בתלמוד ובמדרש מתוארת הפגישה הרת המאורעות של ר' יוחנן בן־זכאי ואספסיינוס לפני שערי ירושלים הנצוּרה1. שני אנשים אלה מסמלים שני עולמות ושני כוחות שונים, כוח האגרוף וכוח הרוח, הראשון בגדולתו ובגבורתו, והשני בשפלותו ובחולשתו. אמנם עתיד הלה להתגבר על הלז במרוצת הזמנים. אספסיינוס, סמל החוסן הגשמי, עבר וחלף מן העולם, ורוחו של ר' יוחנן בן־זכאי חי וקיים.
הרגע הדראמטי של הפגישה הנזכרה מצודד את לבנו, עד שאנו נוחים לשכוח את הפרטים הבלתי היסטוריים שבסיפור. תוכן הסיפור ידוע. ר' יוחנן בנן־זכאי הופיע לפני אספסיינוס בעת מצור ירושלים ומברך אותו כדרך שמברכים קיסר רומי2, ובזה ניבא לו ר' יוחנן בן־זכאי שעתיד הוא לשבת על כס הקיסרים הרומיים. אח"כ מבקש ר' יוחנן בן־זכאי מאת המפקד הרומי, בין היתר, שיתן לו את יבנה וחכמיה. המצביא הרומי ממלא את משאלתו הצנועה של ר' יוחנן בן־זכאי מבלי להרגיש, כי בזה מניח הוא עצמו את היסוד להתחדשות עם ישראל במרכז רוחני חדש.
בסיפור זה יש להבחין בין שני דברים, המסגרת של הסיפור ועצם בקשתו של ר' יוחנן בן־זכאי. אשר למסגרת, הרי יש כאן דברים שהמציאות ההיסטורית סותרתם. ראשית, לא אספסיינוס הוא שצר על ירושלים, אלא בנו טיטוס. שנית, בתחלת מצור ירושלים (באביב שנת 70) כבר היה אספסיינוס קיסר רומי, ולכן שלח את בנו טיטוס להמשיך את המלחמה ביהודים ולשׂים מצור על בירתם. וממילא לא היה אז מקום לנבואות לאחר שאספסיינוס כבר תפש את השלטון ברומי. שלישית, ענין הנבואה מייחס יוסף בן מתתיהו לעצמו (מלחמת היהודים ספר ג‘, ח’, ט'); אבל זה היה עוד בגליל לפני מצור ירושלים. יוסף קיבל חנינה מידי אספסיינוס לאחר שנתקיימה נבואתו בשנת 69. זה מתקבל על הלב, ואילו הסיפור התלמודי על ר' יוחנן בן־זכאי מכיל אנאכרוניסמים בלתי אפשריים.
אמנם, אין טעם להטיל ספק באמיתות הגרעין ההיסטורי, והוא שר' יוחנן בן־זכאי שאל מאספסיינוס או מטיטוס3 את יבנה וחכמיה, כדי לייסד שם מרכז דתי חדש.
ברם, מתעוררת שאלה חשובה אחרת, והיא: מה ראה ר' יוחנן בן־זכאי לבחור דוקא בעיר יבנה ולא במקום אחר? לכאורה, מכיל נוסח הבקשה “תן לי יבנה וחכמיה” את התשובה לשאלתנו, היינו, כי ביבנה היה כבר מקודם מקום תורה ומושב חכמים4, ולכן ביקש ר' יוחנן בן־זכאי לתת לו את המקום הזה. ובאמת נראה, שעוד לפני החורבן התרכזו חכמי ישראל בעיר זו. כך משמע גם מלשון המשנה סנהדרין י“א, ב': אין ממיתין אותו (זקן ממרא) לא בב”ד שבעירו ולא בב"ד שביבנה, אלא מעלין אותו לב"ד הגדול שבירושלים וכו‘. מזה אפשר להסיק, שעוד בימי קיום הבית, בהיות בית דין גדול בירושלים, הצטיין המרכז שביבנה ובית הדין של העיר הזאת, עד שמצאו לנחוץ להדגיש שאין לבית דין זה רשות להמית זקן ממרא5. ואם כך הדבר, הרי לא היתה יבנה של ר’ יוחנן בן־זכאי, אליבא דאמת, מרכז חדש, אלא בעצם מרכז מחודש.
אמנם הדרה קושיא לדוכתה: במה זכתה יבנה להיות מקום ועד לחכמים עוד לפני חורבן הבית? שהרי ליבנה ודאי שלא היתה מסורת עתיקה בפינה זו, שכן יבנה היתה בימי המכבים לעיר אלילית6, ששרפוה משום שיושביה הציקו ליהודים המעטים שגרו בעיר הזאת. אמנם, בימי אלכסנדר ינאי נתרבתה שם האוכלוסיה היהודית7, אבל פומפיוס קרע את העיר הזאת מיהודה ועשה אותה לפוליס יוונית8. מובן, שבתנאים כאלה לא היה שם קרקע מתאים ומוכשר להתפתחות ישיבות ותלמוד תורה.
המצב לא נשתנה בהרבה לטובה כאשר שבה העיר לרשות היהודים בימי הורדוס, שכן המלך הזה העדיף את הזרים, הסורים והיוונים על היהודים, ובוודאי לא סייע לחיזוק התורה והיהדות במקום זה. אם כן הדבר איך באו החכמים ליבנה באין מסורת ותנאים נחוצים לכך?
והנה את פתרון החידה יש לחפש, לפי דעתי, דווקא בשלטון הורדוס. השליט הזה חשב את ארץ יהודה לקנינו הוא ועשה בה כאדם בתוך שלו, וחלקים ממנה הנחיל ונתן במתנה כאוות נפשו. את העיר יבנה נתן בצוואתו לאחותו שלומית9, וזו נתנה שוב את העיר לקיסרית ליביה10. יבנה עברה אח"כ לרשות טיבריוס קיסר כאחוזה פרטית.
מכאן ואילך אנחנו מוצאים משטר מיוחד ביבנה. הקיסר טיבריוס ממנה מפקח (ביוונית: אפיטרופוס) מיוחד ביבנה, ומוציא בזה את העיר מכמה בחינות מתחת הפיקוח הכללי של המשגיח הרומי ביהודה11. אפיטרופוס כזה מוצאים אנחנו ביבנה גם בימי הקיסר קאיוס קאליגולה. שם האפיטרופוס של יבנה שבימי קאליגולה הוא קאפיטון, הנזכר אצל יוסף בן מתתיהו ופילון12. העיר יבנה נמנתה איפוא על הנכסים הפרטיים של קיסרי רומי סמוך לחורבן ירושלים13.
בימי קאליגולה היו היהודים הרוב של תושבי יבנה, כפי שמוסר לנו פילון. היהודים היו קנאים דתיים, וכאשר בנו תושבי העיר האליליים מזבח לשם הקיסר קאליגולה שעשה עצמו אלוה, קמו היהודים והרסוהו, ובזה גרמו להתרגזותו העצומה של הקיסר נכה־העצבים. הקיסר, ברצותו להעניש את כל היהודים בעד העזת יהודי יבנה, ציווה להקים פסל בהיכל שבירושלים, ורק בדרך נס ניצלו היהודים והיהדות מתיגרת יד הקיסר, שנטרפה עליו דעתו.
גם בעת המרד הגדול שמרדו היהודים ברומי לא ישבו יהודי יבנה בחיבוק ידיים. וראינו לדבר, שאספסיינוס נאלץ פעמיים לשלוח משמר צבא לעיר זו14.
אמנם כל זה מוכיח רק, שיבנה הוכשרה יותר ויותר להיות מדור חדש לתורת היהדות. אבל עצם הסיבה שיבנה נבחרה להיות מרכז התורה היא, לפי דעתי, העמדה המיוחדה שתפסה עיר זו כאחוזה פרטית של הקיסרים. יבנה, שהיה לה מפקח קיסרי מיוחד, היתה כעין מדינה בתוך מדינה בעניני מסים וארנוניות, וגם בתחום האדמיניסטרציה הכללית היתה יבנה תלויה במפקח החלקי שלה, שייצג בה את הקיסר כבעל הקנין הפרטי שלו.
הענין דורש השוואה אל הדומינות הפרטיות של קיסרי רומי בכלל, ומתוך כך נבין גם את עמדת העיר יבנה. בפרובינציות הרומיות יש שמדינה שלמה נחשבה לקנין הפרטי של הקיסר. כך, היה הדבר במדינת מצרים, שהיתה כבר נכס פרטי של אבגוסטוס15. או רק מקומות מסויימים היו שייכים לקיסר בתורת patrimonium Caesaris או res prevata שלו16. במקומות אלה היה מפקח (epitropos = procurator ביוונית) ממעמד הפרשים17. למרות דלות המקורות, אין ספק, שהיה קיים הבדל עיקרי בין הפרובינציות, שהכנסותיהן הלכו לטמיון, כלומר לאוצר (fiscus) של האימפריה, ובין אלה שהכנסותיהן נשלחו לאוצר הקיסר18.
בנוגע ליחסו של המפקח החלקי למשגיח המדינה, יש ללמוד מן הנכסים הפרטיים של הקיסר קומודוס באפריקה הצפונית. לענין זה הקדיש מומסן בזמנו מחקר מיוחד19.
אולם אותנו מענינת ביחוד שאלת העצמאות הפוליטית של הציבור המקומי בדומינות הקיסר, כי מזה אפשר יהיה ללמוד גזירה שווה על המצב ביבנה. הדבר כרוך בעמדתו של המפקח החלקי. שכן אם למפקח זה היו זכויות מיוחדות במקצוע המשפטי, בדומה לזכויות המשגיח הכללי, כי אז יש לשער, שביבנה, שנמצאה תחת שלטון מפקח חלקי, היתה קיימת גם סנהדריה מקומית, דוגמת הסנהדריה הירושלמית. יחס הסנהדריה שביבנה למפקח המקום היה איפוא כיחס הסנהדריה הירושלמית למשגיח המדינה, וממילא נהנו יהודי יבנה מאבטונומיה מסויימת הכרוכה במוסדות תרבותיים מתאימים.
והנה מומסן מגיע במחקרו למסקנה, שלמפקח הקיסרי החלקי היתה יזמה משפטית מיוחדה ושהמפקח החלקי היה ממלא בנכסי הקיסר את מקום המשגיח במדינה כולה20. הנני סובר, איפוא, שבתוקף התנאים האמורים נוסדה ביבנה סנהדריה או בית דין גדול בימי הקיסרים הראשונים לפני חורבן הבית, בהתאם למשטר הספציפי של העיר. ואולי נהרס באמת המזבח של הקיסר קאליגולה ביבנה מטעם סנהדריה זו ומכאן הרוגז העצום של הקיסר. מסביב למוסד העצמאי הזה התרכזו חכמים שונים עוד בימי קיום הבית. אלה הם חכמי יבנה מלפני זמנו של ר' יוחנן בן־זכאי. זכר לסנהדריה שביבנה מצאנו כבר במשנה סנדהרין, ולהם מכוונות המלים: יבנה וחכמיה.
מימי הקיסרים קלודיוס, נירון, אספסיינוס וטיטוס אין לנו כל ידיעה ע"ד משטר יבנה, אבל הדעת נותנת שהשליטים האלה ירשו את העיר מאת קודמיהם, כשם שטיבריוס וקאליגולה ירשוה מאת הקיסרית ליביה וכו‘. ואם כן הדבר, הרי יש לנו טעם כפול לבקשת ר’ יוחנן בן־זכאי. הוא ביקש מאת אספסיינוס, או אפילו לפי השערתנו מאת טיטוס, לתת לו את יבנה, ראשית, משום שהעיר היתה נכס פרטי של אספסיינוס, אביו של טיטוס המצביא. ושנית, יען כי ליבנה היתה כבר מסורת ידוע של סנהדריה עצמאית בהתאם למשטר העיר, כאמור. שני הטעמים הם בבחינה הא בהא תליא. כי הסנהדריה העצמאית היתה תלויה באופי של הקנין הקיסרי הפרטי של העיר.
אמור מכאן, שבקשת ר' יוחנן בן־זכאי לא היתה סתם דבר שבמקרה, אלא הכל היה מיוסד ומבוסס מבחינה תרבותית ומשפטית.
-
המקומות: גיטין נ“ו ע”ב; מדרש איכה רבתי פ“א; אבות דר”נ נוסחא א' פ"ד (נוסחא ב‘ פרק ו’). ↩
-
“ביבי דומיני אמפרטור” (vive domine imperator). ראה ערוך מוספי והערת בובר לאיכה רבתי פ“א הערה רס”א. ↩
-
יתכן שהכניסו את אספסיינוס במקום טיטוס משום שלא רצו ליחס מתנה גדולה וחשובה כזאת ל“טיטוס הרשע”, כפי שהוא מכונה בספרות התלמודית, ואח"כ הוסיפו מומנטים אחרים, כענין הנבואה הקשור באספסיינוס ולא בטיטוס. ↩
-
זאת הרגיש קלוזנר, היסטוריה ישראל ח"ד, עמ' 213. ↩
-
ראה רש“י ותוספות מס' סנהדרין פ”ט ע"א שמתלבטים בקושי: אמאי נקט יבנה? ↩
-
ספר מכבים א‘, ד’ ט“ו, ה' נ”ח, י‘ ס“ט, ט”ו מ’ וביחוד מכבים ב‘, ח’ וכו'. ↩
-
יוסף בן מתתיהו קדמוניות היהודים י“ג, ט”ו ד'. ↩
-
קדמוניות י“ד, ד‘ ד’, ומה”י א‘, ז’ ז‘. השווה א. צ’ריקובר, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית עמ‘ 135. על האליליים ביבנה ראה עכשו E. Bickermann, Revue de l’Hist. des Rel. 1937, 214, בקשר עם כתובת ההקדשה של סוחרים סוריים־יווניים בדלוס: Ἡρακλῄ καί Ἀυρωνᾳ δεοῖς Ἰάμνειαν κατέχουσιν (Exploration de Délos XI, 279) ↩
-
קדמוניות י“ז, ח‘ א’; מה”י ב‘, ו’ ג'. ↩
-
קדמוניות י“ח, ב‘ ב’; מה”י ב‘, ט’ א'. שם גם על ערים אחרות (אשקלון, אשדוד ופאסאֶליס) שנתנה שלומית לקיסרית. אמנם על משטר המקומות האלה בימי החורבן אין לנו ידיעות. ↩
-
קדמוניות י"ח, ו‘ ג’. ↩
-
יוסף בן מתתיהו קדמוניות י"ח, ו‘, ג’ ופילון האלכסנדרוני המלאכות אל קאיוס סע' 199. ↩
-
ראה הערותי למקום זה שאצל פילון ב“כתבי היסטוריה” של פילון האלכסנדרוני בתרגום ובעבוד שלי (תל־אביב תרצ"ז) עמ' 201. ↩
-
יוסף בן מתתיהו מה"י ד‘, ג’ ב‘. ח’ א'. ↩
-
Marquardt, Römische Staatsverwaltung II (1884), 255. מצרים היתה דומנה פרטית של אבגוסטוס, והכנסות המדינה היו שייכות לאוצר הפרטי שלו iure fisci. ↩
-
מארקווארדט שם עמ' 257. ↩
-
Ludwig Hahn, Rom und Romanismus im Osten, 118: Hirschfeld, Verwaltungsbeamte des römischen Kaiserreichs2. 385. ↩
-
H. schiller, Röm. Staats – und Kriegsaltertümer 99 (Röm. Privataltertümerin: Röm. Altertümer Schiller־Voigt, Müller־Handbuch IV, 2): Die Trennung zwischen patrimonium oder res privata des Kaisers und dem aus öffentlichen Mitteln errichteten Fiskus hat zweifellos stets bestanden, ist aber für uns schon am Ende des ersten Jahrhunderts in ihren Einzelheiten nicht mehr erkennbar. ראה גם Schiller (Handbuch Müller IV, 2) עמ‘ 368 וכו’. ↩
-
Th. Mommsen, Decert des Commodus für den Saltus Burumitanus, Hermes XV, (1880), 385–411. ↩
-
.Es scheint also in den Dominalbezirken auch in der Rechtspflege den Procurator an die Stelle des Statthalters getreten su sein, 401. המשפט הקומונאלי היה אמנם לקוי בדומנות אלה; לעומת זאת התפתחה יפה הקהילה הדתית (Sacralgemeinschaft) עם כהניה ומנהיגיה (393 וכו'). מקומות כאלה שימשו אח"כ מושב להגמונים נוצריים (394), והם המשיכו את המסורת של העצמאות התרבותית־דתית. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.