רקע
יהושע פרידמן
על "אבני בּהו"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: על המשמר; 25 ביוני 1954

מאמר זה נכתב לפני למעלה מעשרים שנה, לאחר הופעת “אבני בהו” 1. מחברו, יהושע פרידמן ז“ל, עסק בעיקר בשירה הרומית ואף העניק לנו מבחר תרגומים מצויינים מן הספרות העתיקה. כשפנה אליו ד”ר גליקסון, ששימש אז כעורך ראשי של “הארץ”, שיכתוב על שירי שלונסקי, היסס י. פרידמן לקבל על עצמו משימה זו. אך לאחר קריאת הספר התמלא התלהבות ורשם עמודים רבים במחברותיו על שירי שלונסקי. הדברים לא נתפרסמו בדפוס, בשעתם ונמצאו בעזבונו של יהושע פרידמן על ידי ד. בן-נחום. בפרסמנו פרק זה הננו מביאים לקוראינו דבר שריחות שנות השלושים שמורים בו והד למחלוקת בת-זמנה משתמע ממנו.

* * * *

…מה? מאמר בקורת? על שירי שלונסקי? פירוש לשירים הבלתי מובנים? אדרבא, דבר בעתו. כך יפתח בהשערות הקורא הנכבד.

אבל לא, קורא נכבד. לא מאמר, עם כל המחייב שבו, אלא שיחה סתם, וביחוד לא פירוש לשירים, סמי מכאן פירוש. מפני… מפני שהדבר לא פורש עוד גם לי לעצמי. ואם באמת השירים בלתי מובנים לקורא הנכבד, יזיע נא, יזיע נא כבודו. זה חובו של קורא נכבד להזיע בעיון רב. הזעה יפה להרבה מיני תחלואים, גם לקריאת שירים קשי הבנה…

כך, כך. ובכל זאת אל נא באפך הקורא, ובכל אופן קצת ארך אפיים לגמרי לא יזיק. חזקה על משורר עברי, שלא יזרוק אבני-חן שלו בפני מקולס. אמנם, כנראה משהו אינו בסדר במלכות שלנו. איזו סירכא יש כאן, איזו תקלה. אבל במי האשם? במי האשם שאיזו אבן-נגף חוצצת בין המשורר והקורא? האם דוקא במשורר? לא, לפי עניות דעתי – לגמרי לא. ורוצה הייתי קצת לשוחח בדבר, ואולי ללמד זכות על המשורר, אף על פי שהוא לגמרי אינו זקוק לרחמים, ולא ללימוד זכות, הוא, שהנהו כבר לא פנים חדשות אצלנו. וכבר אתמהי גברא.

אבל… אבל… הענין הוא בכלל קצת קשה, ואיך לגשת אליו? איך לבאר את סוד ניתוק החוט בין המשורר העברי ובין קוראו? דומני שהסוד הוא באי-התאמה בזמן. המשורר החדש צמח ועלה בתקופה חדשה, עם כל התלוי בה, והקורא עדיין נעוץ ראשו ורובו בתקופתו הוא ונושם עוד וחי עוד באווירה של זו, והוא אפילו לא הרגיש בדבר, כדי שיקום ויברך: ברוך משנה עתים ומחליף את הזמנים.

כי נעשה נא חשבון לרגע אחד. שירתנו העברית החדשה, שהקורא הוותיק יודע אותה וכרוך אחריה, ואולי גם כל הספרות החדשה ואתם גם כל עולמנו הקטן – כולם גדלו עלו בתקופה של רומאנטיקה רכה וענוגה, סימניה המובהקים ידועים היטב. המשורר, אם הוא מגודל בלורית פיוטית ואם בלתה, צריך היה להיות איסטניס, שקוע-בחלומות, והשירה שלו – גם כן צריכה היתה להיות עדינה ומצוחצחה, רבת-תוגה ומלאת חלום… אסור למשורר לרדת למטה מעשרה טפחים, להתקרב אל אוירו של העולם החילוני, להתגאל בטומאתו. תאמרו – הסתלקות גמורה מן המציאות? לא, אלא שיש לקחת ממנה, מן המציאות, רק את היפה, את הנעלה, את הטהור ומרומם. התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו… בכלל לא טוב להכניס אל השירה יסודות של מחשבה והגיון. חס וחלילה! כל אלה הם מן הסיטרא אחרא. ומאד יש להיזהר מהם, מאד מאד!

בסימנים אלה הצטיינה כמעט כל השירה העברית של התקופה ההיא, ואולי גם הספרות כולה ואפשר – גם כל עולמנו הקטן בכלל. יפה גדל והתחנך גם הקורא העברי הנכבד, פה בעולם שכולו טוב. איזו שלווה מסביב! איזה אוויר שקוף ופושר! בלי ייסורים של ממש, בלי כאב ודווי, אם לא להביא בחשבון את ה“במקום ייסורים”, מהתוגה הקלה והנעימה כמעט – על אכזבות האהבה “האומללה”, על “ייסוריו” של הירח, הנלכד בין העננים הרכים, או כדומה מן ה“צרות”, שהמציאות, החיים וגם הטבע, מלאים אותם, והן עלולות לחלוף כל-כך מהר, והנפש הנרפאה משלימה אתם על נקלה לקול צלילי החרוזים הנעימים של השיר… כן, החרוזים! הקורא השקוע בקריאת שירים נעשה מהר מאד ידען במלאכת השיר וידע את הסוד הלא-כמוס של החרוזים המצלצלים, אלה שנבראו להנותו ולעדנו. שערו בנפשכם, כמה יפה וכמה נעים: שמים – עינים, טבע – גבע, גיל – חיל! השפה עצמה מתחילת בריתה כאילו בראה את כל המלים התואמות האלה רק לשם הרמוניה של השיר ולהנאתן של הבריות.

והגיעו בעצמכם, רבותי! לתוך עולם זה, שכולו טוב התפרצה פתאום – בלי כל נימוס ובלי כל בקשת רשות – מלחמת העולם על כל מוראותיה, עם דם ואש ותמרות עשן, עם רעם של כלי-תותח ומחי קבל! וזכרו-נא, כל זה בא בלי שום חרוזים ואפילו לא לפי חוקי המשקל השירי. (ועוד טוב, שהשירה העברית לא נענתה לכל זה, ולא נתנה ללכלך את מחלצותיה בכיעור הנורא הזה של המלחמה) ולא די עוד זה, והנה הגיחה, ממחבואיה הרבולוציה עם מוראותיה היא, עם הרס ומהפכה, עם זעקות חמס והילולה של נצחון וגם כן בלי חרוזים וצלצלי-נועם, בלי חוקי-נגינה ובלי חוקים שהם בכלל, עם מוסיקה צרודה זו, אשר שום קונסרוואטוריה בעולם לא ידעה ולא טיפלה בה…

ככה כמעט בבת אחת וכמעט במפתיע נהפך הגלגל ונהפך העולם כולו… והאם פלא הוא שקמה תקופה אחרת, עם סגולות אחרות לגמרי, עם שירה אחרת, שתביעותיה שונות ומשונות לחלוטין מכל מה שהיה? אולי באמת חבל על האי שופרא של ניבים נאים וחרוזים מצלצלים. אבל הלא אין להתפלא, קורא נכבד, אם יש איזו אי-התאמה וכעין ניתוק הקשר בינך ובין המשורר החדש, כי חדלתם להבין איש את שפת רעהו… ובכן סלח נא, אדם יקר, אבל יוצא, כאילו בך הוא האשם, בך, אשר דבר לא שכחת ומאום לא למדת. ואם כן, אל נא באפך, ואל נא תתמה, ואל נא תטיח דברים כנגד המשורר החף מפשע.

כי הנה באותה תקופה דוקא, תקופה של מלחמה ומהפכה, דם ודמעות, עם התמוטטות כל היסודות ועם שינוי ערכין גמור ומוחלט גדל ונתחנך המשורר שלנו – זה אברהם שלונסקי. דוק ותמצא בשיריו אפילו את הדאטום המדויק של לידתו, עם סימני המקום והסביבה – ממש מטריקה לכל הלכותיה. לשם זה נתייחד בספר אפילו פרק מיוחד בשם “ויהי” (כל “ויהי” הוא צרה). והנה מה שתמצא שם שחור על גבי לבן:

הָיָה זֶה הֵא אֲדָר,

הוּא יוֹם צֵאתִי מְרֶחֶם

אֲדָר לָבָן כְּכֹל הָאֲדָרִים.

הֵא תָּו רֵיש סָמֶך…

הָרֶמֶז הָאָיוֹם: –

רֵאשִׁית לִמְאַת עֶשְׂרִים!

- - - - - - - - - - - - - - - -

הָיָה זֶה כֹּה פָּשׁוּט: בִּכְפָר בְּאוּקְרָאִינָה

נוֹלַד לְאַבָּא-אִמָּא יֶלֶד יְהוּדִי.

ואם יש את נפשך לדעת את המקום, הנה גם הוא ניתן פה, באר היטב. כל הפרק “ויהי” אינו אלא אבטוביוגראפיה שירית של המשורר. והנה מה שנאמר שם:

אֵיךְ הוּקַם שָׁם כְּפָר הַפֶּלִי:

קְרִיוּקוֹב שְׁמוֹ לָנֶצַח…

ובכן מראה מקום מדויק: כפר קריוקוב, פלך פולטבה. וגם את פרטי הסביבה של המשורר-הילד תוכלו למצוא כאן: היינו, סביבה חסידית, חב“דית, – “אבא שח על תניא” בארון – מוהר”ר מלאדי, אלא שאין עוד אותה השלימות שמקודם. אל הבית הכפרי כבר חדרה רוח של השכלה ושל תרבות חדשה. ושני היסודות משמשים בערבוביא:

בַּטְרַקְלִין הַמְּדֻּמְדָם –

בֵּין כְּתָלִים וְסוֹדוֹת –

נִגוּן הַמִקְהֶלֶת: אֵי אוּכְנְיִם!

וּבְקֶרֶן-זָוִית – הָאָב וְהַדּוֹד:

“הַשִלֹחַ”, “חַבַּ”ד, “מֶרְכָּז רוּחְנִי”.

ועוד מתמונת “הטרקלין המדומם”:

ר' מֹשֶה בֵּן מַיְמוֹן הַמְּכֻנֶּה רַמְבַּ"ם

צוֹפֶה אֶל מוּל דְיוֹקֶן בַּקוּנִין. – –

…וְהַיֶלֶד שׁוֹמֵעַ בְּחוּש, כִּי

בַּאָרוֹן מִתְנַגְחִים מוֹהֲרַר מִלַאדִי

עִם אַלֶכְּסַנְדֶּר סֶרְגַיָבִיץ פּוּשְׁקִין.

כך מילדותו נתפס המשורר להשפעה של עולם דו-פרצופין, או רב-פרצופין, להשפעות ההולכות מאוקראינה, מרוסיה, ומן העולם העברי שבאמצע. ובשעה שהילד שוכב לישון, איזה “שגץ” טוב, מיכילו, מיישנו בזמן משבצ’נקו, זמר שהוא “שר על אודם, שר על לחם עניא”. והנה גם אבא-אמא סוררים איזה סודות מבהילים:

וּבַלֵיל אֲנִי שׁוֹמֵעַ

אֵם לְאָב אוֹמֶרֶת:

"בַּמַּחְתֶּרֶת… מִּי יוֹדֵעַ

כְּבָר הֶחְלִיטוּ: מֶרֶד."

ושם, בתוך הספר, עצם המציאות המחרידה:

כִּי גֹעֲשׁוּ גוֹיִים, בְּתַבְעֵרָה בַּיַּעַר,

וַיִתְבּוֹסֵס אָדָם בֵּין אֶלֶף אֲלָפִים.

הֵם זָמְמוּ עַל אָבְדַּנִים יָבוֹאוּ…

שמא, תשאלו, למה כל הפרטים ולמה אוטוביוגראפיה זו, בשעה שכל המשוררים מסתפקים בלתה? א. לא! כל זה נחוץ מאד ושייך אל עצם העניין. כל זה נחוץ כמו ביאור, כמו הארה של כל העניין, דרוש ונחוץ, כאותה התמונה של המשורר, הנתונה בראש הספר.

* * * *

ואחר כך בא – הכרך. כולנו יודעים אותו, המלא עליצות ויגון גם יחד, הגדוש עובדות פשוטות מאד, שכל אחת מהן, היא לפעמים פרובלמה רצינית וחשובה, אלא שמי מאתנו פנוי לשעות להן ולחשוב עליהן – עושים עצמנו כלא רואים – ודי. כך קל יותר, מאשר לחטט ולשקוע במחשבות על דברים שאין בידינו לתקנם. מי יוכל לרפא את פגעי האנושות החולה?!

לפעמים הפגעים האלה אולי פשוטים מאד, אבל בשעה שהם נוגעים בנפש, היא נשברת לשניים.

יֵש אֶלֶף יְגוֹנוֹת בְּמִשְׁעוֹלֵי אֳלֹהַּ,

יֵש אֶלֶף עֶלְבּוֹנוֹת יוֹם-יוֹם בְּעוֹלָמוֹ.

לֹא יְצֻיְרוּ עַל בַּד, בְּחֶרֶט וּבְמִצְבּוֹעַ,

וְגַם בְּשִׁיר לֹא יְסֻפְּרוּ כְּמוֹ.

אבל הוא המשורר לא איש הוא וישתוק. המשורר אינו יכול שלא לשיר על כל זה… כמו שאינו יכול לא לראות בכאב את “העינים בסתו”.

עֵינָיִם דוֹמְמוֹת – בְּקֶרֶן-רְחוֹב – בַּסְּתָו

מַה כְּאֵבְכֶן מִכְּאֵב, שֶׁכָּכָה שִגְעַתּוּנִי?

ומפני זה –

אֲנִי שׁוֹרַרְתִּי כְּבָר שִירַת הַמַּכְאוֹבִים

לִפְנֵי דִמְעַת כֹּל חַי אֲנִי נוֹפֵל אַפַּיִם –

וּמָה הָעַנְתּוֹתִי, מָה אֶלֶף אִיוֹבִים

לְעוּמַת שְׁתִיקָה אַחַת

שֶׁל אֵלוּ הָעֵינַיִם…

וכך נמשכות לפנינו בבואות של הכרך, אם בצורה פשוטה מאד של תמונות, הידועות לכולנו והקמות לפנינומחדש. הנה, למשל, “חצר בכרך” (43) עם תמונות ידועות ורגילות של רוכל מכריז על סחורתו, עם דמות כנר נודד, הנשען על קיר ו“מדמיע שיר”, גם הוא מוכר את סחורתו “תצרודת תמרורים” ואחר-כך הוא נד מחלון אל חלון ללקוט “שלכת נדבה” (“חוחי-הבוז לשושנת חמלה” – ביטוי כל-כך הולם וציורי!). או הנה דמות היצאנית בקרן רחוב של הבירה. המשורר לא נרתע גם מנושא זה, שיש בו משום פרובלמה אנושית קשה. להפך, הוא נגש אל עצם הנושא ודלה את כולו באופן פשוט, אך ברור מאד. והלאה “הדגל הקרוע”: תמונת מפגינים בעיר בין בתים סומי-עין, מתכווצים, מתוך פחד-דומיה, עם שעטת סוסים ורוכביהם וצחוק פרוע של רובים ולבסוף:

לבסוף –

הַלַפִּידִים כָּבוּ… בִּשְׁלוּלִיוֹת הָרֶפֶשׁ

קִרְעֵי דְגָלִים… וְלַחַש קוֹל אָדָם:

עַל מִי תִּירֶה? אֶת מִי רָצַחְת נָפֶש?

הֲלֹא אַחִים אֲנַחְנוּ…

אך את לחש האדם אין איש שומע ורק “סגריר הדמיע את נשמת”, והמשורר הקשיב מתוך הדומיה המיותמת: “כך בוכה הדגל שנשמט”. כל התמונות האלו הידועות לנו וקרובות כל-כך, המשורר החיה אותן בעט הקסמים שלו, והן נוגעות עד הנפש ומזעזעות עד תחתית. הייתי אומר שבכרך של שלונסקי, עושה רושם עמוק ביותר לא כל-כך ה“טור עפל” ו“נוטרדאם” ו“מונפארנאס” עם הערבל של פחדים, עם עם ה“גגות”, עם ה“עזאזל” הפוער פיו ויורק אל פני העיר, כי אם דווקא התמונות הלבביות ההן, מפני שהמשורר נשאר תם ובלתי נפגע בתוך “הסחרחורת האלהית” של “כרכיאל”.

עַל כֵּן גַם פֹּה, בְּאֵמְצַע הַתִּרְעשֵׁת

עוֹד יְדֻמְדַּם עַל מִי וּמָה

בְּזֶמֶר הַסְחַרְחֹרֶת הָעֲקֶרֶת,

פֹּה, פֹּה – בִּיוֵן הַקֶּרֶת

הַמֻּפְקֶרֶת –

נשאר ער ומפעפע הדם החי של לב המשורר, המתרגש והנענה לכל אשר מסביב:

הוּא – הַדָּם – עוֹד בַּלֵילוֹת דוֹמֵעַ

לְקוֹל הַמֶּרִי הַתּוֹהֵם –

ואפילו שם, בסחרחורת המבולבלת של שכרון ושגעון, בבתי הקפה המוארים, לקול המרעיש של הסכסופון וכי – בכל אותה המציאות הבדויה, שהמשורר מוכרח ליצור לו, הוא נשאר גלמוד ונכרי, והוא אשר ניתק מן החוף ושאף להפליג, לנסוע, מרגיש יותר מכל, את הרע הגדול ביותר – הנכר.

נֵכָר נִצְחִי – הִנֵּהִי הַמּוֹלֶדֶת.

והמשורר נמשך מתוך כמיהה אינסטינקטיבית דוקא לשם, הביתה אל החוף העזוב. תמונות אבא-אמא, סב וסבתא, אינן נעתקות אף לרגע, כי אם צובאות עליו, שומרות עליו ומושכות אליהן:

הנה הנה הסב והסבתא:

"הוּא סַבָּא שֶׁל פֶּרֶק-מִשְׁנָיוֹת, וְהִיא –

הִיא סָבְתָא שֶׁל צְאֶינָה-וּרְאֶינָה.

עוֹד מֵעוֹלָם כֹּה לֹא יָקְרוּ לִי…

דְּמוּת אֵם-וְאָחוֹת-וְאִשָּׁה:

ובאיזו רכות לבבית נשמעות המלים הקוראות לנפשות היקרות:

“אם ואחות ואשה”.

“אשתי היקרה, האחת” – הוא רושם במכתבו.

הוא כמה אל המציאות הרגילה, מתגעגע עליה וכמעט מתפלל:

“גרשוני גרשוני, אל אשר לא כאן”.

לא, מציאות מוזרה זו, אשר יצר לו, אין הוא עצמו מבין אותה, אם כי היא משכתו באיזה קדם מרהיב:

“אתם לי הייתם הנוגה המכושף, / אחי שממיות זהב – התהו והבהו.”

ולא טוב לו בעולם הזר הזה, אשר בו –

הַקְשֵׁב וְלֹא תִּשְׁמַע, הַבֵּט וְלֹא תִּרְאֶה

עַתָּה עַל סְבִיבוֹתַי הָכֹּל בִּדְמוּת הַשֶּׁלֶד

והמשורר תמה בעצמו:

הַאִם הִקְדַמְתִּי בּוֹא –

אוֹ כְּבָר נִשְׁלַם הַפֶלֶא?

מַדּוּע זָרוּ לִי כֹּל אֵלֶּה הַמַּרְאוֹת?

וסופו של דבר: אבני-בוהו. אכזבה מרה ומכאיבה. הוא עושה חשבון-נפשו:

כַּךְ נִרְצְחוּ יָמִים וְנִשְׂרְפוּ עַד אֵפֶר.

הַכֹּל מוֹפִיעַ שׁוּב בְּרֶמֶז מָאָדָם.

וְשׁוּב בְּקוֹל מוּסָךְ אָתָּה רוֹשֵׁם בְּסֵפֶר

רַק גִימֶל אוֹתִיוֹת: אָ’דָ’ם…

וכאן אולי המקום ליחד את הדיבור על דבר לשונו של שלונסקי. וצריך לומר: זוהי עברית עשירה ובטאנית עד להפליא. אין לפניו קושי ומחסור במלים כשהוא רוצה לבטא משהו. יש שנדמה, כי שלונסקי עושה סתם “להטים”. “קונצים” נפלאים בחומר הלשון, אבל עובדה היא, כי היא, העברית, בידו כחומר ביד היוצר, היא מפויסת לו ונכנעת לרצונו כל-כך גמישה ומתהפכת לפניו בכל שלל צבעיה וצורותיה. אין סוף לעושר הצורות שבלשון, כי אם רק יש איזה “שם” הלא ממילא גם פועל וכל שאר הצורות. אין שורש בלשון, אשר יימצא עקר, מבלי יכולת להוציא פרי למינו בכל גזרות הדקדוק. תאמרו: הפקרות? לא לא הפקרות. אלא אדרבא, פריון טבעי וחוקי, הבא להגדיר ולהאדיר את כוחות הלשון ולהתירם מן האסורים. כל קורא, אשר יש לו חוש לשוני יבין היטב מאד את כל המלים המחודשות וצורותיהן. הוא יבין מה זה, למשל, “עיר יוממת” ומה זה, כנטות היום “עיר מתלילת”. הוא ירגיש ויבין היטב גם מה זה “זניך, צריח קול” – מלים אלו שבמהות צורתן כבר טבעה התכונה של התנועה הנמהרה, הברקית"…

ושמא תחשבו: ודאי מפני צרכי החרוז הכל מותר למשורר? לא אין זה בא לשם החרוז דוקא, כי אם סתם ב“אמצע היום”, מפני הצורך הטבעי של הביטוי כשהוא לעצמו, אם בחרוז, ואם בתוך החרוז ובכל מקום שהוא…

הלשון הגמישה, שהיא גם טובה ונדיבה, יש לה די והרבה מאד, כדי להנחיל לאוהביה. הממנה ייבצר דבר? האם היא תעלים את מכמניה ותענה את המשורר בחוסר וכפן חרוזי?

לא, הלשון עשירה ואל תתגוללו עליה…


  1. א. שלונסקי – אבני–בוהו, שירים, הוצאת “יחדיו” תרצ"ד.  ↩

המלצות קוראים
תגיות