רקע
מנחם שטיין
לבעיית חירות הרצון אצל ר' חסדאי קרשקש
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת "מסדה"; 1970

ענין הבחירה החפשית העסיק את טובי הפילוסופים העבריים בימי הביניים החל מימי ר' סעדיה גאון. לפילוסופים אלה נשאר כר נרחב להתגדר בו; מאת אריסטו לא יכלו ללמוד הרבה בנידון זה. אריסטו מבחין אמנם בין פעולות רצוניות ובלתי־רצוניות, אבל הוא לא השתדל לבסס את האינדֶטֶרמיניסמוס שלו באופן מדעי. נמצא שאינדֶטֶרמיניסמוס זה הוא עוד נַאִיבִי, כלומר: תמים, ונשען על ההרגשה הישרה בלבד דוגמת האינדטרמיניסמוס של המקרא (“ובחרת בחיים”) או אפילו של התלמוד (“הרשות נתונה”).

באו פילוסופי ימי הביניים ותפסו את שאלת הבחירה כפרובלימה פילוסופית, ובעצם תיאולוגית. שכן הוגים אלה רואים את הקושי העיקרי בסתירה הנמצאת, כביכול, בין הבחירה האנושית ובין הידיעה וההשגחה האלוהית, יען כי אם אלוהים יודע וגם קובע מראש את העתיד לבוא, הרי אין האדם חפשי בבחירתו, אלא אנוס הוא לעשות מה שצפוי מראש.

הבעיה הנדונה בצורתה התיאולוגית נרמזת כבר במשנה אבות ג' ט“ו: הכל צפוי והרשות נתונה. ובאמת עיקר השקלא־וטריא מסתובב בפילוסופיה של ימי הביניים מסביב ל”הכל צפוי" (הידיעה וההשגחה) ו“הרשות נתונה” (חירות הרצון).

לפרובלימה זו יש עוד צורה אחרת, צורה פילוסופית. מתכוון אני לטענה: איך להשלים בין חופש הרצון ובין החוקיות הכללית או הסיבתיות השולטת בעולם. היתכן, שהרצון בלבד יהיה חפשי מן ההכרח הסיבתי? ושמא הרצון אינו רוצה באמת רק מה שהוא מוכרח לרצות, והכיווּן של הרצייה קבוע מראש על־ידי שלשלת מהודקה ומרותקה של סיבות קודמות? היש מפלט מן המעגל הזה של חוקיות ברזל הכובלת ומרסנת הכל, ובלעדיה אין התהוות בטבע ואין התרחשות במעשי אנוש ומפעליו?

בצורה זו הוצגה השאלה בפילוסופיה העברית לראשונה על ידי ר' חסדאי קרשקש1. הוא שואל, אם קיים בכלל במציאות “טבע האפשר”, והרצון של האדם הנהו “משולח לנפשו”, או אין טבע האפשר במציאות, והרצון הוא באמת רק חוליה בשלשלת הסיבות והמסובבים.

התשובה של ר' חסדאי קרשקש (אור ד‘, מאמר ב’, כלל ה‘, פרק א’–ו’) היא שלילית, אם כי ר' חסדאי קרשקש מתאמץ להפיג קצת את חריפות השלילה בביטויים מלאי התבטלות כלפי המסורת. המסקנה האחרונה מדברי ר' חסדאי קרשקש היא: הרצון חפשי מפאת עצמו ואנוס מפאת סיבותיו. מובן שזהו דטרמיניסמוס גמור, כי מה שהרצון חפשי מפאת עצמו אינו רק הפשטה בלבד, מפני שבמציאות אין ערך ל“רצון כשהוא לעצמו”, כלומר: לכשרון הרצייה, אלא ל“רצון רוצה”, כלומר: לפעולת הרצייה, כשהרצון מכוון למטרה ידועה; ובו ברגע שהרצון מתעורר לרצות איזה דבר, הריהו נתון כבר בכבלי הסיבתיות.

זאת היא באמת דעת ר' חסדאי קרשקש, ולכן נבדלת אצלו הפעולה הרצונית מן המאונסת רק בזה, שהראשונה עברה כ“מחשבה תחילה” דרך המניעים הפנימיים וההחלטה הפנימית, ואילו השניה נגרמת על ידי כוח חיצוני בלבד, או בשפת ר' חסדאי קרשקש: הפעולה הרצינית היא התוצאה של “הצטרפות הכוח המדמה והכוח המתעורר”, בעוד שהפעולה מתוך לחץ חיצוני עומדת בניגוד לכוח המתעורר בנפש האדם. ולפיכך גם עונשים על פעולה רצונית רעה, משום שהפעולה הזאת נעשית בהתאם לכוחות הנפשיים של האדם; לעומת זאת אין מקום לעונש בפעולה מתוך אונס, יען כי המעשה שנעשה מתוך אונס אינו מתאים לטבע ברייתה של נפש העושה.

אנכי הרגשתי זה מזמן, שהשקפת ר' חסדאי קרשקש מזכירה גם בתפיסה הכללית וגם בפרטים שונים את הדטרמיניסמוס של חכמי הסטואה. גם אלה הורו, שהכל תלוי בגזירה, ומשמעות הגזירה הזאת היא פילוסופית, והכוונה ליציבות חוקי הטבע אשר מהם אין מנוס ואשר כל האנשים משועבדים להם. “הגזירה מורכבת מסיבות פועלות מימות עולם” (ציצרון, טופיקא 15, 59).

חכמי הסטואה עסקו גם בשאלת “טבע האפשר” ובאו לידי מסקנה, שטבע האפשר קיים במציאות, כי ה“נמנע” (הניגוד לטבע האפשר) הוא רק דבר שאינו תלוי בסיבות חיצוניות. במובן זה קיים אם־כן טבע האפשר, עד כמה שהדברים אינם מוכרחים ונמנעים מפאת עצמם, אלא מפאת סיבותיהם2. פעולת האדם היא “חפשית” רק בהוראה זו, שהפעולה היא התוצאה של היצר הפנימי וההחלטה העצמית (צֶלֶר 166).

והנה בזמן האחרון הופיע על בעיית חופש הרצון אצל ר' חסדאי קרשקש חיבורו של הפרופיסור יוליוס גוטמן בספר הזכרון המוקדש לא. קוהוט (ניו־יורק 1935). גוטמן מביע את הדעה האמורה, שר' חסדאי קרשקש תלוי, אם במישרין ואם בעקיפין, בדטרמיניסמוס של הסטואה. גוטמן אינו נכנס בפרטים, ואלה דווקא עשויים להכריע בשאלה זו, לפי דעתי. ולפיכך חוץ ממה שאמרתי כבר, אביא עוד רק פרט מאלף אחד, שגם עליו לא עמד מורי ורבי הפרופיסור גוטמן.

ר' חסדאי קרשקש מתבונן, איזה טעם יש לפעולת האדם בכלל ולזריזותו, אם אין האדם חפשי לנפשו והכל מתהווה מתוך הכרחיות גמורה. הלא מה שמוכרח להיות יתקיים גם בלי השתדלות האדם והתאמצותו. לזה עונה ר' חסדאי קרשקש, שגם הזריזות הזאת של האדם היא אחת הסיבות בשלשלת הסיבתיות, וממילא היא גורם נחוץ להתממשות הפעולה. דעה זו מתאימה לדעת הסטואיקאי כריסיפפוס. הוא שנה, שגם יזמת האדם ופעולתו כרוכה בקביעת הגזירה, כלומר: בחוקיות הטבעית. כריסיפפוס המציא אפילו מושג מיוחד להשתלבות נחוצה זו של זריזות האדם ומפעליו. לזה הוא קורא בשם: סִינַקאתֵהימַרמֶינא (ברומית: קוֹנפַאטַאליא), כלומר: כְּרִיכוּת וּתְלוּת בפאתוס, היא הגזירה.

ובכן תפיסה זו ממש כמו אצל ר' חסדאי קרשקש, אלא שחכמי הסטואה מדגישים יותר את ההכרחיות של הפעולה, לאמור: ההכרחיות של יציאת המעשים לפעולות, ור' חסדאי קרשקש מטעים יותר את הלחץ, שהרצון נתון בו לבצע פעולות מסויימות. ברם, עצם התשובה אחת היא, היינו: שזריזות האדם נחוצה היא, גם אם נודה בדטרמינימוס גמור.

הרי מצאנו סמוכין, לדעתי, שהיא גם דעת גוטמן, כאמור, כי קיים קשר אמיץ בין ר' חסדאי קרשקש ובין תורת הסטואה.

לאחרונה יש להעיר, שהחוקרים, העוסקים בפילוסופיה העברית של ימי הביניים, רגילים לראות בה רק אריסטוטליות וניאואפלטוניות, אשר הגיעו בצינורות ערביים אל ההוגים העבריים ואצלם קיבלו את “תיקונן” ברוח היהדות. החוקרים האלה מזניחים לגמרי את תורת הסטואה, משום שהדבר פשוט להם, שהסטואה הפאנתיאיסטית היתה זרה ליהדות וגם לפילוסופיה היהודית. והנה הדוגמה שלנו מוכיחה, כי ברצותנו להעמיק את יסודות הפילוסופיה העברית צריך להקיף גם את משנת חכמי הסטואה.



  1. יש להעיר שבן־ציון רפפורט בספרו היפה והמלא ענין “הוגים והגיונות” (קרקוב תרצ"ו) במאמר “חירות הרצון” (עמ‘ ר’ נ ואילך) הזניח את קרשקש. דעת רפפורט, שלשאלה הזאת היה אופי תיאולוגי בפילוסופיה שלנו בימי הביניים; דעה זו הולמת כמעט את יתר הפילוסופים העבריים כולם חוץ מקרשקש ובמידה מסויימה גם חוץ מר' יהודה הלוי, שגם הוא נוגע כבר בשאלת היחס בין הבחירה והסיבתיות (כוזרי ח‘, כ’ ואילך).  ↩

  2. Eduard Zeller, Philosophie der Griechen, 1880 1, 3 עמ' 165.  ↩

המלצות קוראים
תגיות