רקע
יוסף אגסי
אמת וצדק: מדע ומשפט
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: אדרא; 2019

1

מושא האמת הוא עולמו של הקדוש ברוך הוא כמות שהוא, בעוד שמושא הצדק אינו הקיים אלא הנדרש. המצוי אינו צודק, אך זה אינו מעיד על הרצוי: אכן יש פשע ואכן הפשע אינו רצוי. בין הפילוסופים טענה זו ידועה כאמירה שאין להסיק מן המצוי על הרצוי. זו אמת רק בכלל; בכל פרט, בדיון מעשי כלשהו, ההפך הוא הנכון. מקובל מאוד אוסף הטענות העובדתיות הבא: (1) סבל מיותר אינו רצוי; (2) פעמים אנו גורמים סבל בהכרח וההכרח לא יגונה; (3) לפעמים אנו טועים בכך. מאוסף טענות עובדתיות זה אנו מסיקים מסקנה אודות איסורים מסוימים הגורמים סבל מיותר; חובתנו לבטל אותם.

ליתר דיוק, כל זה מקובל על מסורות ליברליות ועל הוגים ליברלים. נשמע אם כן, כי המחלוקת היא בין מוסר ליברלי ואחר. ואכן זו דעתם של סרן קירקגור ושל קרל פופר. נשאל אם כן, האם המסורת היהודית ליברלית? הרבנות האורתודוקסית בישראל משיבה על שאלה זו בשלילה. רבים בישראל חולקים עליה, אך אין להם סמיכות. בדיון זה אדלג על כך ואראה כי אין הליברליזם נפסד משום כך. לשם כך אדון בליברליזם חילוני בלבד.

נשווה מדינה נאורה עם מדינה מפגרת. בהשוואה למדינה מפגרת, מדינה נאורה היא ליברלית, החוק הפלילי בה מקל לאורך כל הדרך. הוא מאפשר לאזרח מן השורה יותר חרויות, מקשה יותר להעמידו לדין, מקשה יותר להעביר פסק דין מאשים, ומטיל עונשים פחות חמורים. וכך, בניגוד לדורשים החמרה לשם יציבות, המדינה הליברלית יש בה פחות עבירות פליליות מאשר המדינה המסורתית ועל כן היא יציבה יותר. לכן, ליברליזציה, במידת האפשר, היא חובה מוסרית. מהי מידת האפשר? זוהי שאלה העומדת תמיד על המדוכה. תמיד.

פילוסופים רבים מצליחים היום לחלוק על הדעה הליברלית, הגם שקשה לעשות זאת ברצינות אחרי כמה מאות שנים של התנסות ליברלית מצליחה להפליא. ברור מאליו כי אמת וצדק כרוכים זה בזה. שכן, ללא צדק אין חובה לדבוק באמת וללא דבקות באמת אי-אפשר לחפש צדק. הגם כי דברים אלה מובנים מאליהם (ואכן תורת משה היא תורת אמת וצדק), פילוסופים רבים מתעלמים מהם. הפילוסוף הנאצי היידגר טען כי האמת הפיוטית עדיפה על האמת המדעית. בכך הוא פגם לא רק באמת כפשוטה אלא גם בצדק כפשוטו. בשפה העילגת של היידגר (שאולי הוא ראה כפיוטית) הוא טען, כי לאדם יש גם חוש מוסר קמאי וגם רגש כנות הדורש ממנו לנהוג לפי מוסר קמאי זה. וכך בשם הכנות הוא המליץ להיכנע ליצרים פרימיטיביים אפלים אם הם חזקים דיים. וכך הוא הגן על הברבריזם בשם השירה. יש להדגיש כי ניסוח זה של דבריו אינו פיוטי, ואכן הוא ודאי היה דוחה אותו. על כן אולי מותר להוסיף כי גם בשירה היה טעמו מפוקפק, שכן יש להעדיף את שירתו או את חלומו של הנביא ישעיהו על ידידות בין זאב וכבש על שירת הזאב הגזעני של היידגר.

שני פילוסופים פופולריים ביותר בעולם המערבי היום הם מרטין היידגר (1889 – 1976) ולודוויג ויטגנשטיין (1851 – 1889). על השפעתו של ויטגנשטיין קשה להתחקות: היא אינה ברורה, שכן הוא הדגיש שוב ושוב כי לא הייתה לו משנה סדורה. הוא הצהיר כי היה שמרן מבחינה מדינית וסגפן מבחינה מוסרית, אך הוא הצהיר זאת רק כלפי ידידיו ולא בפומבי. גם הוא לא כתב על החוק אלא רק על צורות חיים ואיש אינו יודע אל-נכון למה התכוון; יתכן כי התכוון למערכות מנהגים אולי אף למערכות חוקים, איני יודע. יש הטוענים כי תמך ברלטיביזם, כלומר סבר שאין עדיפות של מערכת אחת על אחרת. זו טענה שניתן להטיל בה ספק. בזמנו ידוע ביותר בין ממשיכיו היה אלפרד אייר (1989 – 1910 Ayer,). ספרו שפה, אמת ולוגיקה, משנת 1936, היה רב-מכר עשרות שנים. בהסכמה עם ויטגנשטיין הוא הצהיר כי אין משמעות לפסוק “לא תגנוב”. לכך הוסיף הסבר משלו שלא תאם את דעת ויטגנשטיין: האמירה “לא תגנוב” מבטאת תיעוב לגניבה. איני יודע כיצד הסביר אייר את התנהגות הקלפטומן היודע כי אסור לגנוב אך הגונב ללא שליטה עצמית. אכן, פעמים יש גם שופט שאינו יודע כיצד לשפוט קלפטומן זה או אחר, ואיני יודע מה עצה היה אייר נותן לשופט במקרה זה. בדיון על אודות דעותיו נאמר לזכותו, כי בהשקפת עולמו היה ליברל ובמעשיו היה סוציאליסט פעיל. ייאמר זה לזכותו כאזרח אך גנותו כפילוסוף עומדת, שכן לא ידע למקם את השקפתו המוסרית בתורת מוסר כלשהי ואף קבע כי אין מקום לתורה כזו בהגות הרציונלית.

ובכל זאת עומדת השאלה, כיצד ניתן להכריע בין תורות מוסר שונות? כפי שהדגיש אלברט איינשטיין (1955 – 1979), תיאוריות על אודות המצוי פעמים ניתן להפריכן (אם גם אף פעם לא לאמתן), אך לא תיאוריות על אודות הרצוי. ואכן ישעיהו ליבוביץ' טען והדגיש כל חייו, כי אין עדיפות של תיאוריית מוסר אחת על אחרת אלא בכך שאדם מקבל אותה על עצמו ומתחייב לחיות לפיה. אך צא ולמד: ודאי שלא עלה על דעתו להמליץ על תיאוריית מוסר בשרירות לב. יתר על כן, הדיונים החשובים ביותר והרלוונטיים ביותר לבעיות מוסר עוסקות בעיקר בשאלות חקיקה. בשאלות אלו הדיון נסב יותר על עובדות מאשר על מוסר.

דוגמה בולטת היא באשר לשאלה, מה יעשה אדם הגון כאשר התנהגות הגונה נשללת ממנו בגלל שייכותו – אם לחברה ואם ללאום, כאשר השתייכותו אוסרת עליו התנהגות מוסרית בסיסית. בזמן השלטון הנאצי היו גרמנים רבים שהתנגדו למשטר ולא ידעו כיצד לנהוג. היו שהקריבו את עצמם; בכך יש הקרבה עצמית. אך אין תורת מוסר הדורשת הקרבה עצמית. היו כאלה שיכלו לעזוב את ארצם, ואכן הדעה המקובלת היום היא כי היה עליהם לעזוב. אך בכך לא תם הדיון, שכן השאלה הייתה באיזה שלב היה על אזרח גרמני להתייאש מיכולתו להשפיע על בני עמו לטובה ולעזוב. המדען הדגול מקס פלאנק (1858 – 1947), שהיה ידידו של איינשטיין כל חייו, נשאר בגרמניה עד הסוף וניסה בכל כוחו ובסיכון אישי להילחם נגד המשטר. אין זה ברור אם היה עליו לעזוב. וכך שאלה זו, הנראית מוסרית בעליל, היא עובדתית. ואכן החוק הבינלאומי, על פי פירושו של יורם דינשטיין, משאיר שאלה זו פתוחה.

השאלה נשארת מוסרית אך הדיון בה חל על עובדות ולא על מוסר. ואכן זו טענתי: דיונים מוסריים מעשיים רובם עוסקים בעובדות. אמנם הדיון על אודות המשטר הנאצי עבר זמנו, אך הוא מעסיק את המעוניינים בפרטי כללי התנהגות תחת שלטון עריץ, משום שתמיד אפשרית התדרדרות לעריצות. ואכן, שוב ושוב מופיע ספר או מחזה או סרט המתאר את ארצות הברית כמדינה טרוריסטית, משום שהשאלה מה לעשות תחת שלטון כזה תמיד מעניינת ומאתגרת.

שאלה הרבה יותר מעשית היא, באיזו חקיקה על מערכת להתייחס למצב עובדתי חדש כלשהו. מצב זה יוכל להיות תופעה חברתית חדשה, כגון ניתוחי מתים או הגלולה המונעת הריון; וזה יכול להיות תופעת טבע שלא הייתה ידועה. הדוגמה הקלאסית לכך היא הגילוי של דוח הפרלמנט הבריטי של הלורד וולפנדן (John Wolfenden) משנת 1957, כי כל אזרח חמישי (בחברה מודרנית) ללא הבדל מעמד, דת או מגדר, התנסה ביחסים הומוסקסואליים, וכי לפי נטיותיו המיניות כל אזרח עשירי בחברה מודרנית הוא הומוסקסואל, ללא הבדל מעמד, דת או מגדר. טענה עובדתית חדשה זו הביאה הליך שסופו קבלת נטייה מינית כעניין פרטי לחלוטין. לאלו התמהים על כך אזכיר כי לא מזמן היה יחס דומה לאלו שנולדו אטרי-יד. ההגנה הרציונלית על חוקים נגד חריגים – נגד אטרי-יד ונגד חד-מיניים ועוד – הייתה כי התנהגות זו מסכנת את שלום החברה. לא חשוב מה היו הנימוקים לדעות אלה. חשוב כי הן היו לטובת היציבות החברתית, וכי הן הופרכו. כאמור החברה הליברלית נראית יותר יציבה מהחברה המסורתית, ולכן טעו העוינים לנטיות חריגות: כאשר אין פסול בהן יש פחות אפשרות של סחיטה, בעיקר כאשר החריגים הם מועמדים למשרה ציבורית.

אולי יש מקרים בעייתיים. הדוגמה הקלאסית היא השאלה האם הפלות מותרות? כלומר, האם הפלה היא מעשה בלתי מוסרי? בין אלה הדורשים חקיקה נגד הפלות יש הטוענים כי היא רצח, ויש הטוענים כי היא מערערת יציבות חברתית. השאלה הקשה כאן היא, האם יש לעובר זכות מוסרית, שכן היא ספק עובדתית וספק מוסרית. הדבר נראה ברור כאשר מתחקים אחר העובדה כי בדין-תורה אין לעובר זכות עד אשר הוא מופיע ראשו או רובו – הגם כי במדרש נאמר כי עובר מקבל נשמה ארבעים יום אחר שנוצר. אולם הסיבה העיקרית לספק העולה כאן היא כי קשה להאמין לדוברים בעניין זה, שכן הם מחפשים נימוקים לשכנע ולכן אינם ששים לנהל דיון כן ופתוח בשאלה שעל המדוכה: כשלעצמם, דעתם מוצקה, אך אין חובה להאמין בכנותו של אדם שאינו מוכן להעביר את דעתו תחת שבט הביקורת.

אם מתייחסים ברצינות לשאלה2 זו, או לכל שאלה אחרת מסוג זה, ומנסים להבהיר אותה על סמך תיאוריה פילוסופית כלשהי, מתגלים מרבית הפילוסופים בני דורנו במערומיהם. שכן, כל הטוען כי אין קריטריון אובייקטיבי לשאלות מוסר, מן האפשר מודה כי כל חקיקה שוות ערך לכל חקיקה חלופית לה. בין אלה מצוי כל הרואה את עצמו כחסיד השיטה הפוסט-מודרנית, הרלטיביסטית, או הסובייקטיביסטית. לעומתם האובייקטיביסט עשוי להסתמך על ציווי מוחלט נוסח קאנט, אלא שתורת קאנט קשה ליישום, שכן לא ברור אם ציווי כלשהו מוחלט או מותנה. למשל, כאשר קאנט טען כי האיסור לשקר הוא מוחלט, הוא הסיק בצדק כי אסור לשקר לרוצח על מנת להציל את קורבנו. ברטרנד ראסל הסיק מכך, כי הציווי אינו מוחלט. הוא סיפר כי פעם הוא שיקר לציידי שועלים על מנת להציל שועל ולא ראה בכך פגם. בכך הוא הציג את האיסור לשקר כמותנה. כיצד בדיוק, איני יודע.

האובייקטיביסט מסוגל גם להציג את המוסר כדרישה להקטין את הסבל ולהגדיל את האושר הכללי. דעה זו מעלה אפשרות של השוואת סבלם של בני אדם שונים. זה מפוקפק ולא מעשי. בהתאם להמלצת קרל פופר, על המחוקק המעשי להתרכז במניעת סבל עצום, בעיקר סבל הנגרם מהתמוטטות אושיות החברה. ועמדה זו מעלה שאלות עובדתיות. היום הזה הדוגמה הבוערת מקורה ברצון להציל את הסביבה מהרס שיביא להתמוטטות כללית. ואכן הדיון אודות הסביבה הוא בעיקר עובדתי: האם השינוי בחקיקה, והשינוי בהתנהגות כתוצאה ממנה, יביאו או לא יביאו להפחתת אפקט החממה?

בשלב זה משקל הדיון העובדתי כה רב, עד שהדיון המוסרי נדחק לקרן זווית ואף נשכח. איינשטיין הזכיר לנו אותו בעת שסיפר כי הופתע ביותר לגלות כי יש אנשים האדישים כלפי האפשרות של היכחדות המין האנושי. אך בעיקרו הדיון היה ונשאר עובדתי, ובאורח ברור ובקנה מידה גדול. אזי נכנס המדע לדיון. אך באיזו מידה המדע עובדתי?

שאלה זו מעוררת תמיהה, שכן אין עובדתי מהמדע האמפירי. שכן, סבורים מרבית הפילוסופים, הוא מבסס את דעותיו על עבודות בתחשיב המבוסס על עקרון הקרוי עקרון האינדוקציה. אך דא עקא: עקרון האינדוקציה שרוי במחלוקת, וגם על אלו הדוגלים בו לקבל את העובדה כי הוא שנוי במחלוקת, ועל כן הם יכירו בכך כי המדע אינו תופעת טבע אלא מוסד חברתי הנוהג לפי כללים חברתיים פשוטים. כללים אלו באים או להשליט את עקרון האינדוקציה או למלא את מקומו. על כן הם שרירותיים במידה זו או אחרת. נוסף על כך, יש מדענים המשקרים וההחלטה כיצד לדון בעדויותיהם גם כן אינה מדעית אלא מוסכמה חברתית.

את שאלת תוקף המדע תקף באופן מעשי רוברט בויל, אבי המהפכה המדעית, אשר כתב את ספר החוקים של החברה המלכותית הלונדונית בשנות השישים של המאה השבע-עשרה. אלו נעשו ברבות הימים חוקי המדע האמפירי ונשארו מקובלים כמעט ללא שינוי עד היום. אדון רק בעניין העומד לדיון כאן: באיזו מידה המדע הוא עובדתי, ללא עירוב הממד המוסרי?

ראשית עומדת השאלה מה מטרת המדע? תשובה מקובלת למדי של הפילוסופים היא: מטרת המדע היא לאגור מידע עובדתי ולהסביר אותו כהלכה. תשובה זו אינה נכונה. הפופולריות שבה הפילוסופים מציגים אותה גורמת לבלבול בין שומעיהם שאינם עוסקים במדע. אלו העוסקים במדע לא חשים בבלבול, שכן הם שומעים בביטוי “לאגור מידע עובדתי” את הביטוי “לאגור מידע עובדתי הדיר”. ההבדל בין שני ניסוחים אלה, בין ההדיר והבלתי-הדיר, חשוב מאוד גם לחוקר המדעי וגם לעד המומחה בבית המשפט.

החוקר המדעי יודע כי כאשר הוא מגלה עובדה מעניינת הוא חייב לבדוק אם הוא מצליח לתאר אותה באורח המאפשר לשומעיו להציג אותה שוב. היכולת לחזור על תופעה, ההדירות שלה, חיונית להיותה מדעית. אחרת היא נחשבת לתיאור של עב"מים – של עצמים בלתי מזוהים – אשר בהתאם להצעתו של רוברט בויל המדע אינו מקבל ואינו דוחה. מאחר וכך, בהכרח כל מידע מדעי מוטל בספק, שכן תמיד אפשר שהתיאור המבטיח הדירות אינו מלא. למשל, כאשר נאמר כי כל הברבורים לבנים, יש התעלמות מהברבורים הטסמניים שהם שחורים ומהברבורים הברזיליים. על כן יש לומר שאין תיאור של עובדה מדעית שאינו היפותטי.

הדבר מעורר קושי: כאשר מתגלה סתירה בין מידע עובדתי להיפותזה, מקובל לדחות את ההיפותזה כמוטעית. אולם, כפי שראינו זה עתה, גם טענה עובדתית מדעית היא בחזקת היפותזה. למה נעדיף אותה, שאל בויל, על ההיפותזה שהיא מפריכה? הוא לא ידע כיצד לענות על השאלה מלבד שהזהיר את קוראיו לא להיות דוגמטיים ולתאר את העובדות שצפו תוך תיאור הנסיבות שבהן נעשתה הצפייה במידת האפשר. הוא עצמו ניסה זאת, כמובן ללא הצלחה. למשל, כאשר הוא תאר סיר לחץ הוא תאר בדיוק את התפריט של החומר שבישל, וזה כמובן קצת מגוחך: הוא לוקה גם ביותר וגם בחסר. ובעקרון.

בדיון על עדויות מופיע המושג “אקדח מעשן”. הכוונה כי מותר לעד ראייה לומר כי ראובן ולא שמעון הרג את לוי, שכן הוא ראה רק בידי ראובן אקדח מעשן ואת לוי צונח ואת החובש קובע את מותו של לוי מכדור אקדח. סיפור קטן משעשע של דורותי ג’ונסון (Dorothy M. Johnson, 1953), ששימש כבסיס לסרט על האיש שירה בליברטי ולנס (John Ford, Man Who Shot Liberty Valance, 1962), מתאר מצב אקדח מעשן שבו הכול משוכנעים כי ראובן הרג, חוץ מאשר ראובן ושמעון וקהל הצופים, היודעים כי לא ראובן אלא שמעון עשה זאת. אחד המקרים הפליליים הידועים בתולדות ישראל הוא מקרה רצח ארלוזורוב ב-16 ביוני 1933, שכן היו לו תוצאות מדיניות מרחיקות לכת עד כדי כך, שאחר המהפך במאי 1977 ועליית הליכוד לשלטון, היה מעין משפט חוזר – ועדת חקירה, ביתר דיוק (שהוקמה במרץ 1982 ופרסמה3 את מסקנותיה ב-1985) – על מנת לבטל את פסק הדין הראשון. בשום שלב לא נדונה ברצינות העובדה החשובה והידועה כי בתעודת המוות נאמר כי ארלוזורוב מת מאיבוד דם בבית החולים כשלוש שעות אחר שנורה. אם ברור שהדימום נגרם על ידי הכדור ולא היה גורם מתערב, אזי אין הבדל משפטי בין הטענה כי הוא מת מכדור והטענה כי הוא מת מדימום שהכדור גרם. אך אם צדק המשורר שמשון חלפי שסבר כי ארלוזורוב מת מהזנחה, אזי ההבדל חשוב ביותר.

איני בא לדון כאן במקרה בודד אלא בעובדה הידועה, כי לשם הצדק יש להעמיד את תיאור העובדות על דיוקן וכי הדבר בלתי אפשרי בעליל. כמובן תמיד אפשר להעלות עד מומחה על דוכן העדים ולשאול אותו שאלות היפותטיות. ואז השאלה היא מי מתחזה ומי מומחה – כלומר מדען מין השורה. בית המשפט אינו מוסמך לדון בשאלה זו, אך אין זה מונע ממנו לעשות זאת. במשפט הקופים השני בעיר ליטל רוק (McLean et al. vs. Arkansas, 1981) עלתה השאלה על הפרק, והשופט קיבל את דעת המומחה אודות השאלה מיהו מדען, הגם שהיא ודאי אווילית, שכן היא באה לפסול מדענים העוינים לתורת האבולוציה. המומחה, פילוסוף של הביולוגיה מקנדה, אמר כי למדענים ראש פתוח ולמתחזים ראש סגור. מי שלא פגש מדען עם ראש סגור אינו בעל ניסיון עשיר. ואכן מדענים רבים מקבלים דעות מקובלות בין המדענים בקלות דעת. איני יודע אם פרופסור דן שכטמן קיבל את פרס נובל (2011) משום חשיבות תגליתו או משום אומץ ליבו הרב, שכן הוא עמד בפני לחצים אדירים מצד הקולגות הדוגמטיים שלו אך דבק בדעתו. הוא קרא להם עדת זאבים. פרופסור ישראל אומן אומר כי תורה זו מלמדת שאין להתפשר עם הפלשתינאים. וודאי זה עושה אותו לא-מוסמך בתורה זו, הגם שקיבל את פרס נובל (2005) עבור כתביו אודות תורת המשחקים. פעם הוזמנתי לאוניברסיטה מכובדת להתמודד בדיון ציבורי עם אמריקאי שקיבל פרס נובל לרפואה והוא מנע ממני להשמיע ביקורת על דעותיו ויושב הראש לא העז לעצור בו. בקיצור, כאשר שופט מקשיב לעד מומחה, אין זכותו להתעלם מהאפשרות שהעד הנכבד טועה.

יש להדגיש כי תשובות שונות לשאלה היפותטית עשויות להטות את הדין לחסד או לשבט, וכי בהיסטוריה יש דוגמאות כאלה. על כן בדרך כלל, אם הדבר אפשרי (כלומר ביוצא מן הכלל דוגמת משפט הקופים השני), בית המשפט שואל את המומחה האם הוא מציג דעה מקובלת בקהילה המדעית. כאן עשוי הדבר להסתבך יותר, כמובן. מהי הקהילה ומי חבר מבוסס בה, ואיך היא מגיעה למעמד של קונצנזוס? זו חלקה שאלה פילוסופית: האם המרקסיזם הוא מדע או לא? האם פסיכואנליזה היא מדע או לא? כיום מקובלות תשובותיו השליליות של קרל פופר. זמן רב דעותיו4 היו ידועות רק בקרב מומחים, ובנוסח משובש. דבר זה מעלה את שאלת האמינות של עדים מומחים. בעיקרון שאלה זו עולה כאשר עולה לדוכן כל עד. כיצד מראים כי אדם הוא ישר? על ידי עדות יושר. וכי מה מועיל עד היושר אם הוא אינו ישר? אם כן, נביא עד להעיד על יושרו של העד. חברך חברא אית ליה (לחברך יש חבר), אומר התלמוד בביטול, כהצבעה על רגרסיה אינסופית.

יוצאים מסבך זה בהנחה כי הגינות היא ברירת המחדל. ואם יש מחלוקת, הצדדים השונים במשפט רשאים להביא איש איש את המומחה שלו ולהשאיר את השיפוט בידי בית המשפט. בית המשפט רשאי להסכים או לא ולשפוט כראות עיניו, בעיקר אם השאלה תלויה במחלוקת עיונית. וכך עמדה שאלה זו בפני בית המשפט בעיר ליטל רוק. כך עמדה גם בפני בית המשפט הגבוה בישראל השאלה הפילוסופית, האם יש לאום ישראלי.

יש שתי תיאוריות על הלאומיות בספרות הפילוסופית, הראשונה הליברלית מזהה לאומיות עם אזרחות והשנייה הדומיננטית מזהה אותה עם השתייכות לקהילה מגובשת. העותרים ביקשו למסד לאומיות ליברלית הזהה עם אזרחות (ובכך להכריז כי אין בישראל מיעוטים לאומיים), ואילו בית המשפט דחה את העתירה בהסתמך על הדעה השנייה ועל העובדות. בנימוקיו התייחס בית המשפט לשתי הדעות הפילוסופיות הרווחות הללו. בכך התעלם בית המשפט מהעובדה כי הדעה הרומנטית, האנטי ליברלית, תרמה לאסונות של המחצית הראשונה של המאה שעברה. אני טוען כי בעובדה מיסוד מיעוטים לאומיים במדינה דמוקרטית מודרנית הוא הרה אסון בכך שהוא מסכן את אחדות האומה הדומיננטית, וכי הליברליזם מביא ליציבות חברתית בכך שהוא מעודד הכרה במיעוטים אתניים, תרבותיים ודתיים בתוך לאום אחד. המחלוקת אינה על אודות הרצוי, שכן מקובל על הכול כי רצוי להימנע מפילוג עמוק באומה.

לסיום דיוני אחזור לרוברט בויל. הוא טען כי וודאות עובדתית או מדעית אינה מן האפשר. הוא היה זקוק לסינון עובדות מסוים על מנת להוציא מהדיון המדעי את הדת ולסנן את הדיון בטענות עובדתיות בדת כמעשי ניסים בלי להעליב את הדת (שכן הוא היה דתי מאוד ואף נשען על סמכותו של הרמב"ם), ולכן הצהיר כי טענות דתיות אין להן קשר עם המדע. ולכן היה חשוב לו מאוד לחוקק את כלל ההדירות. ולכן היה חשוב לו מאוד להבחין בין עדות להשערה גרידא, ללא התכחשות לעובדה שגם עדות היא בגדר של השערה. תלמידו המהולל ג’ון לוק עשה זאת בכך שפיתח תיאוריה פסיכולוגית של עדות החושים. תורה זו הופרכה זמן רב לאחר מותו. לבושתי עודנה מקובלת על מרבית הפילוסופים של המדע.

רוברט בויל הסתפק בכלל מעשי: כל אשר ניתן לעד ראייה לומר מעל דוכן העדים הוא בגדר עדות ראייה והשאר הוא בגדר עדות מומחה שיש לה מעמד פחות. בכך העמיד בויל ברורות את מדע הטבע על בסיס מדע החברה. האם דעתו קבילה היום? כל שופט הדוחה עדות שאינה עולה בקנה אחד עם המדע יתקשה לענות על שאלה זו. התלמוד מרשה לאשר פיצויים לטוען כי שכנו גרם לו נזק בכך שהוא הטיל בגנו עין הרע. היום שום עדות לא תביא שופט נאור להסכים לכך. והוא יוכל אף להסתמך על התלמוד שפירש מחדש כל הלכה הנוגדת למדע. לפי התלמוד ולפי הרמב"ם, למדע עדיפות מראש ביכולתו לדחות הן עדות של עד ראייה והן הלכה המבוססת על דעה מוטעית. ומה עמדת בויל? הוא ידע היטב כי בזמנו נשים רבות הואשמו בכישוף ונדונו למוות והוצאו להורג כחוק. הוא התעלם מכך. דבר זה מראה כי רק הליך ארוך הביא לכך שהתיאור העובדתי המדעי גובר על העדות העובדתית של עד הראייה. כך גברה הפרוצדורה המדעית על הפרוצדורה האזרחית, בעוד שכפי שציין בויל המדע מסתמך על הפרוצדורה האזרחית.

אין מטרתי לערער את סמכות בית המשפט אלא להראות כי הסמכות אינה חסינה מטעות. ואכן היותה בלתי חסינה מטעות היא הנימוק החזק ביותר נגד פסק דין מוות, וכאן שוב המוסר מגביל את שיפוטנו על אודות העובדות. ועל כן, התיחום בין האמת והצדק אינו כה פשוט כפי שהוא נראה. הצדק תלוי באמת, האמת קשה לגילוי, והליך גילוי האמת דורש רגישות לעשיית צדק. (התלמוד מתנגד עקרונית לפסק דין מות שכן אי-אפשר להוכיח כי פעולת הנאשם היא-היא שגרמה למוות של הקורבן.) מערכת המחקר תלויה במערכת החוק ואכיפתו, ומערכת החוק תלויה במערכת המחקר. לשם שיפור נדרש שיתוף פעולה בין חיפוש האמת וחיפוש הצדק שהוא תהליך שאין לו סוף, אך לא עלינו המלאכה לגמור ואיננו בני חורין להיבטל ממנה.


  1. הרצאה שנתנה במכון להשתלמות שופטים ע"ש השופט זוסמן ב–13 באפריל 2015.  ↩

  2. “שאלה” במקור המודפס, צ“ל: לשאלה – הערת פב”י.  ↩

  3. “פרסמה” במקור המודפס, צ“ל: ופרסמה – הערת פב”י.  ↩

  4. “דעותיה” במקור המודפס, צ“ל: דעותיו – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות