רקע
נתן שחם
הולכי רגל (במקום הקדמה)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ספרית פועלים; 1949

בכל העולם, תפקיד הסייר הוא לגלות את האויב.

בארץ, תפקידו הוא לגלות את המולדת.

(בני)

עתה הגיע אביב. בבוקר, מטח צפרים אל חלוני; והסתערות ירוקה על במתי ארץ; תִשְׁכוֹרת־פרגים בארגמן נשפכת בחוצות; שמים גדולים עמוקים נפתחים מלמעלה; ויתושים שחורים זעירים לוחשים על שלוליות המים; ובערב מתנפצות חיפושיות אל אגס־האור ואל הדומיה. אף בנוֹף האדם הסוגר על עולמי – אוֹשר דק־גבעולים עלה, כתפרחת סגליות מנביטה־ריח.

המלחמה לא נגמרה, אך אין עוד קרב. שוב נצא לקטוף נעורים ויופי על פני שדות המוות, ואת פרחי הדם ירמסו עדרי הצאן. על המוקשים נעלה, לא בפחד – אלא בתמיהה.

נשארנו בחיים, ועתה הוטל עלינו לעבוד אותם בהתלהבות כעוֹבדנו עד כה את המוות.


הארץ נגמרה מתחת לכפות רגלי. מעטים מאתנו, יושבי כרכים, יבינו איזה חג הוא לבני דורי, קטועי־המרחקים, לנַגח גבול בקדקדם. אולם הגענו עד הלום כאשר יגיעו לפסגה, ועתה יש לנו הזכות לנשום עמוק, ולהתבונן.

משהו אירע בינתיים. והארץ חדלה להיות תמונת נוֹף. אף חדלה להיות התרחשות פתאומית של מרחקים שנתקרבו (ונמדדת בקילומטר־שעה); אף לא עלייה אֵימתנית של הממשוּת מתוך שני הממדים של המפה (הדמיון).

מה זה נוף? גם הרבה־אדם הוא נוף בעולמי. נוף ותו לא. כמו הצפרים. רק השָׁרים והיפים יכולים להרעיד בתוֹכי מיתר. אולם הארץ כבר איננה נוף, עתה היא בעולם־הסמלים (ולא משום הריחוק; דוקא משום הקירבה). וזה הרבה מאוד – הסמל – כי גם אני גופי איני אלא הסמל של קיומי עלי אדמות. (אם מתבקש לדעת, הרי קיומי האמיתי הוא, בעצם, הדשא הרמוס מתחת לעקבי, או מה שמתחולל בשדרת־האדם ביערות־הזמן בעברי בתוכה כמו רוח).

(אנשים שאין להם סמלים בעולמם, אינם עשויים להפתיע אותי. הם יעשו תמיד מה שהם מוכרחים לעשות. הסמלים, הם התמונות של הדברים שאיננו מוכרחים לעשותם. והלא הדברים שאנחנו עושים מתוך רצון הם־הם הקידמה. על כן, הסמל דבר גדול הוא. אדם שיש לו סמלים, מלא הפתעות טובות. לעולם אי־אתה יכול לדעת, אם אין הסמל קורא לו פתאום.)

להם, לטיילים בנוף האדם, הקדשתי את דברי; לבעלי הסמלים בנוף עולם, לבעלי ההפתעות.

פעם היתה שרונה. תצוגה בזעיר־אנפין של כל מה שרחוק ונכרי – ובגיל יותר מאוחר גם צביטה משונה בלב – וכל מה שמעֵבר לחציצה. גגות אדומים, חזירים, כלבים עזי־פנים. תל־אביב היתה בת עשרים ושלוש שנים ואני בן שש.

שלושה היינו ואת שרונה עברנו וגם את הכלבים ואחר־כך את המוסררה בגלישה ובהתלהבות, ואחר־כך עצים גבוהים, ובתים קטנים משונים, שכונת בורוכוב. גם כאן עוד מדברים עברית, וטובים מאוד (אולי תשתו חלב, ילדים), אבל טפשים לגמרי (חושבים שאמא גם כן נמצאת בשכונת בורוכוב). תל־אביב היא מעבר לים החולות, ואמא ואבא (החובות) בקצה השני של המרחק (העצמאות). ואחר־כך אפר ירוק, מוקף עצים ופתוח לצד אחד וחושף מרחקי־מרחקים של תעלומות, וכפר ערבי באופק (הפחד), ואפלה מסוכנת של פרדס־הדרים ושדרת ברושים מובילה אל הקצה השני של כל־זאת, ופרש מופיע פתאום ופרח אדום בידו.

חברי אומר כי אות הוא שיפרצו “מאורעות”, וזה סימן שאם פרש מופיע ופרח אדום בידו (תרצ"ב) – מאורעות יהיו. ואני הייתי סבור כי הצבע האדום הוא מה שחמד הפרש בפרח. (חברי נעשה טרוריסט. ואני – מה עלתה לי?). בו־ברגע נבח כלב והופיעה אשה ערבית בשחור. מבעד למשוכת הגדר פרצנו לתוך האפלה של הפרדס. מכנסי נקרעו ואף אגרופי התופס בפחד שתת דם. עתה לא נוכל עוד להסתיר מאומה.

ובערב – עייפות בלי גבול. נרדמים לקול התוכחה של אמא. (העייפות היא אושר. כי תאוָה עזה מאוד היא שהגוף פורע לך בשלימות, ולאלתר.)

זה היה הטיול הראשון. אחר־כך באו טיולי בית הספר, לראשון לציון, וגם לחדרה, באוטובוסים סגורים, באלף־אלפי חומרות. המורים לפתע – משהו אחר. פחות זריזים מאתנו. בים אינם מתרחצים. מה, אין להם בגד־ים? אדומים מעייפות, מזיעים, שותים מים בלהיטוּת, אנושיים, מקלפים את השרוולים (ידיים חיוורות, שעירות), עצבניים, לא נהנים, בפירוש: לא נהנים. כאן – פחות חשובים, הרבה פחות חשובים. ופתאום יש עוד דברים ראויים לכבוד מלבד המלים. הנהג של האוטובוס שׂוחה נפלא. נשמעים לו בכל. המורה מדבר אליו קשות, והוא אתנו, אתנו, וגם אנחנו חשובים לפיכך. נלך גם למַעיין, לא ראינו די. לא נכון שראינו די. מי שלא רוצה – שיישאר כאן.

ואחר כך טיולי תנועות הנוער, והחידוש של הלינה בצוותא, והחיכוך, והעייפות, בוצעים חתיכות גליל ועמקים. נוסעים לירושלים ולים המלח. רואים קיבוצים בהם אנשים דומים מאוד לך בכל (רק מתגלחים) נותנים לך לחם ומים מבלי לקחת בהזדמנות את הזכות להיות “דוֹדה” שלך.

ובינתיים – הרים, עמקים, חירבות (השֵמות – והעבר הנושך את עקבם), כבישים, מעיינות – הם שלך, רכושך, נסיונך, גבורתך, כיבושך.

ואחר כך המסעות של הפלמח. המסע הזה היה משא־רגליים בסנאַט של היקום. נאום־עקבים־וסוליות בהיסטוריה הישראלית. למצדה הלכנו לא בגלל הצוק ולא בגלל המחנות הרומאיים. דרכנו שבילים חדשים בארץ לא־נודעת, אולם יותר מזאת דרכנו על עצמנו שעל־שעל בתוך חרבוֹני־עצמנו שכחי צל. העמדנו את עצמנו תחת השמש, באור מלא. היה זה גם מסע כיבושין מדיני – הרוכש בלא כוָנה־תחילה ארץ חדשה לתוך אוצר הזכרון העברי; ויחד עם זאת מסע כיבוש עצמנו בכוח (משמעת מים. צמא וליאות עד תאוָה למות. לא להוסיף צעד). ושם, במקום שנחשפים צפונות ארץ, באגן סדום, בשיא העומק ההיולי של כדור הארץ, צללנו גם לעומק ההיוליות של עצמנו. נחשפנו עד מַערוֹם, עירטלנו גושי נפש גדולים, גסים, בלתי מהוקצעים (החולשה, הקטנוּת והאנוכיות; אך שמחת חיים גדולה, בראשיתית, סלעית). יודעים כי אותה עופרת שהוצקה ברגלינו היא שהצמיחה לנו כנפיים. כי כאן רק־כאן נתלשת ממקומך (הקיטון, הסביבה, החברה) והדבקות את תלאותיך הקטנות על חזהו הרחב של הקוסמוס־המתגלם־כאן־בצוקי־ההרים־אדירי־הכוח והן מתנוססות שם זוטות ועלובות; ואת פנקס חסכונותיך אתה מעמיד כאן בין הכרכים עבי הכרס של ההיסטוריה האנושית.

ולאחר־כך המלחמה. המסע בעקבות עצמנו לקראת קרב. הדרך הקצרה ביותר אל קץ כל המסע. יודעים את הדרך (גם השביל גם המגמה). מסע הזיעה והדם. והרכסים עקובי הדם, (נושאי השמות, או המספרים) מתייצבים על קברות פתוחים. וכולם עמנו בזה: החצר של הרוצחים הצעירים, הגבעה שבה נפלנו חללים, המעיין ממנו שתינו את נפש הארץ, הוַאדי שאָפרו פניו כשהפקרנו זה את זה, והאילן מתחתיו שכבו הפצוע ורעוֹ וחיכו למותם.

הנה כי כן אירע משהו. אחדים מאתנו השלימו את המסע. ועקבותיהם על פני האדמה הנם פרחים בעינַי, כנשימת עורה. הנפש איננה פרטים, והזכרון עייף מראוֹת. על כן הכל ממוזג. והכל עתה הוא בארץ הנושאת את הכל. היא עתה הכמיהה הראשונה של ילדותי והפרש של הזיוֹתי, והפרח האדום של תשוקותי או פחדי, והאגרוף השותת דם של נסיונותי, והאופק־אין־קץ של מדברותי, והיא הצלילה לעומק ההיוליות של טבעי. היא הפצוע על גבעותי ורעוֹ השומר את מותו. היא האפרוּרית שתקפה את גדר הצבר למראה אחי הרוצחים לחוָייתם. היא המחשבה המקיפה את כולם בשקט כמו האילנות את האופק. עתה יכולני לחשוב כי ההתפרצויות הפראיות בירוק וארגמן של אדמה דשנת־לשד, שנה־שנה באביב – הן גָברוּתי בחיי. והפיכפוך ההססני של מים מכפים בערוץ ובה־בשעה גם הולכים אי לאן־וגם נספגים במקומם – הוא הכפילות הבלתי נמנעת של שאיפותי וחובותי.

ועתה היא גם כל רֵעַי. וכל מה שהלך מעִמִי. היא האהובה מעבר להרי והאויב מעבר לגיא, והמתים הקבורים בשדותי, ובת־יפתח בהרַי. לא נותרנו אלא שנינו, אני והמקום אשר ראינו כל זאת עינינו, על כן עתה אנחנו אחד בדברים שצמחו בנו והלכו מאתנו. עתה גם צלצול השם בלבד – הוא הסוס הקשור באורווֹתי, הוא החצוצרה בעקבַי, והדגל לפני צבאותי.

ועל כן אני היום רואה אותה כמו מסיכת המוות של רעי הגדול שמת, גדולה ועצומה, וכל תוי אופיו מפוזרים על כל הארץ, כל אחד במקום שם ניתן לו אור תחת השמים. ואני נוטל את המסיכה ומניח אותה לפני על גבי פסנתרי־ביקום שתעמוד לנגד עיני כל הימים. והיא תהיה הלחן למנגינותי והשופט להגיגי, והאומץ למעשי. היא תקדמני לעת ערב במבחן תוכחתה בשובי לחדרי וידי עקובות כל־דמים. היא תזדקר לנגד עיני לראשונה בפקחי את עיני לעת אור.

ובפתחי את החלון לעולם – ארץ רחבה פורצת לחדרי וכיסה העפר את ספרי ומחברוֹתי ופנקסי. ופני רעי בעפר.


המלצות קוראים
תגיות