רקע
מנחם שטיין
יוסף בן מתתיהו השתקן והשכחן
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת "מסדה"; 1970

להערכתו של יוסף בן מתתיהו כאיש וכיהודי יש לנו כבר ספרות גדולה ועשירה. דעות המלומדים מחולקות הן בנידון זה: אלה מאשימים את יוסיפוס פלאַויוס ואלה מצדיקים את יוסף בן מתתיהו, אלה מחייבים ואלה מזכים. יש שמי שעוסק בספרות זו נוטה לחשוב, שבאמת אי אפשר כבר לחדש כלום בבעיה זו, הואיל וכבר נידלו הנימוקים שיש להם ערך הכרעה. אולם אני הראיתי במקום אחר, שאין הדבר כך. המלומדים עושים, לפי דעתי, שלא כשורה במה שהם שמים לב רק לתפקידו של יוסף בן מתתיהו בימי חורבן ירושלים, בעוד שהם מזלזלים בפרטים שונים בתיאור מאורעות הזמן ההוא אצל הסופר הזה. גם בהערות אשר צירפתי לתרגומי העברי של הספר “חיי יוסף”, היא האבטוביוגרפיה של יוסיפוס פלאַויוס (תל־אביב תרצ"ג), השתדלתי להבליט הרבה מן הפרטים האלה, המכילים סתירות לתיאור הניתן מאותם מאורעות בספר “מלחמת היהודים”. הסתירות האלה יסודן על פי רוב במגמה אישית אשר קלקלה את השורה. והנה כאן רוצה אני להראות על ענין אחר לגמרי, היינו, שבשביל הערכת כֵּנוּתו ויושרו של הסופר חשוב לא בלבד מה שהוא כותב, אלא גם מה שהוא משמיט בעברו בשתיקה על ענינים חשובים מאד, בה בשעה שהוא מוצא לנכון להרחיב לפעמים את הדיבור על דברים של מה בכך. לשם ביסוס דעתי אביא פה דוגמא אחת, כי לא להרבות בחומר כוונתי, אלא להציע יסוד מיתודולוגי חדש בשביל החקירה הנדונה.

יוסף בן מתתיהו רגיל כידוע לחרף ולגדף את גיבורי החירות בקראו אותם בשם רוצחים ושודדים או “ליסטים” – כפי שהוא עצמו מסמן אותם תדיר. במקרה זה חשוב לשמוע את דעת הצד שכנגד של היהודים, דעת הרומים צוררי־היהודים, על השודדים והבריונים הללו. אין זו אומרת, שדעת השונא מכריעה בכלל, אלא שאם האויב עצמו מכיר באיזו זכות או במעלה טובה של יריביו, כי אז אין להטיל ספק באמיתות הדבר, שהרי השונא לא יסלף את האמת לטובת אנשי ריבו. והנה יוסף בן מתתיהו שם רק דברי גנאי בפי הרומים על לוחמי החירות. ומענין הדבר, שתמונה אחרת אפשר לקבל מפרט מאלף אחד, אשר בן מתתיהו דילג עליו בשתיקה. אבל הפרט הזה נשתמר דוקא אצל סופר יווני־רומי אחד, דיון קאַסיוס (מאה ב’–ג'), שכתב ספר גדול על קורות הרומים. הסופר הזה, יווני שעלה לגדולת קונסול רומי, בודאי לא היה אוהב ישראל, ואם הוא מודיע דבר, העשוי להביא כבוד ליהודים, שונאי רומי, אין כל טעם לפקפק בו.

דיון מספר, שבעת מצור ירושלים ע“י טיטוס עזבו הרבה מן הרומים בסך את המערכה ועברו לצד היהודים להילחם עמם שכם אחד בעד חופש ארצם ומקדשם (קורות הרומיים, ספר ס"ז). העובדה הזאת מעניינת מאד, שכן היא מורה אותנו, שחלק מסויים מבין הרומיים הגה חיבה לגיבורי החירות היהודים והתקומם נגד הפוליטיקה האימפריאליסטית של עריצי רומי. אמנם אין להפריז על המידה ולחשוב, שיש לנו עסק עם תנוּעה פילוּ־שֵמית חזקה וכבירה במחנה הרומיים. אבל העובדה עצמה, שה”בריונים" הלוחמים עוררו רגש של אהדה אפילו בשונאיהם – ולוּא רק בחלק קטן מהם – מעידה על טוהר לבם ומידותיהם שעשה רושם על הזרים. על כל פנים, אסור היה להיסטוריון יהודי לעבור בשתיקה על פרט חשוב כזה. מעתה עלינו להחזיק טובה לסופר הרומי דיון קאַסיוּס, שמסר לנו פרט נכבד זה, אשר הסופר היהודי העלים אותו בלי ספק מתוך כוונה בלתי רצויה.

בדרך כלל אפשר להגיד, שהרומיים ידעו יותר מן המלומדים שבזמננו להעריך נכונה את המצב ולחרוץ משפט ישר על המאורעות והאנשים. אשר ליוסף בן מתתיהו מסר לנו הוא עצמו כאילו מתוך שיכחה את המשפט דלקמן: “הרומיים חשבו מדי הינגפם, כי בגידתי היא סיבת צרתם, וכפעם בפעם הרימו קול בפני השליט (הקיסר) ודרשו ליסרני כאיש אשר בגד גם(!) בהם” (“חיי יוסף” פרק ע"ה בתרגום שלי). ובכן: גם לרבות. המלה הזאת היא בודאי פליטת הקולמוס של יוסף בן מתתיהו. אבל אין להשתומם על הדבר. מי שבקיא בשיטת הסופר הזה, יודע שהוא דוקא רגיל לומר את האמת – מתוך שיכחה…


המלצות קוראים
תגיות