מכל הפילוסופים היווניים, אשר יצרו שיטות חדשות במקצוע החשיבה האנושית נזכר בתלמוד בפירוש רק שמו של אפּיקוּרוס, אשר חי במאה הרביעית והשלישית לפני הספירה הנהוגה. ומענין הדבר, שהדעות השונות, המיוחסות בספרות התלמודית ל“אפיקורסים”, אין להן בעצם קשר ישר עם משנת הפילוסוף היווני הנזכר, ורק זעיר שם אפשר למצוא רמז לתורת אפיקורוס המקורית. השם אפיקורוס משמש בתלמוד שם נרדף לכל מיני כופרים, אשר אין להם כל שיח ושיג עם השיטה הפילוסופית של אפיקורוס היווני¹.

שני מומנטים גרמו לכך, שהתחילו לסמן בשם אפיקורוס סוגים שונים של כופרים בעיקר. ראשית, מה שאפיקורוס כפר בהשגחת האלים, אף על פי שהאמין במציאותם. בחשבו את האלים למאושרים בהחלט, שחרר אותם אפיקורוס מן הדאגה לעניני העולם הזה, כי הדאגה הזאת עלולה היתה להשבית את מנוחתם ואושרם. שנית, הורה אפיקורוס בתורת המוסר שלו, כי החמדה (ביוונית: הֵידוֹני) היא תכלית החיים האנושיים. אלה שלא ירדו לעומקה של משנת אפיקורוס, וביחוד הרומים, שהיו משוללים כמעט לגמרי חוש עיון דק, תפסו רק את הקווים היותר בולטים של תורה זו, כמובן בצורה גסה, והתוצאה מזה היתה, שכל מי שהכריז על דעות מתנגדות למסורת אבות, הן בעניני אמונה והן בשאלות מוסריות, כינו אותו בשם אפיקורוס.

וכך הדבר גם בתלמוד ובמדרש. כי אם אנחנו קוראים למשל בפרקי אבות ב' י"ד: “דע מה שתשיב לאפיקורס”, אין הכוונה לחסיד הפילוסופיה של אפיקורוס היווני, כי דווקא מצדדי הפילוסופיה הזאת לא הצטיינו בחריפות דיאלקטית מרובה, ולהיפך, הם היו רגילים להתרחק מכל ויכוחים בשנאתם את חכמת הניצוח המיוחדה לסופיסטים. – במשך הזמן נוצרה אפילו ההרגשה, כי השם אפיקורס נגזר מפועל עברי: פּקר (ראה תלמוד סנהדרין ל“ח ע”ב: “אפיקורס ישראל כל שכן דפּקר טפי”), ואילו המוצא האמיתי של השם נשכח לגמרי².

מתיצבת, אם־כן השאלה: אם אפשר עוד למצוא בתלמוד מקומות אשר הם מתייחסים אל האפיקורסות היוונית המקורית, כלומר לתורת אפיקורוס היווני? עד כמה שידוע לי לא הצליחו עדיין המלומדים למצוא עקבות האפיקורסות המקורית בספרות התלמודית. אף על פי שמקומות כאלה יימָצאו בוודאי, ובלבד שנדע איך לחפש אותם. במה שיבוא להלן אשתדל על יסוד דוגמא אחת להראות, איך מקומות סתומים בתלמוד המדברים על כופרים מקבלים הארה נכונה חדשה על ידי השיבה אל המקור היווני, ובנדון שלנו אל הפילוסופיה האפיקורסית הקלאסית.

הנה במדרש תהלים למזמור א' ה‘, הוצאת שלמה בובר עמ’ 22, קוראים: “על כן לא יקומו רשעים… אלו המינין שאומרים טמטום הוא העולם”. לביטוי טמטום אין בקשר זה כל טעם ושחר³, אבל הגירסא הנכונה נשתמרה לנו בספר הערוך אצל המוספי. לערך “אבטומטוס” כותב המוספי: “מדרש תהלים מזמור ראשון, אלו המינים האומרים אבטומטוס הוא העולם, פי' בל”י (בלשון יוון) אבטומטוס מניע עצמו בלתי מניע חיצוני, וגם מלה זו מורה על דבר בא במקרה זולת כוונת פועל".

מי הם איפוא המינים שחושבים את העולם ל“אַבטוֹמַטוֹס”, כלומר למתנהל מעצמו בלי השגחה אלוהית? כאן אין אנחנו זקוקים להשערות בעלמא, כי יש לנו קריטריון אוביקטיבי מוצק שאינו משאיר מקום לפקפוקים. הקריטריון הזה הוא הביטוי “אבטומטוס” (automatos) עצמו. שכן אחרי חיפושים מרובים עלה בידי לקבוע את העובדה, כי המלה הזאת שימשה מונח קבוע באולפנה של אפיקורוס לבטא את הרעיון, שאין האלים דואגים למה שמתרחש בעולם השפל. הם לקחו להם למושב את הספירות העליונות (ברומית: intermundia) ואינם מטריחים עצמם להשגיח במעשי אנוש ותחבולותיו.

אותו מונח נמצא אצל הסופר גרגוריוס איש ניססה בספרו “על הנפש ותחית המתים” b 21, וזו לשונו: “הטבע של היש הוא לדעת אפיקורוס מקרי ואבטומטוס”. המונח הזה היה ידוע גם לסופר היהודי יוסף בן מתתיהו. הוא כותב בקדמוניות י' רע"ח, “בזה שגו תלמידי אפיקורוס שהם מסלקים את ההשגחה האלוהית מן החיים. הם חושבים, כי אין אלהים דואג לעניני אדם, ואין העולם ומלואו מתכלכל ומתקיים ברצון ישות מאושרה ונצחית, אלא לפי דבריהם, העולם כמנהגו נוהג ללא מנהיג באופן אבטומטי⁴”.

רואים מכאן, שלא בלבד התורה עצמה של אפיקורוס על העדר ההשגחה היתה ידועה בין היהודים, אלא גם הטרמינולוגיה הכרוכה בה לא היתה זרה לחכמי ישראל. יוצא מזה שבמדרש תהלים נשתמר לנו הד ברור לדעת אפיקורוס היווני, וכי ה“מינים” הנזכרים שם הם מצדדי השיטה הפילוסופית, אשר אפיקורוס היה מייסדה ומחוללה.

נמצא, שאת האפיקורסים המקוריים אין לחפש בספרות התלמודית בעיקר תחת השם אפיקורוס⁵, אלא דווקא תחת “מינים”. השם הזה מסמן כידוע בני כיתות שונות, כגון הנוצרים, היודענים (הגנוסטיקאים). בחבורה המעורבת הזאת נמצא גם את האפיקורסים האמיתיים. דווקא בין המינים מצא, בניגוד לכלל המקובל, מין את שאינו מינו. וככה נפגשנו פה הנוצרים המכניסים לתוך העולם שלוש רשויות עם היודענים, המסתפקים בשתי רשויות ועם האפיקורסים שמסתפקים – באפס⁶.