אורות רחוקים: האם הם באים מימים ראשונים, כה שונים, כה מבטיחים, כה נסתרים וקרועים? האם באמת כיזבו האורות שהיו? האם נשברו מרוב זעם כמו הלוחות הקדומים? האם התרחקו מרוב זיקנה או עומעמו על ידי אורות הניאון החיוור בני זמננו?
אורות רחוקים: האם היו כהבטחה לנצח שניתנה לנידונים למוות, או כקריאת ילד לכוכבים גבוהים מדי?
אורות רחוקים: אולי הם מגיעים מעתיד עתיר חלומות המסרבים להתממש, שולחים אותות בקוד לא ידוע, מבטיחים מעל דפי עיתון ובתוך השירים מחוות ולחישות של אוהבים? האם האורות מהתלים בנו, מתחמקים מתשובות, מוזגים כוסות של שקר דיפלומטי תוסס ומאחל לריק. האם יפהקו אחרי הקוקטייל וישובו לביתם לפשוט את בגדי הטקס והיומרה?
אורות רחוקים: ליד ביתי בעין־גב שטה סירה. כנראה ב־1912, כך מצאתי כתוב במסמך ישן. הפליגו בה רחל בלובשטין (עדיין לא משוררת), ברל כצנלסון (שעדיין גידל ירקות), בלוויית חבורה עליזה. הם ירדו במקום שהוא ביתי היום. עבורם החוף היה רחוק ומפתיע. ברל מצא שם אבן שחורה בזלתית, חוליה של מוביל המים לסוסיתא. האם הסביר לחבורה איך החוליה מתחברת לזו שאחריה? האם ידע עד כמה רחוקה הייתה החוליה הבאה? את זאת לא סיפר המסמך. אני חושב שהוא הבין כי מוביל המים טיפס להר. עתה לא היה כל כך למי להעביר מים. רעידות האדמה, קוצר ידו של האדם ואסונות חייו השאירו את החוליה יבשה וקטועה.
זה היה לפני תשעים שנה, ואני מתבונן מחלוני אל הכנרת. פעם קיבלתי מן הקיבוץ הקצבת זמן ליצירה. ועדת התרבות העניקה לי אפשרות לכתוב. הייתי כילד המשתתף בתחרות: כל המשפחה באה לעודדו, והוא נבהל. ומה אם לא יצליח במעשיו בהזדמנות שניתנה לו? הרי הכנרת לפניך, וסירתו של ברל והזמן מאחוריך. אתה משרבט משהו, והיצירתיות לא נוחתת. האורות רחוקים מדי. החוליה נותרה על החוף מבטיחה ולא מקיימת. כך גם אני. אם חשבתי שהבעיה נעוצה בעיסוקי באנשים ובממסדים, אם חשבתי שלא היה לי זמן, או שהנוף לא שיתף פעולה, טעיתי: האורות רחוקים.
אורות רחוקים התגלו לי אצל קבוצת צעירים על שפת הכנרת. מחר הם יוצאים לצבא. בעיניהם מבט כפול: מבקשים מעט חסד וסליחה, צידה שתעזור להם, אך פוחדים מההשלמה, מהורדת סף הציפיות, מאובדן הפרספקטיבה, מהתאדות החלום. מה יהיו, מה יעשו, מה יחלמו? הכנרת מבלבלת, פעם יורדת פעם עולה. מצמיחה בלבה צמחייה מוזרה, שורטת וקורעת, ועם זאת כה תמימה, כה שלמה. לצעירים האלה האורות קרובים מדי, הפלאים מדברים מהר מדי. יש בהם עייפות גדולה – לא מן המבחנים שעברו, אלא מן השיממון והאובדן שהם קוראים בסביבתם.
בכל קיץ באים הארכיאולוגים לחפור בחצר הקיבוץ – גם למעלה, על הר סוסיתא, המשקיף הנצחי על המקום, גם למטה בין הבתים. מנחשים, מודדים, מרוקנים את האדמה שכיסתה את הכול וממלאים את התל באבק חדש. ואין מרגל המוליך אל מקם המסתור של הקדמונים. אין קול הקורא מן החורבות – החומות שנפרצו, העמודים שנפלו, הכיכרות שנחשפו. הנה מקום תפילתם של קדמונים. מתגלית קופסה שמכילה את הסיבה להקמת הכנסייה. שריד של מישהו או משהו. אנו מתעניינים בכל מה שנבנה מסביב ולא כל כך בסוד הטמון בקופסה. כאן למטה, על יד השיכון של המשפחות, הם חופרים וחושפים חומות ומחסנים של מזון. כל כך רחוק ושותק. היית רוצה לקבל מכתב מאחד הדיירים של הערים שנקברו תחת הזמן האכזרי, מבוני הכנסייה או מסבלי מחסני המזון מימי מלכות גשור. אך הכול שותק.
אורות רחוקים: אתה נושא משא לאלה הבאים אחריך, והם אולי לא יבינו מה רצית. אך אתה מבקש לדבר איתם, כי הם לא נכנעו לבוז, לאימת הימים. באופן מוזר צעירים אלו בונים מעבדות לחילוץ הקידמה, הקידמה האמיתית שלא התעוותה על ידי עריצות טכנוקרטית, על ידי נשק אובדני ועל ידי מוסר כוחני; קידמה המפגישה בין אנשים, ונותנת להם כוח לחקור וגם להכיר במחויבות הנובעת מן הידע; הנותנת להם יכולת להאזין לעצמם ולעשות לזולתם. לראות את שצריך תיקון ולא להרפות, למרות שהם יודעים כי יתמודדו עם הרבה שברים. שכן העולם לא מכריז מה יהיו התחנות הבאות, כמו מבקר הכרטיסים הזקן, ואם הוא כבר מודיע הודעות, הרי זה כדי לבלבל את התמימים, להתל ברשעים ולכתוב חידות לחכמים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.