רקע
מנחם שטיין
אהבת אלהים אצל דון יהודה אברבנאל
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת "מסדה"; 1970

דון יהודה אברבנאל, המכונה Leone Ebreo (משנת 1460 בקירוב עד לאחר שנת 1521), בנו של דון יצחק אברבנאל, יצר שיטה פילוסופית חדשה בשדה האֶרוטיקה הספֶּקוּלַאטיבית. הסופר העברי הזה שילב במשנתו הפילוסופית יסודות ומוטיבים שונים מן הארוטיקה העתיקה ומזו של ימי הביניים. הוא ממשיך מכמה פנים את המסורת הפילוסופית של הספרות ההלניסטית־יהודית (ספר חכמת שלמה ופילון האלכסנדרוני). אמנם פה ושם נמצא עוד עקבות הפילוסופיה הסכולאסטית, שבדרך כלל דחה אותה הסופר הזה בהיותו חדור רוח המהלך החדש, רוח הריניסאנסה. בשיורי הסכולאסטיקה צריך להתחשב כל חוקר, הרוצה לחדור לעומק שיטתו של אברבנאל ולרדת לסוף דעתו של הסופר הזה, שהיה איש־ביניים במידה מסוימה. הוא עמד אמנם ראשו ורובו בתקופה החדשה, אבל הדי התקופה העתיקה לא נשתתקו מכל וכל.

זאת אבאר על יסוד מקום סתום אחד, שלא נתבאר כהוגן על ידי היינץ פפלאַוּם, המחבר של מונוגרפיה מדוייקה ויפה על רעיון האהבה אצל סופר זה1.

הענין הוא כך: לדעת אפלטון (משתה 180b) החושק הוא יותר אלוהי מן החשוק, הואיל ובחושק שוכן האֵל (אֶרוס). דעה זו של אפלטון היתה מקובלת בכל החיבורים שנכתבו על האהבה בתקופת הריניסאנסה אשר בהם השתמשו הסופרים השונים במנגנון המיתולוגי ובנושאים הנדושים והמשומשים של הארוטיקה היוונית. כזה היה המצב עד שבא אברבנאל.

הסופר העברי הזניח את המשחק התפל של מקדימיו. הוא לא הסתפק בשאבלוֹנים, אלא התאמץ לתת ניתוח מדוייק של הארוטיקה ולבסס אותה על יסודות מיטאפיסיים מוצקים. אברבנאל יוצא תכופות נגד אפלטון ונגד אלה מבני דורו של הסופר, שהלכו בעינים עצומות אחרי הפילוסוף היווני הגאוני הזה. גם בנוגע לשאלה הנזכרה מביע אברבנאל השקפה, הסותרת את הדעה המקובלת.

אברבנאל פוסק, שהאהוב עומד למעלה מן האוהב; זה נאמר גם ביחס לאלוהים. בקשר עם זה קוראים אנחנו פאראדוכס מעניין: "אלוהים באחדותו הפשוטה, הריהו רם ונישא ביותר במידה שהוא נאהב על ידי עצמו מאשר עד כמה הוא אוהב את עצמו (Dialoghi di Amore 132a). המלומד פפלאַוּם ואחרים2 השתדלו להסביר באופנים שונים את הסטייה הזאת מתורת אפלטון ומן הדעה המקובלה, שלפיה כוחו של האוהב יפה מכוחו של האהוב.

דעתי אני היא, שכאן פעלו על אברבנאל רימיניסצנציות מתורת הכינויים של ימי הביניים שהיא השפיעה שוב על הארוטיקה העיונית בתקופה ההיא. לפי דעת האריסטוטליים והאפלטוניים החדשים, אי אפשר לייחס לאלוהים כל כינוי עצמוּתי חיובי, כי זה עלול להרוס את האחדות המוחלטת של אלוהים; ממילא אין לייחס לאלוהות גם את האהבה. וכך הדבר כבר אצל אריסטו שאלוהות שלו היא המניע הראשון הבלתי מוּנע; היא מניעה את הכל כאהובה (hôs erômenon) והיא בלתי מוּנעת, כי היא עצמה אינה מתפעלת. אצל אברבנאל התעורר איפוא החשש הדוגמאטי העתיק. ולכן מחליט הוא, שאלוהים הוא יותר שלם כמוּשא (אובייקט) של האהבה, כאהוב מאשר כנושא האהבה, כאוהב.

סיוע לדברינו אפשר למצוא בעובדה, שאברבנאל מזכיר בקשר עם זה את ענין “האחדות הפשוטה” של אלוהים, ובכן אותו הכלל, שעליו הסתמכה התיאולוגיה השלילית של ימי הביניים עם תורת הכינויים שלה, והיא אשר הרחיקה מאת אלוהים את האהבה הפעילה.

פרט זה הוא מאלף ואופייני, שהרי הוא מעיד על קרב פנימי, שהתקיים בנפשו של ההוגה והמשורר העברי הזה בטרם הצליח להתגבר על העיקרים העֲקרים הסכולאסטיים שקיננו גם בליבו. הלא עיקרים אלה באו מפילוסופים עבריים אשר אברבנאל עצמו העריץ אותם מאד, ולכל לראש מאת ר' שלמה בן גבירול ור' משה בן מימון, שאותם הוא מזכיר מתוך יראת כבוד עמוקה.

אולם יותר מכל היתה עליו אהובה – האהבה, ולאחרונה ניצת אצלו רעיון האהבה והידידות. דון יהודה אברבנאל מדבר על “מעגל האהבה” (circulo amoroso), המהדק חלקי עולם ומלואו. זאת היתה תגובה מוחלטת נגד הפילוסופיה הבינָאית, שהכירה רק באלהות המשוללת תארים חיוביים. הפילוסופיה הזאת הסתובבה במעגל קסמים של התורה המסובכה והמסבכת אודות הכינויים האלוהיים. זכותו של יהודה אברבנאל היא, שהוא הנהיג מעגל אהבה (circulus amorosus) תחת מעגל הקסמים (circulus vitiosus).



  1. Heinz Pflaum, Die Idee der Liebe Leone Ebreo, Tübingen 1926.  ↩

  2. ראה גם קלוזנר, פילוסופים והוגי דעות עמ' 199, המסמן את המאמר הזה כ“רעיון נועז”, אבל אינו מבארו.  ↩

המלצות קוראים
תגיות