ב“מגילת תענית” פרק י“א (לחודש שבט). במשנה הארמית אנחנו קואים: בעשרין ותרין ביה (בחודש שבט) בטילת עבידתא דאמר סנאה להיתאה להיכלא, דלא למספד. על זה פירוש הגמרא בשפה העברית: יום ששלח גסקלגס (= קאיוס קאליגולה) את הצלמים להעמידם בהיכל, ובאה השמועה ערב יום טוב הראשון של חג (הסוכות)… מיד שמע (הכהן הגדול) קול מבית קדשי הקדשים, שהוא אומר: בטילת עבידתא דאמר סנאה להיתאה להיכלא. אקטיל גסקלגס ובטלו גזרותיו… וכשנודע להם הדברים, יצאו מלפניו כל גדולי ישראל, אמרו: נמות כלנו ולא תהא לנו כזאת. היו צועקים ומתחננים לשליח (= פטרוניוס נציב סוריה. נציב סוריה נקרא: legatus = ציר, שליח)… כיון שהגיע (פטרוניוס ה“שליח”) לכרכין, ראה בני אדם שמקדימין אותו בכל כרך וכרך. כיון שראה אותם היה מתמיה, אמר: כמה מרובין אלו. אמרו לו המסורות: אלו הן היהודים, שהקדימו לפניך מכל כרך וכרך. כיון שנכנס לכרך (= עכו לפי פילון, או טבריה לפי יוסף בן מתתיהו) ראה בני אדם שהיו מוטלים בשווקים על השק ועל האפר. לא הגיע לאנטיפרוס (= אנטיפטריס) עד שבאה לו איגרת, שנהרג גסקלגס ובטלו גזירותיו. מיד נטלו את הצלמים ואותו היום עשהו יום טוב. זהו התוכן של המשנה ופירוש הגמרא עליה, שגם הוא לקוּח, כנראה, ממקורות עתיקים, בדילוגים קטנים. ההשמטות מכילות אגדה על שמעון הצדיק, שכאילו חי באותו זמן. ואף כי נסתרס כאן סדר המאורעות, כמו שיכיר כל קורא, הנה בעיקרו מתאים הסיפור הזה לתיאור שאצל פילון ויוסף בן מתתיהו. ניתוח מפורט של המקום הזה במגילת תענית ראה: י. קלוזנר, ”רגע גדול בחיי האומה“, השלוח כרך כ”א (תרס"ט) עמ' 113.  ↩

המלצות קוראים
תגיות