רקע
מנחם שטיין
תפילה מתקופת החשמונאים
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת "מסדה"; 1970

כל מי שעוסק בקורות התפילה בישראל יודע היטב, כמה קשה לקבוע את הכרונולוגיה של התפילות השונות. עיקר הקושי הוא בזה, כי ברוב המקרים אין לנו עדות היסטורית ישרה מזמן התחברות התפילה הנידונה, אלא אחרי הרבה דורות מוצאים אנחנו בפעם הראשונה זכר לדבר המראה, שהתפילה הבאה בחשבון היתה כבר ידועה לעם. נמצא, שבכגון זה יש לנו רק תחום זמני אחד, היינו: תחום תחתון ולא עליון.

כך הוא הדבר בעצם בספרות התלמודית כמקור לתורת התפילה. פה דנים תכופות על תפילות שאינן ידועות לנו ממקור אחר. ובכן המקום הנידון מן המשנה או הגמרא הנהו בשבילנו המקור הקדום ביותר לתפילות האלה, אף על פי שהתפילות עצמן ראשיתן ומקורן בתקופת בית שני. ושוב יש שחכמי התלמוד עצמם לא ידעו כבר את השורש ההיסטורי של איזו תפילה ויחסוה ל“אנשי כנסת הגדולה”, כלומר: לתקופה קדומה מאוד.

במצב כזה צריכים לנצל כל מיני אפשרויות, כדי לעמוד על הכרונולוגיה של התפילות. הענין חשוב לא בלבד מנקודת השקפה ליטורגית, אלא גם מפאת קורות התרבות בכלל, שכן התפילה היא הביטוי הישר של המגמות והשאיפות השולטות באיזו תקופה. ואין הפרזה בדבר, אם אומר שקורות התפילה העברית היא כאחת ההיסטוריה הפנימית, הנפשית של הנשמה הישראלית.

ברם – ישאל השואל – מניין לקחת חומר ספרותי־היסטורי במקרה שהמקורות התלמודיים אינם מרשים לנו לחתור עד לראשיתה של איזו תפילה? הנה יש לנו ספרות עממית מימי בית שני שלא נוצלה בשביל קורות התפילה; כוונתי לספרים החיצונים והגנוזים. רק נסיונות קלושים נעשו בנידון זה ואין כאן המקום לטפל בהם. מן הנחוץ, אם כן, לעשות ניתוח יסודי ומפורט של כל הספרות החיצונית, אשר כמעט כולה באה מימי בית שני, כדי לקלוף מתוכה את הגרעינים והשרידים של התפילה העתיקה.

רק במקרה אחד אני מכיר, שמלומד בעל משקל התאמץ להראות את הקשר שבין ספר חיצוני אחד ובין התפילה העברית. מתכוון אני למלומד ישראל לוי (סקירה צרפתית־יהודית כרך ל"ב עמ' 161–178) גילה את היחס הישר שבין הספר “מזמורי שלמה” ובין תפילת שמונה עשרה. הספר “מזמורי שלמה” נכתב בימי החשמונאים1 האחרונים וכלול בו זכר למלחמת אחים בין אריסטובולוס והורקנוס ולחילול בית המקדש על ידי המצביא הרומי פומפיוס בשנת 66 לפני ספירת הנוצרים. ישראל לוי הוכיח, איפוא, שיש הרבה נקודות מגע בין “מזמורי שלמה” ובין תפילת שמונה־עשרה, וממילא אפשר להסיק מסקנות חשובות בנוגע למצע ההיסטורי והמדיני של תפילת שמונה־עשרה, הואיל והמסגרת ההיסטורית של הספר החיצוני הנזכר ידועה לנו היטב, הוא הקרב בין הצדוקים והפרושים.

ברם, אפילו בנוגע לספר “מזמורי שלמה” לא נדלה עוד כל החומר. פה אתן דוגמא אחת. כמו ביתר התפילות העתיקות כן בנוגע לתפילת “השכיבנו” או “המפיל” לא הצליחו המלומדים לקבוע את הכרונולוגיה בדיוק. רגילים רק להדגיש את העובדה, שתפילה זו נזכרת כבר במשנה (משנה ברכות א' ד': “ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה”), וביתר בהירות בגמרא (ברכות פ' ע"ב: “כיון דתקינו רבנן השכיבנו”), וחסל. בנוגע לתפילת המפיל (ברכות ס' ע"ב), הריהי הוזנחה על ידי המלומדים, ואלבונן בספרו היסודי על התפילה אפילו אינו מזכירה. והנה על יסוד ספר “מזמורי שלמה” אפשר להוכיח, שתפילה זו היתה נפוצה כבר בימי בית שני.

הואיל ואין הספר הזה מצוי בידי הקורא העברי, אמסור כאן את המזמור הנידון בשלמותו, ביחוד מאחר שהוא אחד המזמורים הקטנים בספר החיצוני הזה:

א. אשרי האיש אשר לבו נכון לקרוא בשם ד' / בזכרו שם ד' יושע:

ב. מד' דרכיו כוננו / ומד' אלוהיו מעשי ידיו ישמרו:

ג. מחזיונות (ומ)חלומות רעים לא תבהל נפשו / בעבור נהרות ובשאון מים לא יחרד:

ד. יקום משנתו ויברך שם ד' / בשלות לבו יזמר לשם אלוהיו:

ה. ויחלה את פני ד' בעד כל ביתו / וד' שומע תפילת כל ירא אלוהים:

ו. וכל משאלת נפש מקווה אליו ימלא ד' / ברוך ד' העושה חסד לאוהביו באמת:

נתבונן נא בפסוקים ג’–ד‘. המלים “מחזיונות ומחלומות רעים” בפסוק ג’ (ראה איוב ז' י"ד: וחתתני בחלומות ומחזיונות תבעתני) מזכירות את תפילת “המפיל” שלנו: “ואל יבהלוני רעיוני וחלומות רעים” (ראה גם תהילים צ"א ה': לא תירא מפחד לילה). יש גם להעיר, שישראל לוי גילה בגניזה הקאהירית נוסח אחר של תפילת “השכיבנו” ושם נזכר גם הענין הזה של פחדי לילה. הנוסח הוא: "נשכבה בשלום ונקיצה בשלום ופחד בלילות אל ימשול בנו וכו' (סקירה צרפתית–יהודית כרך נ"ג עמ' 234).

גם התוכן של פסוק ד' מתאים לתפילת “השכבה”, שהרי גם בברכת המפיל אומרים: “ויהי רצון שתשכיבנו לשלום ותעמידנו לשלום”, ובכן מזכירים את הקימה בשעת ההשכבה ממש כמו במזמור שלנו: יקום משנתו וכו'.

מן ההקבלה הזאת לומדים אנחנו שלושה דברים: ראשית, שהמזמור הזה מכיל תפילת השכבה, שנית שתפילת ההשכבה שלנו היא קדומה מאד וראשיתה נעוצה עוד בתקופת החשמונאים; ושלישית, שתפילת “השכיבנו” היתה כבר במקורה ארוכה ומורכבה ממוטיבים שונים2.

הרי דוגמא, כיצד אפשר להוציא עוד חומר חשוב בשביל התפתחות התפילה העברית מספר חיצוני, אף על פי שהספר החיצוני אשר אנחנו לקחנוהו למופת נותח כבר מנקודת השקפה זו ע"י מלומד גדול כישראל לוי, המומחה בענין זה (תלמידו הוא הפרופיסור יצחק אלבוגן מחבר הספר היסודי על התפילה והעבודה בישראל). אין איפוא ספק, שאם מישהו מן המלומדים יקדיש מחקר חודר ומקיף לכל הספרות החיצונית מימי בית שני, יפיץ כאחת אור על תקופת צמיחתה של התפילה העברית, היא תקופת בית שני.

בתקופה זו התגבש האופי הלאומי והדתי של העם העברי ונקבע הפרצוף התרבותי שלו לדורות. מן ההיסטוריה המדינית של התקופה הזאת מכירים בעיקר את תופעות־לואי של התקדים הזה; מתוך קורות התפילה העברית נכיר את הגורמים והמניעים הנפשיים, המונחים ביסודו של התהליך ההיסטורי־תרבותי האמור.



  1. הספר העברי העתיק הזה, שמקורו אבד, ניתרגם עכשיו מחדש לעברית מן התרגום היווני בידי כותב הטורים האלה בהוצאת “הספרים החיצונים” תל־אביב תרצ"ז.  ↩

  2. להוציא מדעת המלומד א. ביכלר, שבמאמרו על תפילת השכיבנו, שנתפרסם ברבעון האנגלי־יהודי, כרך ז‘, מהדורה ישנה, עמ’ 805 הנהו נוטה לחשוב, כי תפילה זו היתה קצרה מאד. ביכלר בא לידי מסקנה, שהנוסח הקדום היה: השכיבנו ד‘ אלוהינו לשלום והעמידנו מלכנו לחיים ופרוש עלינו סוכת שלומך ברוך אתה ד’… כל השאר בא, לפי דעתו, מזמן מאוחר. והנה מן המזמור שלנו רואים, שגם יתר המוטיבים קדומים הם. נגד ביכלר יש עוד להוסיף, כי המלים “ותקננו בעצה טובה מלפניך” בתפילת השכיבנו מתאימות בתוכנן לפסוק ג‘ של מזמורנו: מד’ דרכיו כוננו וכו'. ובכן גם מוטיב זה עתיק יומין הוא.  ↩

המלצות קוראים
תגיות