רקע
נתן שחם
הגשר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

חגי האזין. הדומייה וההרהורים ואוושת המים חד הם. דממה כבדה ולחה נחנקה מתחת לאוֹר בולש של ירח תוֹקפני, וזהוֹריות של אור פירכסו על אדווֹת המים ונתזו לצדדים. כל מה שעלול לספר שדה־שבלים בלילה כזה אפוף־חרדות וכל צלצלי הגעגועים הביתיים שהשמיעו צרצרי־השדה נפלו על אוזן ערלה. הדממה – השתיקה הרמה של היקום. כל השאר: המרחב, החשיכה, הדומייה, האפשרות הגנוזה מאחורי שיח שחור, מאחורי תלולית עפר – הם התאפקות, פחד, תעלומה, השאון הרם של הבלתי־ידוע.

שולי, סיומקה, חיים ודן נתכרבלו מתחת לשמיכה אחת ונרדמו. אלי הלך להבטיח ממערב. מולה, המפקד, נתפרקד על בטנו, תמך את מרפקיו בקרקע ונעץ את סנטרו בתוך גומת כפותיו, כמהרהר או מאזין. הלחות ריככה את תלתלי ראשו המשתלשלים ברישול על מצחו הרם. עתה היה יפה־תואר, רך, ילדותי. עיניו חדלו לשלוח את האקספורט החינוכי של הבטחון והשלוָה כראוי למפקד הפעולה והפיקו לעצמן בסתר ובצניעות את הניחושים הרכים והאומללים של יוצא לקרב.


את מולה אפשר לאהוב בלב שלם. אולי מפני שהוא חזק ואולי מפני שהוא טוב, ואולי מפני שהוא מיזוגן של שתי התכונות אשר בדמיונך היו תמיד דבר והיפוכו. הוא מעבר לקנאה. אותו אפשר להעריץ או לשנוא כמו שסליירי שנא את מוצארט. המלים מן המילון: טוב־לב, נבון, טהור־מצפון, בהיר עין – יכולת למסור לו בשלימות, בלי אקרובאטיקה, הן אינן סניגוריה בדבר־שפתיים, הן הוא עצמו, כפשוטו. הוא פשוט ובהיר כאחרון השוטים בארץ. ועם זאת הוא נבון. תמיד יהיה טוב ממך, עד כדי כך שיוכל להתעלם ממך. הוא מביט בך בעין יפה, אולם ממך־והלאה. איננו מתנשא עליך, ומשום־כך אינך יכול לקחת את הבכורה כשהיא מגיעה לך. ולא יניח לך אפילו את קורטוב הנחת שתחוש בהגישך לו עזרה לשעת־צורך. איננו נותן לך להשתתף בצערו ואיננו שואל ממך עצה של ידידות אלא אם כן הוא חושב שאתה רוצה להשיא עצה של ידידות.

שוב חש קפאון חד בירכתי לבו – פחד. זמזום חרישי בתודעה: הלילה הזה הוא השאנסה האחרונה שלך להיות מה שאתה רוצה להיות, או להיות מה שהנך – כלומר: להסתפק באותה מנת־סובסטאנץ שאחרים הקצו לך. הפחד הוא החטא העיקרי של ההשלמה; הוא הכניעה ללא תנאי בפני שרירות המקרה.

(הם לא רצו לקחת אותו לפעולה מפני שהם בטוחים שיפחד, שלא יעצור כוח, שיקלקל. הם אמרו לו שיישאר בבית, מתוך בטחון שלא ייעלב וישמח לא־להסתכן. הם אינם חושבים שנהגו בו באכזריות, הואיל ואינם סבורים שקני־המידה העתיקים של גבורה או רתיעה נחשבים בעיניו.)

נקל הוא להמיר את הפחד בכאב פיזי. אבן נכנסה בגבו ומעכה בין צלעותיו. לא הוציאה. משך את השמיכה לצוארו. החמימות נתערפלה בעיניו, שלח את עינו לתוך החושך. אחר־כך נשבתה לצל שחלף מאחורי חומת השיחים שבצדו, ואחר־כך שולחה לחפשי על פני השמים הרחבים והעמוקים שהציגו אותות ומופתים כוכביים לדמיונו המפליג. פתותי שלג מאוצר הילדות הלבנה נחו קלילוֹת על ראש הסלע מדרום וכיסו את הירח. השלג נע מזרחה. ושוב נגלה הירח. אולם הירח היה האויב מספר־אחד, כלומר: העיניים המתבוננות של המרחב, כלומר: הפחד.

כשהלכו, נעשה תרמיל הגב אויב מספר־אחד. הוא היה הסבל, הקלון, האי־אפשר. חגי אִיֵיב את תרמילו במשטמה כבושה, (שטות לערער מבחינה מקצועית על כמות החומר העדיפה שלקחו), הרגיש שהתרמיל מתכונן לעשות לו טראגדיה בזויה ומכוערת מכל אותו עניין של גבורת־נפש. לא כך דימה בנפשו את חרדת ליל־הבתולים של המלחמה. יסוריו היו יותר כאב בטן מאשר הרואיקה. התרמיל מחץ את עצמות כתפו עד שלא יכול להניע את ראשו. חש זרימה דקה של כאב עולה מצוארו ומתנכלת למרכז מוחו לחולל שם ריאקציות מנוּוָלוֹת. כל הרמ“ח והשס”ה לא היו טרודים אלא לנחם את עצמות הכתף. חשש שהוא קרוב להיטמטם מיסורים.

הליכתו נכבלה, איבדה את הקצב, ונלבטה באבנים. מאחור שיגרו לו עצות בלתי־סבלניות. רצועת התרמיל השמאלית היתה קצרה מן הימנית ולפיכך נטה שמאלה ונתנדנד, ניסה להדק את הרצועה אגב הליכה ולא הצליח. גאוָתו לא הניחה לו לעכב את השורה. דמעות של בזיון עמדו בעיניו. הרגיש כתפו נוקעת. אחז את התרמיל בכפות־ידיו ואיבד את שיווי־המשקל. המרחק בינו ובין מולה ההולך לפניו גדל מרגע לרגע. אזר עוז והדביק את מולה. נשימתו עמדה להסגיר את יסוריו. חצוצרה שכזו. סגר את פיו כדי שלא ינאַק. לא עמד בו כוח ללכת מבלי לנשום נשימה סדירה. הניח לעצמו לנאוק בקול חרחור גוססני. נתגאה שלא עיכב את השורה. חשב שהוא קרוב להתעלפות. התפלל שיגיעו כבר לתעודתם. נזכר שבעצם שם רק מתחיל העניין. הבין שיגאל את עצמו מיסוריו רק ביסורים ממין אחר. שם לב שמולה הפנה את ראשו והביט בו.

השורה הלכה כסדרהּ. ננסי־שיחים נכנעו באנחה קלה מתחת לנעליהם המסומרות. שלחו אחריהם ניחוח משכר לפתותם, אולם הנעליים עברו־הלכו. הניחו לנהר והלכו למרגלות ההרים. הוא איוושש במרחקים כמי שגזר־דינו נמתח הלילה. הוא יבלע לתוכו וישטוף את שברי הגשר ויניח לזמן שיקים עליו גשר חדש. הוא היה הגבול. גם גבול למשא־לב. מעבר־מזה חיים אחרים, תקוות אחרות. מעבר־מזה – יותר תקוות מאשר חיים. תקוות ערים ותקוות כפרים וסיכוי חיים. שום דבר אינו עדיין בגדר הוָיה מושלמת. שדות־הבוּר מטפחים בינתיים תקוות – דרדרים, וחפוריות, ומצליבים שונים ושיבולת שועל פראית ועוד כיוצא באלה זני תקוות שבסופן מאיר שדה־שיבלים מוזהב.

הרוח עמד מלכת. גם שלג העבים עמד מלכת. כל היקום עמד מלכת. רק הנהר והאנשים המשיכו ללכת. נשימתם כבדה כתרמיל, והתרמיל כבד כמו האחריות לשאת אותו, והאחריות היתה כבדה כמו כוח ההרס האָצוּר בדינאַמיט. והכל היה לפתע קל־ערך מן החיים הנלבטים ביניהם. כל רגע נשם אויר פסגות.

יתכן שלא תבוא עקת הרגשה עזה מן הכאב בכתף. דומה שהלילה הגיע לשיאו. משך בכתף הכואבת ולא נשמעה לו. חרדת־פתאום זחלה קרירוֹת על מצחו. התרמיל הזה יפגיר אותו לפני שיגיעו למקום המעשה, הוא כבר איננו שווה כלום. השאנסה אבודה. צא והסבר שנתפגרת משום יסורים בכתף ולא משום פחד. יש אולי הרגשה אחת עזה מן הכאב בכתף – הגאוָה. שלא יציעו עזרה. שלא ירחמו עליו. לא יתן אף לאחד ליטול את תרמילו. אחרים יש להם רגילות ונסיון. שוב הרהר במולה.

מבכורי בניה של העלייה השנייה, נתגולל בילדותו על פני כל הבמות בארץ. בצפון, בדרום, בחווֹת, בכבישים, ב“שומר”, בכל מקום. אחר כך נכנסו לקיבוץ, וַדאי היה המרביץ של בית־הילדים. גדל, ועם תלתלי ראשו צמחה לו פַרעות בנפשו תשוקת נדודים אדירה. למד באוניברסיטה, היה מַלָח, נהג־קטר, שוטר. שב הביתה, עבד שנה־שנתיים לתיאבון, עד שנשלח לתל־אביב ללמוד מוזיקה. נצטרף לקיבוץ צעיר, שדד את היפהפייה של המקום וחזר הביתה. הלך לפני הבריטים בסוריה, נשתקע שם זמן־מה כשליח החלוץ. כשחזר – נאסר וישב שנה בעכו. בן כמה הוא היום?

בלורית, תרמיל־גב, חגורה רחבה ומכנסיים קצרים המבליטים רגליים נאות, שריריות. בלילה כזה מכנסיים קצרים… שחצנוּת. הללו עושים פוזות גם כשממיתים אותם. פולחן של שטארה… בעצם, סירובו העקשני שלא לקבל עזרה – כלום איננו מין שטארה אף הוא? אף־על־פי־כן, גמר בדעתו שלא יקבל סעד מאיש ולוּ גם יכרע תחת נטל המשא.

עד שהוא מהרהר עלה ודרך על עקבו של מוּלה. הלה פנה לאחוריו בתנועה פתאומית וזרק לו דיבור מוזר ומדהים:

“חמור, סינן בלחישה, אני בגילך כבר הלכתי על רגלי שלי. אתה חושב שאם יש לך תרמיל כל־כך קל אז אתה צריך לרוץ על הרגליים שלי?”

כך זה היה בדיוק. קטנוני, טפשי, תפל, מוזר, מעליב. אחר כל היסורים הללו בא מולה ומספר שנפל בחלקו הקל־שבתרמילים. וכך לרגוז? ומולה? ראֵה אֵיך הנסיבות משנות את בני־האדם. בגלל שטות שכזו. עצבים, עצבים. שמולה, המפקד, ייצא כך מגדרו?

הוא הסתכל במולה בעיניים חודרות ותמהות במקצת. רוגזו היה נאמן כפי הנראה. כל השורה עמדה.

“אם כן, בבקשה, יכולים אנחנו להתחלף בתרמילים,” הציע במנוחת־נפש עשויה.

מולה הסכים. חגי הרגיש שנתבגר בבת־אחת. זה היה אולי הנצחון הגדול בחייו. מולה נתן לו בלא יודעים עדיפות בלתי־מקוּוה ומשכרת. לא כעס על מולה, הואיל ונתעלה בעיני עצמו. חש עליוֹנות המצמיחה לה כנפיים ועשויה להתפרץ בצווחת אושר.

חגי פרק את תרמילו והניחוֹ על האדמה, הושיט את ידו ליטול את תרמילו של מולה. מולה כבר התחיל ללכת. ברגע שהרים את התרמיל נזדעזע. נתחוור לו שהוא רוּמה באופן מחפיר. תרמילו של מולה היה הרבה יותר קל משלו…


(שתי אפשרויות: אחת: שמולה חשב באמת, שהתרמיל שלו כבד משל חגי. אולם השערה זו אינה מתקבלת על הדעת, הואיל ומולה חילק את התרמילים, וחוץ מזה, הוא המפקד ואסור לו לשאת משא כבד. אפשרות שנייה, מעליבה: מולה מהרהר: זה חגי חלוש הוא ואין לו כוח לשאת את התרמיל. לא אוּכל להציע לו להתחלף, שמא ייעלב. יש לו רגש־נחיתות – תהום של עלבונות – אעמיד פנים כאילו לטובתי־אני רצוי לי להחליף את התרמילים, וזה לא יסרב, מתוך גאוָה. ספק.)


לא. יש עוד אפשרות שלישית: הוא ידע שהוא גומל לי חסד, הואיל והוא מכין לו מישהו שאפשר יהיה לדרוש ממנו כל דבר לאחר־כך. תגמול למשל, להבטיח ולא להסתער. להישאר בעורף. או משהו אחר…

השורה נעה דרומה. הנהר התרחק וירד. הירח הסתכל בהם ממערב. הרוח עברה לצפון. כבשים בשמים נתארכו ונעשו לשועלים.

חגי התבונן בשעונו. מועקה תלויה על המחוג הגדול ומושכת כלפי־מטה. לשבת. בכל מחיר לשבת. להחליף כוח. מולה שאל בעצת שעונו ופקד: חניה.

האויר הצטנן והצטלל. הליאות התפנקה בברכיים הכושלות וזרמה בחמימות פושרת אל כל הגוף ועד שמורות העיניים הגיעה. הירח המיוגע דימדם עולם ומלואו. אפשר לשכוח להיכן אתה הולך ומה אַתה עומד לעשות. לא תראה צלמים אלא דמויות מופשטות, ומשום־כך שייכות הרבה יותר למין האנושי. ביום אתה רואה פרצוף מושחת־הצלם, ידיים אדומות ומזיעות, ופחד בזוי, שפל. את אלה אתה רוצח ביום. בלילה אתה ממית את עצמך עם כל כדור שאתה יורה. אתה מייחס תהומות של אדמיוּת לכל גוש שחור שעומד לפניך.

להחזיק מעמד, הרהר חגי. כל סנטימטר בגופו נדבק בדחילו אל האדמה הצוננת וניסה לשאוב עידוד מכל רגע של מנוחה העובר בחלל הזמן.

“חגי” קרא מולה.

“יס סיר, ענה, (שטארה) עד חצי המלכות.”

“שמע ג’ורג', חמש מאות מטר מכאן יש מים. תביא לנו. אנחנו צמאים. פאַהם? זָהֵר שלא תאכל אותך הדָבָּה.”

ובכן, זהו. ההשערה השלישית. וזה התגמול.

“לפקודתך אדוני,” קפץ על רגליו.

לקח את הנאד והלך בצעדים שקולים ומדודים לעבר הנהר. יותר משנתיירא מסכנה של־ממש, נתיירא מן החושך והבדידות. לעזאזל, בגלל השיח הארור הזה נקף לבו. בעט בשיח. פרח משם אוֹחַ בצריחה מקפיאת דם. עוד הרפתקה אחת כזו והוא חוזר בלי מים, וכדי־בזיון. הנה הנהר. אין כאן יותר ממאה מטר. שוב מעשה־ תרמית לזכותו. מולה הרי מכיר את הסביבה כמו את חדרו.

איש לא שתה מן המים.

“יא, בן כלבים,” קרא חגי. המלים יצאו אומללות מפיו.

(האפשרות השנייה: פיתוח: הנער הזה ייעלב אם אוליך אותו שולל ואוכיח לו שאני מבין שיש לו רגשות־נחיתות ולא יסכים להחליף את התרמיל אלא לטובתי. ובכן, עלי לקבל תגמול. יהא כך, נדרוש ממנו איזה דבר של מה־בכך… שילך להביא מים. ושלא יהיה הדבר קל בעיניו, אומר לו שעליו ללכת חמש מאות מטר. אני עשוי הלא גם לטעוֹת…)

חגי נעלב לעומק נשמתו. המטרה קרבה והלכה. הצללים נתמשכו על פני רצועת השביל. צעדיהם נעשו שקולים כאילו נכנס בהם כובד־ראש. פתאום עלה על דעתו, איזה קרבן הקריב מולה בשביל לפייס את רגשותיו הנעלבים של אחד מחייליו. לגבי שולי וסיומקה וחיים ודן ואלי, מוּלה הריהו באֶמת בחזקת קטנוני וצר־עין. אותה דראמה של עלבונות ופיוסין נתחוללה רק בין שניהם בלבד ומולה אף פעם לא יעשה מוניטין לסיבה שהניעה אותו לנהוג כפי שנהג.

לאחר רגע הרהר שאירע לו אחד המקרים הנדירים והמפליאים של הארמוניה בקונסונאנטים העמוקים ביותר של אחוַת־אדם. לפתע חש עצמו גברי ועז כאילו שב מן המערכה, כאילו שב מנצח. גשר איתן נמתח מעל לנהר־החיים השוטף…

הירח שקע.

אפלה שחורה ירדה על הארץ. הגיעה עת המעשים. צללים שחורים הגיחו מן המדרון לעבר הגשר המתוח על הנהר.


המלצות קוראים
תגיות