רקע
מנחם שטיין
דון יצחק אברבנאל לאור תקופתו ותקופתנו
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת "מסדה"; 1970

התקופה, שבה חי ופעל דון יצחק אברבנאל (1437–1508), האחרון להוגים העברים מימי הביניים והראשון למבשרי הריניסאַנס, דומה היא בהרבה לזמננו אנו. העם הספרדי, אשר לא כבר נאנח תחת עול כובשים זרים, בשעבוד הערביים, התחיל אז לרדוף ולדכא את המיעוטים הלאומיים והדתיים בארצו, וביחוד את המיעוט היהודי. היהודים, אמנם, יכלו להסתייע בעובדה, כי הם כמעט אַבטוֹכְתוֹנִים בחצי־האי האִיבֶּרי, אשר שם הם יושבים כאלף וחמש מאות שנה, עוד מימי בית שני, כטענתם. במובן קדמות־הזמן עלו היהודים על משפחות האצילים הספרדיים הקשישות. אפס, כל זה היה ללא הועיל: המיעוט הוא תמיד בבחינת אוכלוסיה זרה של נלווים ומסתפחים לעם השליט, אשר לו משפט הריבונות…

ליהודים היתה עוד טענה אחת, ועליה הסתמכו בתבעם לעצמם זכות אזרחים בספרד, והיא השתתפותם בהתפתחות המולדת הספרדית. היהודים הקדישו מאז את מיטב כוחותיהם לארץ זו, למען תיהפך למדינה חזקה ואיתנה. זולת זה הרבו היהודים להתעמק ביצירותיו הרוחניות של העם הספרדי, ומלומד עברי כדון יצחק אברבנאל היטיב לדעת אפילו את הדוגמטיקה הדתית של הכנסיה הנוצרית מאשר רבים מן התיאולוגים הספרדיים. ברם, גם ההתבוללות התרבותית הזאת לא עמדה להם. הם היו דורשים מאת היהודים, כי ינתקו את כל הקשרים, הדתיים כלאומיים, עם היהדות. רק במחיר ההתכחשות הגמורה לעם העברי הסכימו חוגי הריקאציה השלטת לקבל את היהודים לתוך החברה הספרדית. הבגידה ביהדות נחשבה בעיניהם לאפשרות היחידה של פתרון ה“שאלה היהודית”, אשר באמת לא היתה לה כל אחיזה במציאות־החיים, והיא נוצרה רק באופן מלאכותי לשם מגמות מסויימות.

בימים ההם החלה מגיפת השמד כתוצאה של כפייה, או למצער, לחץ דתי, מטעם השלטונות. אפס, גם דבר זה לא הביא למדינה תועלת כלשהי; ולהיפך, במקום יהודים טובים קמו עכשיו נוצרים גרועים. השליטים לא הבינו, או לא רצו להבין, את האמת הפשוטה אשר הופלטה פעם מפי תיאודוריך הגדול: “אי אפשר להכריח בן אדם להאמין שלא ברצונו”. קם טיפוס של “אנוס”, איש נכה־כוח, שנשלל ממנו כל משען מוסרי, והוא מפיץ טפילי הרקבון הרוחני בסביבתו, כאילו רצה להתנקם באלה, אשר נטלו ממנו חופש הדעה והמצפון.

אופייני הדבר, כי פקודת גירוש היהודים מספרד מיום 31 במארס שנת 1492, החתומה בידי הזוג, המלך פרדיננד מאַרגוניה והמלכה איזבל מקסטיליה, מכילה רק קובלנה אחת כלפי היהודים, והיא, כי הם משפיעים לרעה ומקלקלים את שכניהם הנוצרים. ואין תימה: דימורליזציה מחוללת דימורליזציה.

לשוא התאמצה האינקביזיציה הקדושה לדכא את מרד המצפון המחולל והנעלב. מדורות האש, שבהן שרפו “מינים” ו“ספרי מינים”, שלהבו את ליבות הקרבנות של ה“טוֹטאליסמוס” הדתי.

אמנם לא רק בטוטאליסמוס דתי הכתוב מדבר. ראוי להדגיש, כי למוטיב הגזעי יש חשיבות מרובה בפולמוס האנטישמי בתקופה ההיא. הטבילה הנוצרית לא טיהרה את היהודי המתנצר מן ה“פסול” הגזעי. בצדק מעיר הפרופיסור בר, המומחה לתקופה זו, שכתבי פלסתר, אשר נתחברו אז מעין fortalitium fidei (מבצר האמונה), מהווים את הפרוטוטיפוס, הדוגמה הראשונה ל“פרוטוקולים של חכמי ציון”. הם מוכיחים בהם את היהודים בשל נשואי התערובת לשם השחתת הגזע הספרדי, כביכול. היהודים מתוארים כאלמנט הרסני ומהפכני, הנוטה לאכזריות1. ולפיכך אחת היא הדרך להתפטר מן היהודים – ההגירה, ובלבד שהיהודים ישאירו את הונם וכספם במדינה. מכאן, שהטוטאליסמוס קיבל אז אופי וביטוי גזעי מובהק.

כתבי פלסתר אלה התפשטו ביחוד בגרמניה, והדפוסים העתיקים ביותר של הספר הנזכר “מבצר האמונה”, המכיל תורת שנאה דתית וגזעית (מאה ט"ו), באים מנירנברג. “מבצר האמונה” החדש, הוא המיתוס של המאה העשרים.

מכאן ברור, כי “השאלה היהודית” לבשה כבר בימים ההם צורה של “הגנה עצמית” לאומית, דתית וגזעית, ובמקצת גם כלכלית.

ואיך הגיבו היהודים על המגמות האלה של שמד וכליה? מחוסר אמצעים להגנה ממשית, ריאלית, השתמשו היהודים בהמלצה עיונית וספרותית. אין תקופה שניה בקורות ימי ישראל, שבה רבו כל־כך הויכוחים ונפוצו חיבורי פולמוס וסניגוריה כמו בתקופה הספרדית־נוצרית, וביחוד במאה הט“ו לספירתם. די להזכיר את הויכוח הממושך המעיק ומציק בטורטוסה 1413–1414, שבילו בו כשנתיים ימים בפילפולים דוגמאטיים ריקים ושדופים. בחריפות מופתית מצטיין החיבור הפולמוסי של האפודי (דוראן פרופיאט) על הנושא “אל תהא כאבותיך”. ולא זו בלבד, אלא שכל הספרים הפילוסופיים מן המאה ההיא, כגון ספר העיקרים לר”י אלבו, חדורים וספוגים הם מגמות פולמוסיות וסניגוריות. זה ניתן להאמר גם ביחס לר' יצחק אברבנאל.

ריא“ב הנהו טיפוס המעבר במובן המשובח של המושג. בנוגע להשקפותיו הפילוסופיות, הריהו נעוץ בעיקר עוד בתקופת ימי הביניים, אולם כבר בהן נראים ניצני הריניסאנס. הדבר מתגלה בבקורת ההיסטורית שלו. הוא דוחה את השיטה הבינָאית, בפרט זו של הרמב”ם, השואפת לייווּן או, ביתר דיוק, לאַריסטוטאליזציה של היהדות. לפיכך הוא מחליט, כי תורת “רבנו משה” אינה הולמת את תורת “משה רבנו”2. בקרתיות כזאת נשקפת בדעותיו ההיסטוריות והמדיניות של אברבנאל. אשר לאלה האחרונות ראוי להזכיר, שריא“ב המדינאי, הסופר והמיניסטר הנהו היחיד בין ההוגים העברים מהזמנים ההם, המתענין הרבה בבעיות הנוגעות במשטר המדינה. לדעת ריא”ב המשטר של שליט־יחיד, הן בצורת דיקטטורה והן בצורת מונרכיה, עומד בניגוד לרוח התורה והאנושיות הצרופה. רק הריפובליקה החפשית הנה המשטר המתאים לבני חורין3.

לריא“ב זרה היא הקנאות הדתית והלאומית. אמנם בסמכו על הנסיון ההיסטורי מכיר הוא באופי הנבחר של עם ישראל. יתר על כן, הוא משתמש במידת־מה בהשקפה הגזעית של שונאי־ישראל, כדי להכניע אותם בכלי־זינם הם. אם קיימים הבדלים גזעיים, הרי הגזע העברי הנהו הנבחר והמובחר, ולפיכך ההשגחה האלוהית מטפלת בו במיוחד. צוררי ישראל טענו, שיהודי מומר נשאר יהודי בתוקף הדם העברי הנוזל בעורקיו; ריא”ב מסכים לדעה זו ומחליט, כי המומרים והאנוסים עתידים לשוב אל היהדות מרצון או מאונס.

ברם, ההתקדמות האמיתית שואפת לטשטש את ההבדלים שבין גזע וגזע, ולפיכך תיפולנה בתקופת המשיח החומות, החוצצות בין העמים, וכל האנושות תהיה לעם גדול אחד.

ריא"ב היה אופטימיט. בצרות הרבות, שבאו והתגברו על ישראל ראה הוא את סימני הגאולה הקרובה “חבלי המשיח”. ברוח זה כתב את הטרילוגיה המשיחית שלו. המשיח אמנם צריך לפדות את כל האנושות, אך האומה העברית תיגאל אך ורק במולדתה ההיסטורית.

הכזיב הפאטריוטיסמוס הספרדי של יהודי המדינה הזאת, הכזיבה גם ההתבוללות התרבותית – ההצלה היחידה היא בישיבת ציון ובבנין מדינה יהודית עצמאית. למסקנה זו הביא הנסיון ההיסטורי לאחר כל ההרפתקאות וכל האכזבות, שנחלו היהודים בארצות פזוריהם.

עברו דורות והמסקנות האלה בתוקפן עומדות. אנחנו חיים גם כן בתקופה של טוטאליסמוס – והפעם הרי זה טוטאליסמוס אלילי־גזעי. בא גירוש אשכנז חדש – כביטויו של הפרופיסור בר (בשיחה פרטית עמי). נירנברג מכריזה שוב על מבצר האמונה – באלוהי ברזל. הזרע הארסי מוציא פירות רעל. בדבר ערך האדם מכריעים הדם והחומר ולא הנפש והרוח. לצורת הגולגולת מייחסים ערך רב יותר מאשר למה שבתוכה. החיה שבאדם נעשתה לקנה־מידה של הדברים – כדעת הסופיסטים החדשים של המאה העשרים. וכבימי דון יצחק אברבנאל, כן גם עתה, עוגן־ההצלה היחיד היא המדינה היהודית בציון. ואנו תקווה, כי הפעם יסורי העם לארצותיו משמשים באמת בבחינת “חבלי משיח”…



  1. J. Fr. Baer, Galut. Berlin 1936, 48.  ↩

  2. “זו כוונת רבנו משה, לא כוונת משה רבנו”, ספר “אור החיים” עמ' 236. ראה גם: Jacob Guttmann, Die religionsphilosophischen Lehren des Isaak Abravanel 8 1.  ↩

  3. בענין זה עוסק בעת האחרונה E. E. Urbach, Die Staatsauffassung des Don Isaak Abravanel, Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums 1937, 270–275.  ↩

המלצות קוראים
תגיות