כשנכנסתי לחדר ראיתי שם שני גברים בגיל העמידה. ישבו ושתקו. כמדומני שהיו משיחים ונשתתקו בכניסתי. לא יכולתי להבחין מי מהם הוא בעל־הבית, אבל שמתי לב שאחד מהם מגדל ספיח־זקן מַלבין, ואלו השני מגולח למשעי. הסקתי שבעל־הבית אין לו על מה להיות אָבֵל, הואיל ואני מביא לו דרישת־שלום מבנו; ואמנם לא טעיתי.
סיפרתי להם על הקרב, על ההרס ועל דרך הנסיגה. סיפרתי לו איך נהג בנו בתוך הקרב. הוא היה בין הפורצים, שיבחתי את אומץ לבו. לא ניסיתי למַעֵט את גודל הסכנה, אבל השתדלתי לדבר בפשטות, ובצניעות. ידעתי אמנם שיתלהבו מסיפורי, אך אני לכשעצמי אינני רואה בכך כל דבר מיוחד במינו. אני נוטה להאמין בחברים שלנו. ראיתי אותם במאבק הגדול נגד שעמוּם ופיתוּיים קלוקלים. יודע אני כי הללו שהתגברו על כל אלה שנות הפלמ"ח, קשות העמל, ודישדשו עמנו בנעליים קרועות על פּני שבעת המשברים של עבודה ואימונים – הללו הם אנשים שאפשר לבטוֹח בהם כי לא יחמיצו גם את הרגע התמציתי של הקרב. אלה שזחלו במחילות היאוש והאכזבות, ימצאו די עוז בנפשם לרוץ מול ברד הכדורים; הם ישמחו לרוץ מול ברד הכדורים, מתוך בטחון שהזחילה והריצה גם יחד נועדו להביא אותם למטרתם, וזוהי הפּעם הראשונה שניתן להם להתרומם ולעשות את דרכם מתוך קפיצת־הדרך, בריצה; ובריצה לפנים.
כך אמרתי גם להם, מתוך אחוָה גדולה אל בנם, חברי, ואליהם. הבּתים אשר מהם יצאו אנשינו הם רבים ושונים, אולם הבתים אליהם הם חוזרים, נעשים דומים זה לזה במשהו. הרגשתי שאני יכול לדבר כמו שמדברים אצלנו – בסלנג המוּסרי של אלה המבצעים בגופם את דברי־הימים, עם הפּאתוס של סימני־ההפסק.
השני התבונן בי כל העת בסקרנוּת. חשתי עצמי שלא־בנוֹח. ראיתי שהוא רוצה לשאול אותי משהו ותמהתי, מה ראה פתאום לשאול שאלה שאינה לעצמו של עניין. והיה בזה משום עלבון, שעם כל סקרנותו לא הקשיב בעצם למַה שדיברתי. הוא שאל אותי, האם הייתי פעם בכפר הערבי ברייר.
“פעמים רבות,” עניתי.
הוא ביקשני לספּר לו על המקום. לא הבינותי את בקשתו. השיבותי לו כדי לצאת ידי־חובה, כאילו הוא מתעניין בגיאוגראפיה. חשבתי שירפּה ממני, אך הוא ביקש לדעת עוד. שבתי ותיארתי לו את הכביש העוזב את כביש מג’דל – בית ג’יברין, פונה לדרום, עובר בתוך קאוקבה, חוֹצה את הכפר חוליקת לשניים, מטפּס ועולה, מתעקל קמעה ומגיע לברייר.
שׂמתי לב כי כל פעם שאני מזכיר את השם “ברייר”, עיניו נוצצות.
אחר־כך ביקש את סליחתי ואמר:
“בני נהרג בברייר, בראשית המלחמה.”
הרכנתי את ראשי. הכרתי את הנער הזה. רך היה, ויחיד – לא רק להוריו.
הוא חזר וביקש שאתאר לו את המקום. הוא רוצה מאוד להיות שם, לראות את מקום נפילת בנוֹ, להכיר את הסביבה, להתבונן ולדעת מה היה הדבר האחרון שראו עיני בנוֹ לפני שעצם אותן לנצח, לראות את הנוף, לשהות מעט באוירה שלו, פשוט – להיות שם. ומאחר שהנסיבות אינן מאפשרות לו להגשים את רצונו, הוא מבקש מאוד שאתאר לו את הכפר, מוצאיו, מבואיו, מראהו, נופו, אנשיו, וכדומה.
פעמים רבות נזדמן לי לתאר תיאורי נוף, וסבור הייתי שאני מיטיב להעביר תמונות ללשון המלים, אך לפתע עזבני כשרוני. באתי במבוכה. לא ידעתי מה אספּר לו. הבקשה נראתה משונה בעיני ועם זאת משכנעת ומחוּיבת־ההגיון מצד עצמה. מעודי לא שיערתי שאדם יהא להוט כל־כך אחר תיאורם של חטיבות חיים ונוף. הוא גבה ממני את התיאוּר כמו חוב שניתן לי בהלוָאָה מיד המקרה, שעשאני צעיר ונייד והביאני לירכתי ארץ פעם בכה ופעם בכה. כך עשויים להתמכר לסיפּור הנוף רק אנשים שהגורל תלשם ממכורתם והעבירם לארץ נכר…
התחלתי לספּר על הקרקע, אדמה בינונית קלה, מה היא מצמחת ומה אינה מצמחת. תיארתי את הכפר, איך הוא ערוך משני צדי הכביש, והיכן מצוּיה הגורן, והיכן יושבים השבּאבּ בימי־חורף בהירים, ואיך לבושים, ואיך מתפּרנסים גם על הביזה לפעמים אפלו בימי שלום. אמרתי שברייר הוא אחד הכפרים האחרונים לממשלת־החמור בשפלת הדרום, הואיל ודרומה מעזה פורס את טלפיו – גם ממשלתו – הגמל. סיפּרתי על המשקעים, על משק המים, תיארתי כל עקמומית בכביש הראשי, מניתי את הגשרים, אמרתי מה תחום־הראייה שלו לדרום עד הוג' אשר לפני דורות ולשאר עברי השמים; אפקו: גבעות הרים קרובות. אמרתי שאם עושים שני קילומטרים מזרחה, נפתח מבט לצד השפלה הרחבה עד גבול ההרים ופרשת מימיהם. מאחת הגבעות, בשביל שלפני פרדסי סומסום, רואים רצועת ים ואת הכביש המקביל המערבי.
הבחנתי, שאין לי כבר מה לומר. נשתתקתי. אבל הרגשתי שהוא מתבונן בי בקשיבות כזאת שראיתי הכרח לפצות פה. שבתי וסיפּרתי דבר שאינו לעצם העניין.
לפני חמש שנים הלכנו שלושה בחורים, בלויית “פיבי” עם שמונה כדורים, בדרכי הדרום, למען הוסף דעת. בהגיענו לברייר התקיפה אותנו להקה של פּרחחים. נסוגונו ב“חיפּוי” האקדח ששתק כל העת ב“סליק” שלו, עד שיצאנו מן הכפר בשלום. אחר־כך הלכנו לסומסום ולנאג’ד ולבית חנון, עשינו טרמפּ לעזה, בילינו שם בבתי הקפה, עד שבאה מכונית ערבית ולקחה אותנו לבאר־שבע. עברו חדשים מעטים מאז פּרוֹץ המלחמה והסיכוּי לערוך טיול כזה נראה כמו דמיון פרוּע.
האָב הקשיב לסיפורי, כאילו אורבת לנו סכנה גלוּיה. שוב נשתתקתי ושוב חזר וביקש שאוסיף לספּר. אמרתי לו ש“ברייר” הוא שם עברי, ובתלמוד נקרא “ברור־חיל”. ישב שם איזה מורה־הוראה בישראל. שכחתי את שמו.
מובטחני שהאיש יעיין בקונקורדנציה.
שלושה חדשים קודם־כן לא שמע את השם ברייר, ודאי לא ידע על קיומו של כפר כזה. עכשיו הפך לנכס משפּחתי. “ברייר”, זוהי הסיסמה, ה“סֵיזַם הִיפָתַח”, של כבשון חיי המשפּחה. הם ילמדו כל מה שאפשר לדעת על המקום הזה. הם יהגו את השם בחרדת־קודש, הם יקשיבו בדחילו ורחימו לשפתיים שיהגו את האותיות הללו, הם יתפעמו למקרא האקרוסטיכון בית ריש יוד יוד ריש. מובטחני שהם יתרמו את כל לבם לנקודה העברית העתידה להתנוסס על גבעות ברייר.
הם יחַיוּ את השם ברייר כאילו הוא כפר מולדתם, כאילו הוא מכורתם. הקרבן שהקריבו החיה בלבם מודעת נשכחת של ההיסטוריה הישראלית. הם יזכרו ברור־חיל, זכרונם ידלג על כל אותה תקופה ארוכה בה לא העלה איש יהודי על שפתיו את השם הזה. הדור הזה השופך את דמו למען עתיד האומה, הופך בדרך מופלאה זו להיות גם החוליה המקשרת אל העבר. האנדרטות שאנו מקימים בדרכי הארץ, צופות גם לאחור ומקימות לתחייה חטיבות עתיקות של היסטוריה ישראלית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.