מעל לשיטה המיטאפיסית והמוסרית של שפינוזה מתנשא מושג נשגב אחד, שיש בו כדי להכניף את המחשבה ולהלהיב את הלב, היא “אהבת אלוהים השכלית” (amor dei intellectualis). על מוצא המושג הזה כבר יש ספרות עשירה, ולאחרונה נוטים כמעט כל המלומדים ליחס אותו להשפעת דון יהודה אברבנאל (Leone Ebreo), אשר ב“שיחות אהבה” שלו משתמש הוא בביטוי זה ומגדיר את האהבה האלוהית באופן דומה לזה שנמצא אח“כ אצל שפינוזה. ובכן: האהבה השכלית של אלוהים היא האהבה, שאלוהים אוהב את עצמו – קוראים אנחנו אצל יהודה אברבנאל, ממש כמו אצל שפינוזה. אין זאת אומרת, שלמליצה זו של האהבה העצמית של אלוהים יש אותה הוראה עצמה אצל שני ההוגים, אצל יהודה אברבנאל ושפינוזה. אצל הראשון אוהב אלוהים את עצמו ב”שלמות היחוסית" שלו, הנאצלת מאת אלוהים לאדם ולעולם, ואילו אצל השני האהבה האלוהית היא אימַאנֶנטית, כלומר אלוהים האוהב והעולם האהוב הם היינו הך ממש, וממילא אלוהים הנהו באהבה זו הנושא והמוּשא, אחד והכל, לפי הנוסח הפאנתיאיסטי הקדום.

נמצא שמצד אחד יש הפרש יסודי בהוראת האהבה השכלית של אלוהים אצל שני הפילוסופים היהודיים, ומצד שני יש קירבה גדולה בניסוח המושג. על הבעיה הזאת הפיץ אור המאמר הנפלא של קארל גֶבהארדט בכתב־עת Chronicon Spinoznum, (1912) 1 עמ' 219 וכו'. מלומד זה מבסס בכמה נימוקים את תלותו של שפינוזה ביהודה אברבנאל. בשיטת גבהארדט הולך עכשיו גם יוסף קלוזנר בספרו “פילוסופים והוגי דעות” 198–200. ואין ספק, שהצדק עם המלומדים האלה. שכן בענין אהבת אלוהים השכלית יש מקבילות חשובות בין שני הפילוסופים, אלא שמה שנמצא אצל דון יהודה אברבנאל האפלטוני בשטח האידיאה של הטוב והיפה הועבר אצל שפינוזה אל הסוג של הוייה וישות. לרעיון “היפה המייפה והמיופה” מתאים אצל שפינוזה “הטבע הטובע והטבוע”; ולזהות האהבה, האוהב והאהוב ביחס לאלוהים אצל אברבנאל מקבילה זהות השכל, המשכיל והמושכל אצל שפינוזה, שחיקה בזה את הרמב"ם.

בשים לב לנימוקים האלה אין לפקפק, ששפינוזה הסתמך במידה מרובה על ההומניסטן העברי הגדול שקדם לו, הוא דון יהודה אברבנאל.

לאידך, אין לזלזל כלל בהשפעת הרמב“ם על שפינוזה גם בשאלה זו אשר עליה כבר נמנו וגמרו המלומדים לטובת אברבנאל. שפינוזה ידע היטב את הרמב”ם; הוא מביא אותו ומתווכח עמו, וגם בספריה שהשאיר אחריו שפינוזה מצאו את הספר “מורה נבוכים” של הרמב“ם. השאלה מתייצגת, איפוא, אם ועד כמה יכול היה שפינוזה ללמוד מאת הרמב”ם בענין אהבת אלוהים השכלית?

והנה ידוע, שאצל הרמב“ם יש ערך עצום לאהבת אלוהים. האהבה לאלוהים היא כה חזקה ועזה, עד שאינה משאירה מקום לשום נושא אחר. “הפלגת האהבה עד שלא תשאיר מחשבה בדבר אחר אלא באהוב” (מו“נ ח”ג נ"א). אבל אהבה זו היא תופעת־לואי להשגה שכלית. “האהבה היא כפי ההשגה” (שם). הרעיון חוזר ונשנה אצל הרמב”ם, שלאהבת אלוהים יש מצע שכלי. אם־כן, הרי לפנינו המושג של שפינוזה כבר אצל הרמב"ם.

חיזוק לדברינו, שיש להתחשב גם בהשפעת הרמב“ם על שפינוזה בנידון שלנו, נוכל למצוא במקום סתום אחד אצל שפינוזה. בספר “תורת המידות” שלו, חלק חמישי, משפט ל”ו (תרגום קלצקין עמ' של"ו) מדבר שפינוזה על אהבת אלוהים השכלית. “אהבת אלוהים השכלית של הנפש היא אהבתו של אלוהים עצמו, שבה אוהב אלוהים את עצמו… זאת אומרת: אהבת אלוהים השיכלית של הנפש היא חלק של האהבה האין־סופית וכו'”. על זה מוסיף שפינוזה בהערה: “בכתבי הקודש קרויה אהבה זו… בשם כבוד”. הכוונה היא לפסוקים כאלה, כמו: “רם על כל גוים ד' על השמים כבודו” (תהלים קי"ג ד') וכדומה. הנימוק הניתן ע"י שפינוזה לדבר, כי אפשר לזהות את האהבה השכלית עם הכבוד, הוא דחוק ומלאכותי, כמו שיראה המעיין במקום זה.

לפי דעתי, אפשר להסביר את הענין מתוך השוואה אל הרמב“ם. בחלק הראשון של הספר מורה נבוכים עוסק הרמב”ם בשמות המשותפים (הומונימים) שבתורה. בפרק ס“ד מדובר על הביטוי “כבוד ד'”. וזה לשון הרמב”ם: “ופעמים רוצים בכבוד הגדלת האנשים כולם את השם… כי הגדלתו האמיתית היא השגת גדולתו, הנה כל מי שהשיג גדולתו ושלמותו כבר הגדילו כשיעור השגתו. והאדם לבד יגדילהו במאמרים להורות על מה שהשיג בשכלו”. בקיצור: כבוד ד' משמע לפי זה השתקפות גדלותו של אלוהים בשכל האדם כשיעור השגתו. את המלים האחרונות יש להדגיש ביחוד ולהשוות אליהם את המאמר שהבאתי לעיל: “האהבה היא כפי ההשגה”. אמור מעתה, שלפי הדרוש של הרמב"ם “כבוד ד'” הוא כאחת הגדלת אלוהים על־ידי האדם מתוך אהבה שכלית. הגדלה זו היא “כשיעור השגתו”, ובעונה אחת: כשיעור אהבתו של האדם. וכך מזדהה כבוד ד' עם האהבה השכלית של אלוהים כמו אצל שפינוזה, אלא שהלה הרחיב את ענין הכבוד גם לכבוד היצורים, בהתאם לשיטה הפאנתיאיסטית שלו.

אם נביא בחשבון את העובדה, ששפינוזה הירבה להשתמש ברמב“ם, ביחוד בביאורי התורה ב”מסכת דתית־מדינית" שלו, הדבר יתקבל על הלב עוד יותר, כי דווקא בביאור המושג “כבוד” שבמקרא נשען שפינוזה על הרמב“ם. ומאחר שהביאור הזה כרוך בקונצפציה של אהבת אלוהים השכלית, מעתה אין להעלים עין מן האפשרות של השפעת הרמב”ם גם על עצם המושג הזה, שהוא בשיטה הפילוסופית של שפינוזה דוגמת האידיאה העליונה של אפלטון אשר לאורה צמחו וגדלו מבחר רעיונותיו בשדה העיון הפילוסופי.