רקע
מנחם שטיין
ישראל והעמים בתפישת דון יצחק אברבנאל
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת "מסדה"; 1970

שנַים הם ההוגים העברים בפילוסופיה של ימי־הביניים המרבים לעסוק בקביעת מהותו של העם העברי ויחסו לעמים אחרים, בה בשעה שיתר הפילוסופים משאירים כביכול את היהודים ליהדות. משנַים אלה היה אחד משורר ופילוסוף וגם רופא – הוא רבי יהודה הלוי, והשני – פרשן ופילוסוף וגם מדינאי – זהו ר' יצחק אברבנאל. חכמת־הרפואה המיוסדת על הכרת אורגאניסמים חיים וצרכיהם, ותורת־המדינה, העוסקת גם היא בהמוני בני־אדם ובגושים לאומיים אורגאניים, הן הן שהביאו את ההוגים האלה לטפל בעם העברי כבאורגניסמוס חי בעל תכונות גשמיות ורוחניות מסויימות.

על תורת הלאומיות העברית אצל ר' יהודה הלוי דן אני בפרוטרוט בפרק אחר; כאן אזכיר רק, שתפישתו של ר' יהודה הלוי היא ביולוגית ואקלימית, כלומר פיסיקו־גיאוגרפית. לדעת ר' יהודה הלוי מצטיין העם העברי בכוח גשמי טבעי מיוחד וגם בצורה נעלה מיוחדת. הדבר מובא בקשר עם האקלים של ארץ־ישראל. רק לעם ישראל מיוחד כוח הנבואה הקשור גם הוא בסביבה ידועה ובעם סגולה כנושא הכוח ה“מלאכי”, השמימי הזה. עם ישראל באומות הריהו כמו הלב באברים וכיחס הגרעין אל הקליפה. ההבדל היסודי הזה שבין ישראל והעמים יתבטל בתקופת המשיח. אז תהיה כל האנושות לחטיבה אחת – לחטיבה מוסרית־רוחנית.

ר' יהודה הלוי הוא במידה ידועה “ראסיסט” עברי, אמנם במובן הנעלה של המלה. אצל ר' יהודה הלוי נמצא גם היסוד התורשתי. לפי דעתו, דבק “הענין האלוהי” באבות האומה הישראלית, ומהם עבר לכל העם, והעם העברי נשאר וישאר היורש היחיד של הסגולה הנבואית עד לימות המשיח.

והנה גם אצל דון יצחק אברבנאל אנו מוצאים כעין תורת־גזע עברית, והיא נשענת בעיקר על משנתו של ר' יהודה הלוי. על “הגזעיות התיאולוגית” של ר"י אברבנאל מדבר גם ההיסטוריון הידוע פנחס בּר בספרו הגרמני היפה “גלוּת” (ברלין, 1936, עמ' 54). תורה זו מתבטאת גם בזה, שלפי דעת דון יצחק אברבנאל עתידים הפושעים והאנוסים לשוב אל העם העברי, הם עצמם או צאצאיהם, בהיותם מזרע קודש, זרע ישראל. המלומד הנזכר מחליט גם בצדק: “הערך של היסוד העממי בקורות היהודים מתואר כאן לראשונה לאור ריאליסמוס מודרני” (עמ' 53).

ברם, מה הן ההנחות העיוניות של רעיון הלאום העברי אצל דון יצחק אברבנאל? ההנחה היסודית היא בחירת עם ישראל וארצו. נתחיל מן היסוד הטלוּרי, כלומר: הארצי, הקרקעי.

החל מן המאה החמישית לפני ספה“נ מופיעה אצל היוונים תורת הסביבה, שלאורה מתוארות התכונות והסגולות של איזה עם כתוצאה מהסביבה האקלימית. תורה זו מצאה את ביטויה בפילוסופיה העברית ביחוד אצל ר' יהודה הלוי ואצל ר' יוסף אלבו בספר העיקרים שלו. ר”י אברבנאל מסתמך בפירוש על ספר הכוזרי של ר' יהודה הלוי (ח"ב פרק ח' ואילך). על יסוד תורת הסביבה מחליט ר“י אברבנאל בספרו “עטרת זקנים” י”ח, ע"ב, שארץ־ישראל ודריה מסוגלים ביותר להשראת השכינה ולהתחברות עם כבוד אלוהים. גם במקומות אחרים מיחד אברבנאל את הדיבור על הסגולות הגופניות והרוחניות המיוחדות של עם ישראל. למעלות אלה מיוחס אפילו ערך קוסמי כללי. בכל שלוש הספירות של היש, היינו: בעולם המלאכים או הרוחניים הנפרדים, בעולם הגלגלים ובעולם ההוייה והכלייה, כלומר, בעולם התחתון שהוא למטה מגלגל הירח, בכל אלה יש מצויים מיוחדים במעלה, אשר ד' משגיח עליהם במישרים בלי כל מיצוּע ותיווּך; בעולם התחתון העם העברי הוא בחיר ההשגחה האלוהית1.

כל הקונצפציה הזאת מסתברת עוד יותר כשמשווים אותה אל תורת ר' יהודה הלוי, שעם ישראל קרוב לאלוהים יותר, והוא בלבד מוציא מקרבו נביאים הזוכים למחזה שדי. ובאמת אין בין הנביאים ובין יתר העם אלא הבדל של מדרגה בלבד. שכן העם העברי הריהו כולו עם של נביאים, ויהא רק בכוח, בגלל קרבתו אל אלוהים והשגחתו היתרה של אלוהים עליו.

את משנתו של ר' י. הלוי מזכירה גם ההנחה ההיסטוריוסופית של ר"י אברבנאל. כל מהלך ההיסטוריה אינו אלא התפתחות הניצוץ האלוהי, החבוי במין האנושי, מן אדם הראשון עד מלך המשיח, המהווה את שיא השלמות בהתפתחות זו. חיבה יתרה נודעת אצל שניהם, אצל ר' יהודה הלוי ודון יצחק אברבנאל, לאברהם אבינו שהוא, כביכול, תחנת־ביניים חשובה ונכבדה בתהליך היסטורי זה. לדעת ר' יהודה הלוי דבק הענין האלוהי באברהם העברי ביתר עוז, והוא שהנחיל את הסגולה הזאת לזרעו; גם אצל אברבנאל אברהם הוא “התחלת השלמות”, כשם שהמשיח הוא “תכלית השלמות”. אברהם, משה ומשיח הם ראש, אמצע ותכלית לשלמות (פירוש לבראשית כ"ב, ג').

עד כאן הכל ברור ומובן על יסוד ההנחות הנאטורליסטיות וההיסטוריוסופיות הדומות שאצל ר' יהודה הלוי. ברם, אצל אברבנאל נמצא גם יסוד מיסטי, השאול מן הדוגמטיקה הנוצרית. מתכוין אני לענין החטא הקדמוני ועקבות החטא הזה בהתפתחות האנושית. ר' אברהם בר חייא בספרו “מגִילת הַמְגַלֶה” השתמש כבר במוטיב זה, כמובן, ברוח אחר לגמרי מאשר אצל הנוצרים, ברוח היהדות. אם בתורת הכנסיה הנוצרית החסד האלוהי, המותנה באמונה המשיחית שלהם, נחוץ הוא לתשועת הנפש ולשחרור האדם מכבלי החטא הקדמוני, הרי אצל ר' אברהם בר חייא מעמד הר סיני הוא המבצע את התשועה. ושוב אצל ר' יצחק אברבנאל מכניע ומשבית את הזוהמה הקדמונית אברהם אבינו, שהיה התחלת השלמות, כאמור. בכוח עקידת יצחק נתבטל החטא הזה לגבי אברהם וזרעו. “הנה התבאר מזה, שתכלית העקידה אמנם הוא, למה שהשי”ת בחר באברהם מפני שלימותו בעצמו… וזה לא היה אפשר אלא כשתסור ממנו זוהמת הנחש… והיה א“כ תועלת העקידה… בעבור תועלת כלל אומתנו אשר בעבורו יהיה זרע קודש” (בראשית כ"ב)2.

לולא דמיסתפינא הייתי אומר, שהדוֹגמה הנוצרית פעלה על אברבנאל בזה, שהעדיף את עקידת יצחק על מתן תורה בענין פסיקת הזוהמה3. הנוצרים טענו וטוענים, שהמשיח שלהם פדה את העולם מן החטא הקדמוני בהקריבו את עצמו לשם גאולת מאמיניו; בא אברבנאל כהוגה עברי והעמיד את עקידת יצחק במקום “עקידת ישו”. אם כה ואם כה הושפע אברבנאל מן האֶסכאטולוגיה הנוצרית, שהיתה ידועה לו יפה מאמונת בני סביבתו הנוצרית ומן הספרות העשירה שהשתמש בה, כפי שאנו רואים ביחוד מתוך ספריו העוסקים בענין המשיחיות.

עד כאן הכרנו את הצד הפּארטיקוּלרי, הלאומי, המדגיש את היסוד הפרטי המפריד בין ישראל ויתר האומות. אמנם אברבנאל היה עם זה הומאניסטן ולא היה יכול איפוא להסתגר בתחומי הלאומיות הצרים. היסוד הפארטיקוּלרי דרש כמלואים את היסוד האוניברסאלי, המשמש מודיפיקציה ליסוד הראשון. תופעה דומה לזו מצויה גם אצל ר' יהודה הלוי, הממתיק את הפארטיקולריות העברית על־ידי האוניברסאליות הכל־אנושית ברעיון המשיחי, שלו, המקיף את כל המין האנושי. אצל אברבנאל מתבטאת אוניברסאליות זו בענין התכלית האנושית בכלל ובתכלית המשיחית בפרט.

התכלית הכללית היא “בעבור המין האנושי, כדי שיכיר את אלוהיו” (“משמיע ישועה”, ד' ד'), ואף־על־פי שרק עם ישראל מגיע אל ההכרה ההיא, ולכן “האהבה שאהב הקב”ה את העולם היא אהבת ישראל" (שם), מכל מקום המטרה היא, שכל העולם יבוא לידי הכרה זו.

כמו אצל ר' יהודה הלוי מוצאת התצפית האוניברסאלית את גילויה הבהיר בקשר עם הרעיון המשיחי. חוץ מן התכלית הפרטית, הלאומית, יש עוד “תכלית שני הוא כולל לכל האומות, כדי שיכירו וידעו כל יושבי תבל כי לד' המלוכה ומושל בגוים, כי זה התכלית הכולל… כדי שישתלם המין האנושי ולא תהיה יצירתו ובריאתו לבטלה” (שם ג‘, ו’).

ביתר בהירות מובלט האופי האוניברסאלי של הרעיון המשיחי במקום אחר. “באחרית הימים… יזכו בני האדם אל התכלית שבעבורו נוצרו, וכאילו הגאולה העתידה לא תדמה לגאולת מצרים כי אם כמו שידמה החלק אל הכל, לפי שגאולת מצרים השלימה בלבד האומה הישראלית, אבל הגאולה העתידה לכל העולם בכלל, ומפני זה תהיה כוללת למין כולו” (“ישועות משיחו” ו').

תורת הגזע מיוצגת בפילוסופיה העברית על־ידי ר' יהודה הלוי ודון יצחק אברבנאל, ובמידה ידועה גם על־ידי ר' אברהם בר חייא. והנה מאלפת העובדה, שגם אצל הראסיסטים העבריים הקיצוניים, כביכול, גובר תמיד לאחרונה היסוד האנושי הכללי. ואם נקודת־המוצא היא פארטיקולריסטית, הרי המטרה האחרונה היא אוניברסאליסטית. וכך שורר שיווי־משקל בין היסוד האֶתני ובין היסוד האֶתי, בין היהודי שבאדם ובין האדם שביהודי.



  1. ראה לכך את ספרו של יעקב גוטמן: Die religionsphilosophischen Lehren des Isaak Abravanel (Breslau 1916),..  ↩

  2. ראה ר‘ חסדאי קרשקש אור ה’ מאמר ב‘ כלל ב’ פרק ו' (ברית מילה – גרמה לפסיקת הזוהמה). העקידה היא סימן ל“יחוד ההנהגה האלוהית לאומה הזאת” (הערת יצחק למדן).  ↩

  3. התלמוד מייחס פסיקת הזוהמה הקדמונית למעמד הר סיני. “בשעה שבא נחש אל חַוָה הטיל בה זוהמה… ישראל שעמדו על הר סיני פּסקה זוהמתן וכו'” (עבודה זרה, כ“ב, ע”ב). הסטייה של אברבנאל מן התלמוד לא באה בוודאי בלי סיבה מספיקה. לענין החטא הקדמוני ופסיקת הזוהמה אצל ר“א בר חייא השווה פנחס בּר בירחון הברסלויאי למדעי היהדות, כרך 70 עמ' 120. מענין, שגם ר”א בר חייא אינו מביא את המקום המצוטט מן התלמוד.  ↩

המלצות קוראים
תגיות