רקע
נתן שחם
ערש העפר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

לאחר ששלמה הפעולה ביקשו להם מחסה בכפר. סילקו את כליהם ובאו לטבורו של הכפר וציפו שיבואו וישכנום אצל איכרי המקום. בינתיים שיטחו את גויוֹתיהם הליאות במקום שנמצא להם. אחדים נחו על מדרגות בית־העם ואחרים ביקשו להם דשאים וכרי מרבץ. אחד שנתכרבל ושכב על כרכוב של עמוד משך אליו סיעה של ילדים. קצת סקרנים שוטטו סביבם והרבו שאלות של להג. נערות התבוננו בהם מרחוק ושׂחקו שׂחוק־תעלומות משׁכּר. ערבית ליאה ודוממה נעה בטפיפה אצילה ומשכה שובל של נגוהות מן הבקעה המאפירה אל ההרים הסגולים, הציתה ברק של חדוָה בצוהר שנפתח לה במרומי ההרים, ונעלמה במעמקים התכולים והרחבים שמעל. פנס שנדלק לפתע מסר בבת־אחת את ההוָיה הטרופה והמייגעת של יום־חרדות זה לשלטון הצללים. איש לא נתנמנם. גודש־החוָיה נתגבר על הליאות. דומה היה על שמעון, שאפלה זו לא ירדה עליו מלבר אלא צמחה בתוכו תחילה ויצאה ונשפכה על היקום. שכב והקשיב לשיחות מרוסקות שהיו מאַוושות בקרבתו ומספרות במאורעות היום. לא נתאוָה לדבר, אף כי הרבה נערם על לבו. ציפה לתנומה…

לבסוף חזר אותו קשיש פזיז שהוטרד אצלם ובידו רשימה. נתגודדו אצלו, נתחככו זה בזה, מישהו מצא את השעה כשרה לתעלולים, שחקו נלאוֹת וציפו. סיעות־סיעות נתכנסו אצל מורי־הדרך הצעירים שיובילום לאכסניה שלהם. שמעון שירבב את ראשוֹ מעבר לכתף של אותו עסקן וראה ברשימת השמות את השם נוריאל.

“שלח אותי אל נוריאל,” אמר לו.

“אתה מכיר אותו?” שאל, כאילו יש בכך משום תימה.

טוב שלא חיכה לתשובה. מעולם לא ראה את נוריאל ומעולם לא היה בביתו. תאב היה להכיר את אביה של חוָה נוריאל.

הלך להיכן שהוליכוהו ונתמכר לליאות שתגרוף את רגליו ותטלטל אותו בעקבותיהן ואת תרמילו בעקבותיו, נלבט ברגליו. אילו ידע שכך תארך הדרך היה מרכיב את התרמיל על כתפו. נתיירא לעמוד שמא מאבד את קבוצתו. אפלה ענקית הלכה מולו. הפנסים, בראשי עמודי עץ מסוקסים ובלתי־מהוקצעים, לא ידעו לספר אלא על עצמם ועל שתיים־שלוֹש פארות שמהבהבות מעליהם. לפרקים מעדה רגלו באיזו שוחה והעבירה בתוכו חלחלה וכאב חריף. הלכו אותו יום־של־סכנות כארבעים קילומטר בדרכים לא סלולות, על פני תהומות וצוקים ואדמת בצות, ולא חש כאב או פיק ברכיים או משהו בדומה לזה, ואלו הפסיעות המוּעטות שעשה בתוך שביל כפרי היו לו לרעץ איברים. הגוף נתמַכר לתפנוקים. אותו הגוף, באותו שיעור הכוח, כשהוא הולך לקראת סכנה, לוקח כפליים בכוח סבל. עיקרו של דבר היא ההשלמה המודעת מראש של הכוח המדמה. אותם החזיונות של היום, אילו נתרגשו עליו בעלטה היה מתיירא ופורש. אולם שם, בנוף ההוא, על פני הצוקים הגלויים מול הים, והסכנות הגלויות במפלשי הוַאדי, יש חוקים אחרים לגמרי לאינסטינקטים הפשוטים וממילא גם למעשים של גבורה או ריתות, הרהר. עד שעט אליו גזע־עב במרוצה…

הדומיה והשלוָה נכנסו כמו דיסונאנס חריף לתוך סערת הרהוריו. ולפתע היה הכל זר ודומם, נכרי וקפוא. צליל של ראדיו שבקע מתוך אחד החלונות נשמע באזניו כחילול הדממה. והמנגינה הידועה לו כל כך, נתכחש לה זכרונו.

“מי כאן לנוריאל?” שאלה הנערה. היא ביטאה את השם כאילו זר גם לה.

“אני” נתייצב לידה. התבוננה בו חדוֹת וישרות.

“אתה מכיר אותו?”

“מה יש?”

“סתם שאלתי,” אמרה.

שוב הביטה בו מוזרות, כמדומה; ואחר צעקה לתוך הבית:

“נוריאל נוריאל! הבאתי לך אורח.”

דממה משונה עמדה בחלונות הכהים. חבריו חדלו להתלחש כדי שיוכל להסכית. הבית עמד שתוקי וקודר חוץ מאורות קפואים מהבהבים בחלון. ציפור־לילה שנחרדה פתע הפליגה בקול משק־כנפיים עז לתוך הלילה. כלב נהם בטינה כבושה מן החצר שממול. נשמע איזה רחש סתום. שמעון חש עצמו שלא בנוֹח. אולי דמיון מופלג מתוך ליאות ואולי הכל בגדר הוָיה חדשה מחמת מבחן האש שעבר עליו בצהרי יום. מסתורין צייקנים מרחפים בכל.

“נוריאל!” קראה הנערה שנית.

תמה אם שמע יאוש בקולה, כאילו חרדה שמא איננו בא, או פּנקנית היא.

“יואל נא ויבוא,” ענה הקול מבפנים, יבש, בלי שום בת־גון, נכרי.

מאחורי הדלת הסגורה ניסה שמעון לצייר בדמיונו כמה דיוקנאות שיהיו ראויות לקול זה, ושום אחת מהן לא הלמה לאותו גבר גרמי, גבה קומה ושרוע איברים, שחסם בפניו את הדלת ומלואה. מבטו המושפל הבחין ביד המסוקסת שתפסה בידית המנעול תפיסה איתנה במופרז. האצבעות נתעוותו וסמקו מחמת לחץ. גוֹלגולת אפורה התבוננה בו מתוך מישקעים עמוקים של שיער עבות, בקפאון שעורר בו חרדה.

הם עמדו זה מול זה שהות־מה מעבר לזמן שאפשר לשתקו בצוותא משני עבריה של דלת פתוחה. פתאום נפנה הלה בתנועה מהירה והטה את ידו לתוך החלל האטום שמאחוריו כמזמין, והשמיע שנית את קולו העומם והרחוק:

“למה אינך נכנס.”

(בלי סימן שאלה). הלה עמד על הסף כמו אנדרטה של קבלת־ פנים מאובנת, ולא שייר פתח לבוא בו. שוב עברו ביניהם כמה שניות נבוכות שנדמו שעה ארוכה, עד שנסוט והניח לו פתח לעבור.

“שב,” שמע את הקול המצוה. הוא הטיל את תרמילו בצד וישב על הכיסא. התבוננו בו שולחן, וארון עתיק, ומזוה, וספה רפודה קטיפה שחורה. מאחורי גבו עמד נוריאל וכיסה אותו בשתיקה עזה אשר נפרשה, כמדומה, על פני כל החדר כמו מעטה צהוב של עתיקוֹת, ולָחשה זכרונות קודרים מכל רהיט ורהיט. הוא הסתובב על כסאו באי־מנוחה והסב את מבטו אל נוריאל. עתה ניתנה לו שהות להתבונן. ארשת הפנים השחומים והקודרים, מחמת הצל שהטיל אור חשמל עומם מתחת לזיזי גולגלתו, נדמתה כאילו מקפיאה איזו עגמת־נפש שמתה עליה בימים עברו. עיניו דמו פנסי שדה שנתפייחו.

“רצונך להתרחץ,” פלט הלה, מזויות פיו. שוב: בלי סימן שאלה כאילו נתעלם במכוּוָן מטעמי־הנגינה. לא ציפה לתשובה. שמעון הניע בראשו והלך אחריו. בפתח חדר הרחצה נשתופף שנית כאנדרטה זו, ושמעון נכנס שם כאילו עובר בין שני טורי חיילים מועמדים להלקותו בשוטים. הלה שהה בפתח.

“יש לך מגבת,” אמר, והלך.

כעבור רגע שב ובידו מגבת צחורה ומגוהצת בדקדקנות עם ניחוח דק של נפטלין. בשוליים היה רקום ח. נ… את הדלת מאחוריו סגר בהדיפה אחת. שמעון הבריח את המנעול. דומה כאילו הוכלב בתא של בדידות מעיקה. נתפנה להרהר בשלו, אולם כלל הרהוריו עמדו בחסות המדכאה של מבטו הקפוא של נוריאל, ספק תשומת־לב מוגזמת ספק משטמה מוזרה.


בחדר הנקי עמדו ריחות עתיקים של מיני סבון זול ותגלחת. ומשהו טחב מפויח, מתוך כל העיבוי הזה בקע ניחוח דק ומהורהר וסח באשה. שתי אלונטיות נתרפקו זו על גבי זו על הכותל שמנגד ומשכו מתחתן מחול עגום של צלליות. הרוח שהדריכה את המחול הזה בקעה מתוך סדק שבחלון. בפינה שמעבר עמד כיסא קלוע־נצרים ולידו דרגש, ומהעבר מזה ארגז חתום ועליו מעשה תחרים. (מעשה־ידיה, אל־נכון). במקום שארובת התנור מבקיעה את התקרה נתהוה אגם קטן של פיח. מול החלון ניצב ענף גדום שצמח לתוך החלון ונקטע. איזו חית־בית היתה מלחכת קולנית מעבר לכותל.


מלוח המראָה נשקפה אליו בריה רעת־מראֶה, מזוהמת, סחוטה. אין תימה שלא עורר אהדה אצל נוריאל. לאט־לאט עירטל את גופו ומסר אותו לחסדה של צינה רכה המלחכת בכפות הרגליים. התבונן שעה קלה בגופו הערום ונתכחש לו רגע מפני הזוהמה והליאות. לפתע נעשה מוזר שהגוף איננו לוקח חלק במה שעובר על נשמתך, והוא עושה עמך אותה כברת־דרך בתקוה, ובפחד, וביאוש, ובחדוָה, ובצד המוות, ומלוה אותך בהרגשה החריפה של אבדן הערך, של האפסות, של דומן התותחים, ושב משם רענן וטהור וחָלָק כשהיה. צלקת של גוף מטביעה חותמה ועושה צלקת של נפש, ואלו בהיפוכו של דבר אין צלקת של נפש מטביעה חותם בגוף. דומה שבא לתבוע את עלבון הנפש מאצל עצמו, מאצל פלומת־גופו הרעננה שלא נחרכה בכור ההיתוך של מבחן־האש.

לפתע נדמה כחוטא בפני המתים. הסתכל מתוך שאט נפש בפשע האונים העושים בגופו. זה היה חדר־הרחצה של חוָה נוריאל. כאן צינת־קברים שלה מנשבת. כאן בחדר הזה עמדה בעירום ושדיה החציפו מול הזיותיה החסודות. המראָה הזאת עמדה בכאן וצפתה בתמורות שחולל הזמן בחוָה נוריאל. כאן פגשו עיניה לראשונה בארשת המסוכנת של הדמות היפה שהופיעה ממולה. במגבת הזאת היה מתכנס גופה המהביל ומפנק את עצמו בחמימא. כאן, בין הכתלים הללו, הגיעה לכלל בגרות הבדידות הכמוסה של אחד היצורים הנפלאים שהכיר מימיו, זו שלימדה אותו את העוז המתוק והאכזרי של החיים. לתוך התחרים הללו רקמה את סערת־נפשה ואת הצפייה התמהונית למשהו מיוחד־במינו שיתרחש דוקא עמה, על הבדידות של לילותיה, והרטט הנפתל של גוָה הפורח, והעוז הנבלם של תשוקות ממריאות.

אותו רגע ראה את גופו, משל הוא צל־רפאים. דומה שחיכך במגבת הזאת את השעה בה התאבדה חוָה נוריאל.


עמדו לפניו הזכרונות בערבוביה כמו קטעי מחזה סתום. ערב, סיעה של ריעים, נערה עזת־מחלפות ומכונסת בתוך עצמה, מפליטה לעתים דיבור של טעם. דומה שנוטה אליו חסד. דיבורים שמפריח בחלל ואינם מכוּוָנים אֶל שום אחד, היא קולטת לראשונה. אחר־כך שורה של פגישות בלתי־צפויות.

“דומה שהגורל מזמן אותנו, חייך. איחרתי את האוטובוס מפני שהייתי שקוע בקריאת הרשימה שלך בעלון.”

היא השיבה לו במבט רציני ומסור. אף פעם לא היתה עשויה להתבדח במקום ששמעה את המלה גורל.

רק כעבור חצי שנה נתוַדע לכף־ידה, ולאחר כך לחָזה, ולבסוף לכלל הוָייתה המסוערת.

“אינני יודעת אם אני אוהבת אותך. היתה נתלשת מזרועותיו. האם באמת אתה אוהב אותי? אמור לי: מה מרגישים כשאוהבים?”

גסי־רוח שבחבורה, אף כי איש מהם לא הכירה לדעת מקרוב, היו אומרים שהיא אש־להבה. טמפראמנט ותו לא. ומחייכים לו בבוז של־מבינות רצוף־קנאה. לך והעמק בתוך נפש תמהונית כזאת. היה לה ראש איתן וגוף נאה, עגלגל, שרירי. בקדקדה עמדו שתי עיניים נועזות מתחת למצח מעורפל ועגום. שפתיה דקות וקפוצות תמיד ומפילות אימה. ידיה – פנטומימה של עצב, והילוכה טמיר. קרסוליה נעות בטפיפה מעוגלת כמו רגליים המשולחות לתאוָה.

“הירח שקע, הנח לי,” אמרה בתוקף.

שקערורית של הר לגמה בתאוָה את הנוזל הלוהט ושאפה אותו אל קרבה. הוא התבונן בחוה. היא עמדה על דעתה. וכי מה בכך שהירח שקע? איזו סמיכות־פרשיות משונה מוצאָה זוֹ בין מה שקוראים שמים ובין מאוֹר שמגיע לנשמתה?


דומה כאילו כל המעשים שהיא עושה בפועל־ממש ממלאים תפקיד נלאה וכפוי המייצג ספירה אחרת, אשר בה יש לאותם הדברים משמעות הרבה יותר עזה וחושנית. דיבורה נשם אויר־פסגות ונתפרש תמיד כמין אליגוריה. לא יצאה מפיה מלה שאיננה באה מקרקעית נשמתה. והיה דומה כאילו חליפות אקלים אינן באות אלא כדי לסמל את הזעזועים העוברים בנשמתה. כל ימיה שיחקה טראגדיה שאין לזר חלק בה.

היה שרוי בפחד תמיד. כשנזדקקה לו, גנחה גניחות של כאב מתוק, והרטיטה והתפנקה, והשמיעה אותן הברות סתומות ושוקקות שבעונג, כּמוֹת כולן, ואחר־כך קמה מאצלו, שוקטה וגאה, כאילו נטלה מאצלו מה שהיא רוצה מתוך בחירתה והיא בוזה אותו לאחר שגמר את תפקידו. כשהלכה לא חננה אותו אפילו במבט אחד של פיוסין.

“אני מחויצת דיוטות־דיוטות, ורק אחת מהן מסורה לך, אמרה לו. אל תנסה לבקש יותר ממה שראוי לך.”

היתה דיוטה אחת מעסקת בעסקי אמנות. לראשונה סבורה היתה שיש לה כשרון. אולם כשראתה שאינה עשויה לבצע, מחקה אותה לחלוטין. היו דיוטות סגורות, לשכות אפלות. היתה דיוטה אחת פרוצה לשמש ולרוח, שם התרוננה אהבה גדולה לכל מה שמצוי וקשור בארץ ובאנשים המניבים אותה. בשעות שלשכה זו היתה משופעת בפעילות סגרה את שאר הלשכות.

“אין לי פנאי, אני מצטערת מאוד, יש עכשיו פעולות חשובות ואני משתתפת. שמור בסוד.”

שמח שהיא משולהבת. כשיצא מן הרחצה נשקף אליו אורלוגין עתיק בכותל שממול והעמידו על שיעור הזמן המרובה שהפיג בהרהורים. נתבייש בפני בעל־הבית. אדם בא למקום זר ומפנק את עצמו ברחצה שעה ארוכה כמי שעושה בתוך שלו. אולם לפתע נדמה לו שאין בכך כלום הואיל ואין שום משמעות לזמן העובר בכתלי בית נוריאל.

הלה עמד ממקומו:

“צריך לאכול.”

שמעון הלך אחריו למטבח. הלה דישן לפניו שולחן ביד רחבה ובשאט־נפש, כאילו בז למלאכת האכילה.

“אכול בבקשה.” שפתיו חייכו. בעיניים לא התחולל שום דבר. הוא ישב מולו ואָכל. הדומיה הבליטה אוושת שפתיים בלתי־נעימה. אולם כשנגסו שיניו בתל החמאה הרכה שערם על פתו הטרייה, נתמכר לאכילה ונתעלם מכך. הרגיש שמבטי נוריאל שופדים אותו אל הקיר מאחוריו. נצטער שבא אל נוריאל. יותר מכל היה זקוק לסעודה דשנה ולמנוחה עריבה. כיוָן שבא להשביע את סקרנותו הפסיד את מנוחתו.

לראשונה שמע את חריקת הדלת נפתחת, כמעט לא העז להסב פניו, ורק לאחר שהשיקה בתחום ראייתו הבחין בה. נערה צעירה. החדר נתמלא “משהו אחר” מרענן, מעביר סיוטים, משחרר. עתה ציפה למַה שמגיע לו. אף כי שמרו את הדבר בסוד ידעו כל באי־הכפר מהיכן הופיעו הבחורים הללו. זקנים שיבחו את אומץ־לבם וצעירים קינאו בהם. חבריו, אל־נכון, יושבים כעת במסיבת המשפחה ומספרים מפה לאוזן, ברמזים ורמזי־רמזים, כל מה שאיננו ניתן לסיפור אולם ביום מן הימים מגיע אל כל אוזן קשובה בארץ, כמנהג המדינה. מי שזכה נתון להערצתה של ילדונת מתפעלת. ורק הוא בלבד נקלע לתוך התעלומה הקשיחה ובלתי־מתפעלת של נוריאל. עם הופעת הנערה קיוָה שתפרע לו. אולם ברגע שפגע בו מבטה ונוכח לתמהונו כמה היא דומה לאחותה, נכנס בו הרהור משונה וטפשי שמא היא עשויה משום כך להכיר אותו.

“בתי,” אמר נוריאל.

את המלה הזאת אמר במשיכת הברות, בכובד יתר, כמו סומא שממַשש חפץ יקר, בהרגשת קניין, באהבה אנוכית ועריצה.

“שמעון שמי,” הדגיש.

"יעל. "

השתיקה המשולשת הסבה רק לו מורת־רוח, כפי־הנראה. אותו קלסתר הפנים, אותן התנועות, אותו מבנה גו, אותו רום־עיניים – כלום מזומנת היא אף לאותו גורל עצמו?

“מאין זה בתי?”

כפי־הנראה לא היה מחמיץ הזדמנות לאמור את המלה: בתי. שמעון נבר בזכרונו להעלות אם אמר לו אביו: בני; ולא יכול להיזכר אימתי. אל־נכון היה זה רגע גדול.

“הייתי בהצגה. זרקה במורת־רוח. גועל נפש. כל כך גס, ריקני. נערות טפשות ובחורים משעממים, הלצות זולות וגירויים תפלים. סתם…”

היא התיזה את המלים מפיה בבוז, בבחילה, במשטמה כמעט. (חוָה). שמעון התבונן בעיניה שברקו פתאום ובעקומת השנאה שנתפתלה בזויות שפתיה. ופתאום נדמה לו שאותן המלים עצמן שמע פעם, בלשון זו, בהטעמה זו, בחטיפת נשימה, באותה פנטומימה מיוגעת של זרועות, המלווֹת את המלים ומטילות אותן אל בר־שיחתה. נערה במכלול עלומיה, ורצינות סגפנית שכזו…

בעיניים הכבות של האב ניצתה חדוָה־להמיש. הוא הקשיב וכל מלה הדליקה פנס בעיניו. שפתיו נפשקו בהנאה כאילו מסייע בידה. הוא הביט בבתו באהבה עזה צומדנית ובלחייו פרח שחוק־אושר מטיל אימה. ניכר שהיא מכירה באושרו של האב ורוצה לגרום לו נחת. הוסיפה לדבר בשכרון־חדוָה אכזרי.

“בלי נשמה.” הטילה לבסוף שתי מלים עזות כאלו מנערת את קרקעית נשמתה. לאחר כך התבוננה בשמעון במבט זהיר גאה. עיניה גילפו את קלסתר פניו בעזות כזו שנאלץ להשפיל את עפעפיו. אחר החזירה את מבטה אל האָב ושוב נצנץ בעיניו חיוך יבש כמו בעירה של קוצים.

ושוב – דממה אכזרית. ורחַש מבויש. וצפייה בחלל. משהו פירכס בשתיקה זו כמו מיתר לאחר שגוע הצליל. פנכה שהשיק בפנכה גרמה לו מבוכה בשיעור עשרה משפטים של שטות.

“באתם על סיפוקכם?”

לראשונה לא הבין במה דברים אמורים. כשהבין – רגז. אדם הולך ומסכן את עצמו בשל הכלל ואחר כך שואלים אותו אם בא על סיפוקו כאילו הלך לבקש לו שעשועי גבורה.

“אינני סבור שמישהו מאתנו עשה זאת להנאתו.”

“אלא מה? רצונך לומר: לתכלית העניין. בשל טובת הכלל? כך כך, ואני סבור הייתי שאתם יותר מפוכחים. או בעצם, יותר נכון, ישרים…”

הרגיש שלא יוכל להתוַכח עמו. אדם זה, הרהר, נתבצר לו בנקודת־מישלט על פני החיים ויש לו השקפה לגמרי אחרת מאשר לי ולך ביחס לכל מה שמתחולל בעולם הזה. הוא מביט בך, כביכול, מן הלפני־ולפנים, ומכיר את הדחף של החיים רק מן המקור הפסיכולוגי. לבוא אצל חיילי־עם שעושים את חובתם – ואפילו יש גם מי שנוח לו בכך, ויש מי שעושה גדולה לעצמו בכך, יש ויש, שוטים ורשעים יש בכל מקום – אולם לבוא אצל חיילים אלה וללגלג על הכורח המצפוני הדוחף אותם למסור את חייהם (אפילו נניח, הרפתקנות; אפילו נניח, יוהרה) – הרי זה מעשה נואל ומרושע.


החליט לא לענות לו. ביקש סעד בעיני הבת. אולם זו ישבה דמומה וחתומה ועיניה לטושות בהתמכרות של קשב אל אביה. לפתע ירדה עליו בדידות וליאות רבה. ביקש לברוח משם.

נוריאל שב לדבר. ארשת פניו נשתנתה לפתע, שיכל את ידיו ושיקע את עצמו בכיסא, ודומה כאילו יוצאות המלים מתוך קיתון ישן והן מעפעפות בעיניהן מחמת האור שבחוץ. קולו נתגוון ונעור משל עידן ועידנים לא אמר את אשר בלבו.


“תמיהני בכם אם אתם מאמינים בכל מה שאתם עושים כאן תועלת הכלל. מילא: נדבת נעורים, פורקן של מרץ – ניחא. אולם לתת חיים שלמים? שטות. אינכם אלא קומץ נערים מבולבלים שהולכים אחרי גנראלים שוטים. אילו הייתם חושבים על מה שאתם עושים הייתם כבר פורשים והולכים איש לביתו. אבל אַתם אומרים חובה כבוד והרגשה לאומית. תגיד לי? מה זה? אבל אני באמת רוצה שתגיד לי מה זה? אַל תחשוב שאני פּחדן, כשהיה צורך נתתי את חלקי. אבל אני באמת רוצה לדעת מה דוחף אתכם. הדור שלנו לפחות האמין בעצמו, האמין בכוח־הרצון, אז עוד לא היתה המהפכה האוקטוברית והפצצה האטומית, האמנו שיש ערך למה שאנחנו רוצים, ושיש לבצע זאת, אחרת אתה מפסיד את חלקך בעולם הזה. אז אנחנו יצרנו לכם את הציונות. חשבנו שהיהודים ירוצו ויבואו. אבל מה היה הסוף? אתה יודע מה הסוף. הציונות היא בעייה של חלק קטן מאוד מן העם היהודי. עוד־מעט תתחיל התכתשות כזו בעולם שנישחק לגמרי. בינתיים באתם אַתם, דור חדש. אַתם כבר עושים את הכל בדפוסים מוכנים. אתם, נניח נזירים של אידיאולוגיה, עם ספר־התקנות המנזרי שלכם, לא מפני שמאסתם בחיים והחלטתם להיות נזירים אלא מפני שאבא מסר אתכם למנזר. אַתה חושב שלא יכולת להיות, בדיוק אתה, מיליונרצ’יק קטן באמריקה. ולא היית מאושר? פשוט מקרה, אביך היה שוטה ונסע לפלשתינה ולא לאמריקה. אבל בינתיים אתם כבר קיימים ומחפשים לכם משהו חדש שיהיה יצירה שלכם. אבל מה, תעשו מהפכות? אין לכם מה לעשות מהפכות. אבא שלכם הוא כבר טיפוס חיובי. די, אז אין במי להילחם. צעירי הקבוצה יוצאים להילחם ברכוש הפרטי בקיבוץ. זה מצחיק, מפני שהם לא יצליחו. יותר קל להילחם בטחנות־רוח מאשר במכשפות הזקנות היושבות בתוך־תוכו של כל אחד. בינתיים מצאתם לכם מלחמה קלה, שאיננה לוקחת זמן. רובים, פצצות. ונדמה לכם שאַתם משחררים את העם. אתם רוצים לעשות בבת־אחת מה שההגיון מחייב למשך זמן ארוך מאוד. ונדמה לכם שאתם מצליחים. אתם באמת מעוררים צחוק, אתם והגנראלים שלכם…”

נוריאל נשתתק. זה היה אורלוגין ולא שעון שהוסיף לדבר אל תוך הדומיה. הדיסונאנס החריף בדברי נוריאל מצא לו את ההרמוניה המתאימה בעיני בתו. אפיקורסותו של נוריאל הזכירה לשמעון אותם האנשים מן הדור הראשון שעשו כברת־חיים, עם אלה שנעשו לאחר־כך קברניטים של היישוב העברי, וכפי שזכור להם לא נפלו באישיותם מאותם גנראלים בני־יומם, ומתוך כך הם מרגישים עצמם מקופחים. הללו יש להם נטייה לבוזז כל חלקה טובה בכרם הציבורי. אלה קברניטיך הם? ואני, כמו שאתם רואים אותי, בצעירותי, מחַטתי לו את חטמו לאותו נשיא־זוטא, והיום אני צריך לשנן לי כל דבר־איולת שהוא מוציא מפיו, ובני ירוץ אורח אחרי מעשיו הנואלים ויקדש את הבל־פיו כאילו זו נשימת האומה. יש בריות כאלה. אולם נוריאל, דומה, קורץ מחומר אחר. פקרנות זו היתה כפי־הנראה איזה יאוש גדול שעשה בעצמו ולא בזולתו. אכן, כל חזותו כאילו מקפיאה יגון עתיק שמת עליה בשכבר־הימים. משול למי שנתן חשיבות יתירה לכל מה שעשה בחייו, ומחמת שלבו קרוב אצל הדברים יותר משהם קרובים ללבו, ממילא נקרע, מחמת הריחוק, קרע שבלב.


הוא דיבר כמי שמאמין בכוח המַגי של המלים. הוא שיכנע בחום דיבורו ולא בטיב הרעיונות.

“אתם דור שאיננו מוליד מחשבה עצמית מרוב חובות־עשה. אתם מתמכרים לחברה ולמשפטה. היא מוליכה אתכם בין שני טורי חיילים מכים בשוֹטים. אי־אתם יכולים לרדת ממשפטה של החברה שמא אתם לוקים, ואי־אתם יכולים להתרומם מעליה, מפני שהציבור ייעלב. אין לכם ברירה אלא לספוֹג את שלכם. בת היתה לי, ונתנה את הדין בשל מידה זו.”

בּבת־אחת תפסה אותו החרדה, עד כדי צמרמורת, עד כדי גועל. אדם שמביא משל ואסמכתא מבתו הקטולה בשביל לסבר את האוזן בויכוח עם אדם זר, עשוי לעורר פחד. חש אי־נעימות רבה מתפשטת בכל איבריו, עד שהיה כמדומדם מחמת שאט־נפש.

לפתע נדמה כאילו הבית הזה קפא ועמד במקום אחד, באיזו נקודה של זמן, ואינו נתון לתמורות. כאילו עמד בנקודה המתה שבה מוסר דור למשנהו את הצקלון הישן של נסיונו. לרגע הואר לפניו נוריאל ומשהו דימדם במוחו. קטעי ספרות נושנה וקונטרסים בלים נפרעו בזכרונו. אל־נכון היה נוריאל שריד אחרון של אותה משכילוּת רוסית שנתפסה לציונות מתוך פסיכולוגיה של הקרבה עצמית, ודרשה שהחיים יהיו רמים תמיד כהרגשתו. הוא קפא באותה נקודה אשר בה לאחרונה הטיל את רצונו לתוך הסטיכיה של החיים. כפוף על עבודתו עברו כל מַשבי־הרוחות החדשים מעל לראשו, כדורי המרצחים והמגינים, ולא שעה אליהם. מתוך נקמה על עולמות אבודים הוריש לבנותיו את הבוז הגבוה לכל מה שהוא בגדר הישג־יד. הזיקנה, מחמת רישול, יכולה להסתגל גם ליאוש; אולם העלומים, השקוקים כל כך לחיים ולהמונם, היו צריכים לתת את הדין. חוָה גילמה בגוּפה את מה שנתבצר בחלומו המטורף של האב. היא היתה אדם אומלל שהורגל לבוז לגורם ההנאה ולמַעֵט את הדברים אשר בשלהם הוא נותן את חייו. לאחר שלקחה חלק בקרב ויצאה בשלום, הלכה ואיבדה עצמה לדעת. אביה מסר לה את החיים והוריש לה את המוות באהבתו העריצה. היא נטלה והשלימה.

את ברכת־הלילה מסרו לו העיניים הליאות שהתבוננו בו מתוך תמונתה של חוָה הנתונה במסגרת למראשותיו. עצם את עיניו וביקש להירדם ולא יכול. לפתע נתמלא רחמים על עצמו והרגיש במין אחוָה שעולה מתוכו אל עצמו. ברגע שחש עצמו ישות בודדת וקופאת בחלל, פֶנוֹמן בבריאה, בנו־יחידו של ריבונו של עולם, היו אמיתות־נוריאל מקבלות תוקף־משנה. ישנן אמיתות קיצוניות שהן נחלת זקנים וילדים: אלו הרואות במלחמה לחיים ולמוות את המאבק על החיים; ובגילוי לב עריץ, לאין־הבנה־וסליחה – את יושר הלב. גיל־הביניים מכיר את הפשרות, את החיכוך, את ההתפשטות בזמן. הרגעים של הבגרות הם אותם הרגעים בהם אַתה חש ומכיר את הרתיעה מפני המסקנות של התבונה הצרופה. רתיעה זו, הוא הפחד מפני הבדידות בחברה. ההתמכרות אל האמיתות העקרוניות, בלא גמישות־מוּדעת, בלא פּקחנוּת־מפשרת, פירושה בדידות גמורה. אין סיכויים רבים שהאנשים אשר לא הגיעו לתפוס פוקרנות זו בשכלם יסלחו לו את החתירה הזאת אל המעמקים, או מן המעמקים, לקראת איזו חירות־רוח מפוקפקת אשר בסופה עושה בדיוק מה שפלוני ופלונית עושים מבלי שיטריחו עצמם אל שום תהומות או מעמקים. הוה אומר שאין רתיעה זו אלא הסגולה היקרה והבלתי־מצוּיה של הזיקה השכלי אל הבריות. מכאן, שאותה גמישות פשרנית נבונה, היא אנושית, במובן הגאה של המלה הזאת, לא על־דרך החולשה, אלא אנושית־מוּדעת שבכוָנה־תחילה, אף כי היא מקוממת כנגדה כל מחשבה־פסוקה שנחצבה גזית מעמקי ההוָיה המלומדת יסורים.

לפתע היתה ריקנות משונה בחלל. הוא שכב במיטתה של חוָה. אולם דומה היה עליו שלא היא הנעדרת לצדו על יצועה אלא שחסרונו אינו מתמלא על ערש־העפר שלה. חש צינת־קברים מדגדגת בערפו ועוברת בחדר כמין סיוט. ביקש לשאוט את ההרהורים המשונים שעלו בדעתו, לשוא. הלין לבוקר.


המלצות קוראים
תגיות