רקע
משה אורנשטיין
דורש טוב לעמו
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דפוס: וינה, ‪‎ C.M. HELLMANN‬; 1865

קול קורא באזני אחב"י

על דבר משען ומשענה לאחב"י הנדים ונעים מארץ רוסיא, ולכתוב ידם לקחת במחיר ספרי אשר אוציא לאור “הליכות קדם”, בו ספרתי תהלוכות בני עמנו בארצות הקדם אשר נסעתי שמה כעשר שנים.

יֳי יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל.

(תהלים צ“ד י”א)

מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ.

(שם ח' ה').


פלאי הטבע יום יום יגביהו עוף, חדשים לבקרים יסירו חכמי לב את פני הלוט הלוט עליה לראות כי קרן אור פניה, יעלו שמים ירדו תהומות בדעתם הרחבה, יגלו את צעיף העלטה מעליה ויהי אור! אבן מקיר תזעק ועצי יער ירננו, יקיצו וירננו שוכני עפר, יתרועעו אף ישירו, פה רכב אש מועף ביעף, פה קו המבשר כעוף השמים יוליך את הקול, באין אומר ואין דברים, פה אנית הקיטור תרד מים ועד ים לא תשמור רוח, תלעג לגלים, הים ראה וינוס, משבריו יסוגו אחור, פה בתי עבודה לכל מלאכת מחשבת, לא בעמל אנוש כי אם ברוח יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו. האח, האח! מה מאד עמקו מעשי אנוש ותחבולותיו אשר נורא עלילות כל שת תחת רגליו ותהי ראשית ממלכתו מאז תכון תבל עד דור דורים! עוד תפתח הטבע את רחמה ותלד נפלאות כהנה וכהנה, עוד יבואון אליה חכמיה ויולידו על ברכה, עוד חדשות במעיה תפקוד לימים הבאים, ולוּ תוציא הטבע את כל טובה לפנינו, אז נוכל לשפוט כי גם יגיעתנו לעת כזאת כמר מדלי וכשחק מאזנים מול מסתריה הרבים.

נסעה נא מעט מזה ונשקיף על מצב האדם, נחקורה נא היטב על תכונתו ותהלוכותיו המובילים לאשרו והצלחתו, נשאל נא מי זה הוא ואיזה הוא המרעיש את הטבע כֻלה מרגיז ממלכתה, מי זה מעופף על כנפיה וַיִשְבְ ממנה שבי? מי עלה למרומה ויקיצנה ישיב ידו ויפרפרנה? החזק הוא אם רפה, היצליח בדרכיו או להבל ייגע? היודע לבחון תכונת נפשו ומצבו מה ועל מה הוא או נוע ינועו מחשבותיו על כנפי הרוחות והדמיונות כחלום חזיון ליל? השלום נוהו או יכסוף לטרוף טרף כחיתו יער? הלנצח יחיה או ישב רוח בו ואיננו? – מי חכם ויבן זאת יעמוד נפעם משתומם על המראה: אהה! “מה אנוש כי תזכרנו!” שתים אלה מבחרי הידיעות הנאותות לאושר האדם והצלחת נצח, הלא הנה חכמת נתוח הגוף (אנאטאמיא) ותכונת הנפש (פזיכאלאגיא), נלאו חכמי לב לבא עד תכונתן, עוד לא הגיעו עד תכליתן, לדעת את תנועת ההרגשות הפנימיות והמחשבות בבני איש מבטן מי יצאו ואיה איפוא מקום מושבן, איה מושב עצתו, והבינה אַיֶהָ, הרצון מאין ימָצא, אנה ינוח הדמיון, אן ישכון כבוד ואי מקום קנאה? בכליות יקוננו או בלב או במוח נטעו אהליהם? – התשובה על השאלות האלה סוגרת ומסוגרת, אין יוצא ואין בא, לוּ נדע זאת כי עתה נוכל לשפוט על נפש המשכלת הנקשרת בגיו האדם, התניק משדי הגיו או כח סתר בה השואב ממעייני שמים, העפר ישוב אל העפר והרוח תשוב אז אל האלהים. הדבר הזה פליאה דעת נשגבה משכל אנוש, ולולא תורת ה' עמנו אשר נתן לנו להצלחתנו, לא להצלחה מדומה כי אם להצלחת נצח, הן גוענו אבדנו אבדה כל תקוה. התורה הזאת היא האחת המביאה לנו התקוה להחיותנו חיי הנצח, כי מה' לא תצא תורה להצלחת הבל.

אך נתבונן נא על מצבה, נחקורה נא היטב איה איפוא היא התורה אשר שם משה לבני ישראל, איה תורת ה' אשר עליה נחיה; התמימה היא כאשר יצאה מבית אביה בנעוריה התורה אחת היא לנו ולגר הגר בתוכינו, הנחיה בצלה על פי התלמוד והגאונים לבד, או נחפור לנו בורות נשברים לא יכילו המים, והיה תחת באר מים חיים יקרא שמה באר עשק כי התעשקו עליה? נחל המריבות שטף ועבר וישק את העדה ואת בעירם, תחת מי מתקה ישתו מי מרה, התורה והדעות האמתיות נשקעו כאבן במצולות, והעם שטו ללקוט התבן; אבותינו זרעו כור אחת מן הדעות השונות, לוּ יקומו עתה מאה שערים ימצאו, והיה כאשר לא יוכלון שאת ונפל ממנו רב. ולעומת זאת ישתנה גם מצב המוסרי, פקד הזמן את האמונות ואת הדיעות וילדו את פירוד הלבבות, מאז חפשה נִתַן להן ויפתחו מוסרות הלבבות והדעות יצאו גדודים ויתפרדו החבילות, אלה מתנבאים על הנפשות ואלה על הדתות, אלה יקדו וישתחוו לרוח הזמן ואלה יגרשוהו כלה וצא טמא יאמרו לו. בין כה וכה אבדה תורה, חדל להיות לה אורח באנשים, התלמוד היה גלמוד והמדרש למדרס, גם בניה (בני תורה) שוממים ורבה העזובה! חכמי הזמן משכילים אמתים לא יהיו רק כשכיר יקוה יומם, עצרת תהיה להם, כי יעצור ההמון בעדם לבלי יגלו ערותו, ותהי אהבתם שפת חנף, על פעולת הבלים ימחאו כף ודבר אמת אך למחסור.–

מי מנה הבלי ההמון אשר בשם דת יקראו, הן מחול ימים ירביון, אהה! הזאת התורה שם משה לפני בני ישראל, הזאת נעמי אשר עליה יֵאָמר דרכיה דרכי נועם?! אכן לשוא קנאת סופרים, חרט אנוש ישא רוח, כי הרעות עם הטובות בטבע אנוש יקוננו, כאשר משטרי השמים לא יחליפו חוקם אם לא ה' אמר ותהי, כן יצר לב האדם והדמיונו אתו ילינו. –

מי מנה מראות הנוראות הקשורות בטבע אדם: שמחה, תוגה, גאוה, חרון, כבוד מדומה, חנופה, תקוה, רחמנות, אכזריות, פחד, לצון, תאוה, קנאה, דמיון, כלם לרגעים יחלופו, כאשר יהיה הרוח ללכת, עליהם יחיה האדם גם יובילוהו לקבר. איה סופר יגזר אומר על הכחות האלה: השתנו! אם אור התורה לא נגה עליהם, שוא שקדו סופרים, אם יראת ה' לא תשמור רוח האדם שוא עמלו המחוקקים! אך אהה הן שקעה שמש האמונה ותחשך הדת, ומה עוד נשאר לנו כי אם דבר דוד: “ה' יודע מחשבות אדם כי המה הבל”, “מה אנוש כי תזכרנו”; מאז הוסר התמיד, נסתם החזון והדעות האמתיות הנאותות לאושר האדם עד היום תולות על הררי השערות הרעיונות, מעופפות הנה והנה בל ימצאו יסוד מוסד בסתר הדת. אך זאת תהי משכרתנו כאשר נדרוש מעל ספר ה' בל נתן אמון בדיעות אנושיות, נכיר את משפטיהן ואת הבליהן ויהי מחסנו בסתר שמים, נעשה רצון אל כחולה ישתה סם חיים בל ידע תכונתו. אך הדעה האמתית הזאת בני הדור הזה מאסו כמי רפש, איש לבצעו פונה ודרישת הדת אך למותר. לולא הזמן הניח לנו ניר משכילים אמתיים מזהירים ככוכבים בחשכת ליל, כמעט כלה שארית ישראל. –

אך נטעי נעמנים נטע ה' עוד לא יזקין בארץ שרשם, עוד בחירי יה השתולים על פלגי התורה, עוד ראשי אלפי ישראל המתנדבים בעם יזילו זהב מכיסם לחזק בדק התורה ויתמכו את שוחריה! אליכם אליכם אשים דברתי: שאו נא עיניכם וראו את אחיכם בית ישראל הנדחים מארץ רוסיא מסבלות ומעבודה קשה, מפוזרים ומפורדים בכל קצוי ארץ נודדים על פת לחם, מהם יצאו לתרבות רעה, יען מה, יען על פת לחם יפשע גבר, הם המה הגדלים רק על ברכי התורה והתלמוד, האף אמנם כי לא נכון הדבר, באשר לא למדו כל מלאכת עבודה אשר יעשה האדם וחי בהן. אמנם לא בם האשם כי אם באבותם אשר זה דרכם כסל למו מימי קדם להבזות את המלאכה בעיניהם וילמדו קל וחומר מחיה ועוף, כל זאת יאתה להם כאשר שקטו על שמריהם ולא הורקו מכלי אל כלי, אך העתים חליפות למו ויבוא כאויב זמן בוגד וישפוך את חמתו עברה וזעם וצרה על בני רוסיא. לוּ ישלוף חרבו יכלה אותם כרגע אז ישכבו שאנן עם שוכני עפר; אך אהה! הן ישוב יתפלא בם וישליכם אל ארץ נוד לחרפה ולשמצה, בשבור להם מטה לחם, רוח הזמן יאחזם בציצת ראשם ויניעם הנה והנה, כנשר יטוז עלי אוכל. – ועתה אחי הכלה תהיה שארית ישראל? היאבדו נצח? הקצור קצרה יד בית ישראל לעשות בית מחסה לעניים האלה או יתורו להם איזה דרך להחיותם הטוב בעיניהם? אליכם, אליכם חכמי ישראל יקראו לעזרה, הרימו נס לנדיבי לב וירימו תרומת קודש מכל איש אשר ידבנו לבו לעשות בית מחסה להנדחים האלה, פחו רוח בעצמות היבשות וחיו. רבים המה בין הנדחים האלה אשר חלק להם הזמן רוח חכמה ודעת ומן הלחץ זה הדחק יעלו בתהו ויאבדו. – תקותי עזה כי דברי יעשו רושם בלב החכמים לשמוע אל הרנה ואל התפלה.

-——————–

עוד דבר לי אל בית ישראל! אני הגבר עוד בימי נעורי השלכתי מחיק אבותי, עודני באבי שולחתי בגולה, הן קדם הלכתי, צפון נגבה וימה; אני הגבר ראה ראיתי בעני עמי, במקומות אשר הלכתי, הן במצב המדיני הן במצב המוסרי, כוס חמת בני גילי שתיתי לרויה ועצור ברוחו מי יוכל; לא לחנם דרכתי על במתי ארץ, לא לחנם שמתי נפשי בכפי על ההרים הגבוהים והסלעים הרמים ראשם בשמים, לא לחנם נכמר בשרי כתנור מן כל התלאות אשר מצאוני במדברות וימים – ועתה אין כל, נפשי יבשה, גוי למכים מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, גם הזמן האכזר אורב עלי כאריה במסתרים לא יתנני השב רוחי עד בלעי חוקי. הן שתי אחיות הן הערמה והצלחה ואנכי לא נסיתי ללכת באלה. ומה נשאר לי מכל אלה? אהה, היום רד מאד, חיי אנוש יעופו על כנפי הזמן חיש קל, התעיף עיננו בו ואיננו, כבר הגעתי לימים אין חפץ בהם, יבשו יונקותי חרבו דליותי, ימי הבחרות חלפו למו כאניות אבה ובימים האלה יורדים מהר החיים לקראת המותה אשר שלח ידו מן החור, ומי לא יודע אם לא כסופה יבא פתאום וכמעט רגע ישטוף את חיי ההבל ותבא שנת עולם! – על כן הציקתני רוח בטני להושיט יד לאחינו בני ישראל כי יהיו בעוזרי לחוק דברי אלה בעט ברזל ועופרת, ושם הספר אשר קראתי לו:

" הליכות קדם "

כי ספרתי בו הליכותי בארצות הקדם, ראוהו חכמים בכתב ידי ויהללוהו, כי רבה התועלת היוצאה ממנו, כאשר יעידו במכתביהם אלי 1.

אלה דברי אחיכם וויען, בחדש כסליו התרכ"ה

משה אורונשטיין.


  1. אזכיר בזה את קצות שמות החכמים אשר נתנו עדיהם על תועלת חבורי ואי“ה בגוף הספר אדפיס את תופס מכתביהם, כי פה קצרה היריעה מהכיל והוצאות הדפוס רבות. ואלה המה: החכמים מונק, שניאור ואקס מפאריס, הרב הג' מו”ה שלמה ליב רפאפורט מפראג, החכם ד"ר צונץ מבערלין, ואחרים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות