רקע
נתן שחם
אצבע הגורל
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

בתוך הארכיון של הבולשת נמצאה גם המחברת הזאת. הפקיד הסכים לתת לי אותה מתוך נימוק, שהחומר העובדתי ידוע להם וכל שאר ה“מונקי ביזנס” איננו עסק שלהם. שיערתי בנפשי שהספרות, המגלגלת את רחמיה גם על זוטות, תמצא בה עניין. לאחר שעיינתי במחברת מסרתי אותה לפרסום. סבורני שזה היה גם רצונו הנסתר של המחבר, הלא הוא אברהם קלשטיין המכוּנה ברַמַה.

הוא היה אחד המנהיגים המוּכרים של המחתרת הטרוריסטית, זוֹ שלא היתה תנועה עממית אלא ברית מוזרה של אינטלקטואליים שנתפסו לקיצוניות ואנשי־צבא נלהבים. תמוה הדבר שאדם שמונחת לו מאחוריו קופה של מעשים בדברי הימים משמר לו יומן־נעורים בדומה לנערה רגשנית. תמוה ולא תמוה.

היום נהרג ד.

זה האיש אשר הערצתי ושנאתי בימי נעורי, הוא האיש אשר חריפות־שכלוֹ הוא בחינת “המקרה העיוור” לגבי גורל־חיי, ולגבי המאורעות המקיפים את הארץ – הסטיכיה. הוא האיש אשר השיג בשכלו מה שהזמן משיג בלבו.

אם רשאים אנחנו לאַשר את קיומם של דברים בלתי־מושגים בחושינו רק משום שהם משמשים גלגל מניע במציאות – הרי שיש אלוהים בנמצא כיוָן שכמה־וכמה קדושים ושוטים כבר נתנו עליו את ראשיהם; ויש שדים ורוחות כיוָן שבגללם מיטרפת לעתים דעתם של כושים; ויש אידיאליזם ערטילאי אם ד. הספקן־הנדיב מת על קידושו. היטב איכפת לי שאני חושב שהתעתועים המזעזעים והנואלים של הדמיון האנושי הם דבר בממש רק משום כך שהוליכו הרבה נערים טובים, אמנם בדרך נפתלת, לידי מעשים על במות העולם. חלילה לי להטיל דופי ברומנטיקה שעה שמרבית ידידי הקריבו לה את חייהם. אין הרומנטיקה אלא משל; כוָנתי לכל אותו סבך הנפתולים הנפשיים המתרגש על בני הנעורים. אמנם, עם בגרות יש למעשים הללו משמעות אחרת, אולם בינתיים הוליכו המעשים אל מקום שאין לשוב ממנו. אפילו נתפכחת, הנך נתון כבר בתוך מערבולת שאי־אתה יכול לצאת ממנה אלא אם־כן תתכחש לכל מה שעשית בחייך.

מה היתה לו מלחמת החירות? תיקון לנשמתו? מסקנה עזיזה של הגיון אכזרי? שאיפת גדוֹלוֹת? או כל אלו יחד? האם פחתו המעשים מתוך שנבעו ממקור אישי? לא אדע, על כל פנים שלם היה עם עצמו ועם מעשיו, ולא יאבה להתחמק מלתת את הדין בפני כס ההיסטוריה הישראלית; הוא האמין שאם במשפט דורותיים ייצא חייב, יקומו עשרה דורות ויגידו זכאי.

רוצה אני לספר כאן על פגישתי הראשונה עמו, אף כי בכך אני מגלה באילו נסיבות עגומות ועלובות נצטרפתי לתנועת המחתרת. אינני מתיירא – יודע אני שהגורל יש לו אלף דרכים שונות ומשונות כדי להוליך את האדם אל יעודו.

הכתיבה, היה ד. אומר, היא נסיונם של בני־חורין־ברוח להשתלט על האלמנטים הבלתי־רצוניים של הגורל. מבחינה זו, הרי הזכרונות הם נקמה על הדחף הבלתי־רצוניי של ימי הנעורים אשר העמידנו במקום שאנו עומדים. כיוָן שהדחף הבלתי־רצוניי של נעורי היה, בלא יודעים, רצונו המכוּוָן של ד., הרי שהמחברת הזאת יכולה למלא שני תפקידים בבת־אחת.

נולדתי ברומא.

במלאת לי שמונה־עשרה שנה שלחני אבי לאוניברסיטה העברית בירושלים. העברית היתה שגורה על־פי ועמדתי בבחינות.

בראשית כל חודש שלח לי אבי סכום כסף שהספיק לי למחייתי ולשכר הלימוד, אף־על־פי־כן הייתי דחוק בממון משום הוצאות בלתי צפויות.

לפיכך שכרתי לי חדר במחנה־יהודה בדיוטה מוזרה ששני שלישיה מטורפים או בריות שאינן כתיקונן, ואלו קצת השפויים שנתגוררו בה אף הם זרים בהליכותיהם. לא היה לי כל ריע או מכר.

אדם שידע לגמגם שניים־שלושה משפטים איטלקית עשוי היה לרכוש את ידידותי בנקל. משפחה איטלקית אחת אשר אליה נתן בידי אבי מכתבים, עקרה ושבה לאיטליה. בודד הייתי, ומן הסתם גם זו בהליכותי. ספק תלמיד, ספק חוֹמד נערות, ספק רועה רוח, ואין הברכה שורה על מעשי.

בקרב הסטודנטים, משום מה, לא רכשתי לי חברים. עם תום הלימודים הייתי נוסע הביתה ומגיף מאחורי את הדלת אל העולם החיצוני. מבין השכנים כמעט לא הכרתי איש – בשפויים הכתוב מדבר.

נתגורר שם איזה מהנדס־מכונות, אשר מעולם לא ראיתיו יוצא לעבודה, נערה קורסיסטית בעלת חיבה יתירה ומייגעת לאמנויות היפות, ואיזה דוקטור מד., אשר מעולם לא בא אליו אדם לשאול בעצתו, פרט לאשה אחת שבאה וקיבלה עצה בדוקה ומנוסה והזוג המאושר קם ופרש מן הדיוטה. היינו עוברים זה אצל זה ביעף ואיננו מברכים לשלום. מימַי לא ראיתי אנשים חיים בסמיכות כל־כך ואינם באים לכלל מגע.

אפשר היה שלא ניפגש ימים רבים, הואיל ודיוטה זו נתברכה בכמה כניסות. אם לא לדבר על צינורות המרזבים אשר אף הם שימשו כניסה שעה שבעלת הבית הותקפה בהתקפה החדשית של שגעון־הרדיפה ונעלה את הדלתות. הזוהמה שבחצר שימשה לויית־חן להמולה הקשקשנית שהמתה כל היום בדיוטה, והסרחון נתבסם מריח העיפוש.

אין לך אוירה נאה מזו בשביל להתכנס בתוך עצמך כצב זה. אין תימה שכתבתי שירים. הללו היו שירים איטלקיים מתורגמים לעברית. יכול אני לומר בוַדאוּת שלא רק נתאויתי לכתוב שירים אלא נתברכתי בתשוקת־גדלוּת בלתי מרוסנת. יתכן שאינני מגלה בזאת גדולות ונצורות, בידוע שהמניעים הללו פועלים אצל כל אחד. הדברים הללו ידועים כל־כך שאפשר כבר להתעלם מהם. התבונה הזאת כבר איננה בגדר פיקחות אלא בגדר צרוּת־עין. ובגין הללו, צרי־העין, אני מתוַדה בזה. בימים ההם סבור הייתי שהשירה דורכת על במתי־ארץ. אינני בא לכפור בשירה, אולם הבמות הגבוהות הללו שעליהן היא דורכת אינן אלא רוכסי ההרים הקרחים והבלתי־מאוכלסים. לגבי סתם בני תמותה פשוטים שכמותי, אם לדבר אמת, אתה חש עצמך גבוה יותר אם אתה רכוב בסך־הכל על כתפו של בן־תמותה כמוך. רוב האנשים מספקים את תשוקת הגדלות שלהם על ידי התעמרות באדם החלש. כך סבור הייתי בשעה שכל האפשרויות הללו הופיעו בהזיה ונעלמו על פני המציאות, כמו חלומה הבלתי־מוכר של הבדידות. עתה אני מפקפק בדבר, אולם אז, צעיר ונמהר, נוהג הייתי להשתעבד לרעיונותי על־שום חריפותם יותר מאשר על־שום אמיתותם. אי־לכן נתבקש אצלי עיסוק עז ופעלתני מן השירה. עתה, כשאני כותב את הדברים הללו, אינני יכול להשתחרר מן ההרגשה שניתוח־נפשיי זה שטחי הוא להרגיז. אנו חותרים להגיע אל שורש הדברים, אולם אין בכלל שורש. יש ציצת שרשים, וכל שרשוֹן זעיר יונק ממקור אחר. אינני מתכוון לפרוש את ציצת השרשים שלי לראוָה, גם אינני רוצה לסמן תהליכים ברחוב היהודי, אני רוצה לבודד איבר נגוע אחד בשביל לגלות את סימני המחלה. גדלנוּת שבי – היא שהיתה בעוכרי. אין זה נעים לחשוב, כי מה שמהוה את עיקר ישותך איננו מה שאתה מרגיש או מה שאתה חושב או מה שאתה מוצא לנחוץ או מה שאתה מוצא לראוי, אלא שיעור הטמפראמנט שבו אתה מרגיש, חושב, מוצא לנחוץ, מוצא לראוי. עשוי אני להיות גונב־סוסים בינלאומי או מטיף כל־אמריקני או לוחם־צדק ללא־חת. אינני עשוי להיות חנוָני, או פקיד, או סַדַר דפוס. הכרה זו שוללת מעיקרה את הגדלוּת הסובייקטיבית של האידיאליזם ומפחיתה את ערך התבונה. שהרי רצונך איננו תבונה או נפש אלא מזג. ומזגי היה בעוכרי, והוא הדין בד., תמיד נסוטונו בקו שאיפותינו יותר מן הראוי לאמונתנו. האמנו באידיאות אולם כוח המעשים עלה על כוח האמונה. המעשים גוררים מעשים ואמביציה גוררת את הספק. עד שלבסוף נשאר רצונך־האישי מזה וריקנות מאוסה מזה.

אותם הימים הצלחתי להדפיס שיר. השיר היחידי שהדפסתי. המו"ל שנתפס למודרניות קפץ על המציאה. הביטוי, כמוהו כקליעה למטרה. שתי ההרגשות הללו ידועות לי היטב, אלא שלפנים הייתי קולע למטרה כמי שמדייק בביטוי, ועתה אני מדייק בביטוי כמי שקולע למטרה. השיר הזה יכול לשמש בבוּאה נאמנה להלך־רוחי וגם למקומי בתוך הקואורדינאטות של החברה. כל־כּמה שאיננו משוכלל מבחינת הצורה, הריהו נאמן עד להפליא וממצה את הספקנות והתלישות והבדידות של תמונת־עולמי מאותם הימים.


הבוקר קמתי באמצע עולמו של הקב"ה

(אשר תמוֹל רק יצאתי ממנו עצום עיניים ומדומדם).

פשקתי את כף ידי וראיתי עליה חמש אצבעות,

אולי אותן חמש האצבעות אשר אתמול אחזו חרמש או עט.

אולם לפתע, נדמה לי,

הכל היה מוזר עד־מאוד:

האצבע שלי –

שהיא אולי, קנה סוכר,

ואולי חוֹפר־מטמונים,

ואולי אקדח,

או חליל,

או רמש הנועד לרחוש בתוך שיער של נערות.

ופקעת וגולם ופרפר.

אמת היא כי איני יודע מה היא ולמה היא לי.

כלום ניתנה לי על מנת שתהיה:

תוכחת־מוסר נעוצה מול עיניו הנפחדות של החטא?

או אצבע אלוהים או הגורל?

או דקר לחפור בו תורות בלות?

או אולי ניטל עליה ללחוץ על הכפתור הטמיר

באוֹטוֹמַטוס הגדול של היקום,

ולהוציא משם:

אוָז צלוי, פתק גורלות, או אַפרוֹדיטה בבלואים,

או משהו פלאי מאלה (ונשגב?)?

תקעתי אצבעי לתוך כפתור החשמל של הספק,

ואני מחכה, בבלי דעת.

אולם אחת ידעתי,

ובינתיים גם נוכחתי בבירור,

שצומחת לה ציפורן ורדרדה וחדודה על קצה האצבע.


לאחר שנתפרסם השיר פגשתי את ד. באכסדרה.

הוא היה קשיש ממני, אולם בעל פרצוף חביב, נוטה לשחוק, ולפיכך ידידותי. פרעות תלתלים שופעות ללא סדר, שפתיים תפוחות מעט ומפונקות, ועיניים ערמומיות. אתה מצפה ממנו למעשי־משובה. כשאתה נוכח שהוא כבד־ראש הוא מפיל עליך אימה.

לפני־כן לא דיברנו זה עם זה אף פעם. הוא עיכבני:

“שמך אברהם קלשטיין?”

“כן, וכי מה?”

הוא הוציא מכיסו את העתון שבו נתפרסם שירי והראה לי:

“האם זה אתה?”

הנעתי בראשי.

“יפה מאוד… אולם כדאי לערער עליו… מבחינה אחרת, כלומר.”

ולפתע חמק והלך. התחלתי לבקש את קרבתו. תמוה, עד כמה אנשים צעירים משתעבדים אל מי שנוטה אליהם חסד. כעבור כמה ימים פגשתיו וחייך לי עמוקות. מן הסתם טוב־לב הוא, אמרתי בנפשי, טוּב־לב פקחני ועזוּת רוח בצדו, מיזוג תכונות אלו עשוי לצוד אותי בלבי.

יום אחד ישבתי בחדרי ולפתע נפתחה הדלת ללא דפיקה. לראשונה רגזתי אולם כשראיתי שד. הוא הנכנס קיבלתי אותו בסבר־פנים וגרסתי את התנהגותו כאות ידידות. תמהתי שבביקורו הראשון נהג כך. הוא סגר מאחוריו את הדלת במתינות והשליך את תיקו על סף החלון כמי שהרגליו בידו. עד שנתפסתי לתדהמה שמעתי המולה באה מחדרו. קול דיבור רם ונקישת נעליים מסומרות והסחת רהיטים ממקומם. לאחר רגע נשתררה דומיה, ולאחריה חילופי דברים בין השכנים. כל העת עמד כמסכית וחייך מולי. ברגע שעמדתי על־מנת לצאת את החדר ולהיוָדע מה הדבר, עיכבני בתנועת־יד. אינסטינקטיבית נשמעתי לפקודתו, אך לאחר־כך נעלבתי. איחרתי להתקומם. חרה לי שלא ביקשני לשבת במקומי, אלָא פקד עלי, ולא עוד אלא – בתנועת־יד. כשפסקה ההמולה ישב מולי ודיבר בנחת כאילו לא אירע דבר, וכאילו הוא מסיים שיחה שנפרעה באמצע.

“לא רע, לא רע. (הבינותי שהוא מתכוון אל השיר.) חבל רק שאינך יודע מה לעשות באצבעך. בגילך, אתה יכול כבר לתחוב לפה ולמצוץ.”

תמהתי. אך יותר־מדי נשתוקקתי לשוחח משאתיר לעצמי תמהון. אורח־דיבורו העליבני אולם הוא פייסני בחיוך נבון.


“אינני זקוק לעצות, עניתי לו בבת צחוק. אפשרות זו כבר עלתה על דעתי ואינה מספקת. הרי כתוּב בפירוש: קנה סוכר.”

עיניו הבריקו בעליצות.

“אם כך, אין ברירה: תקע לחטמך.”

“כתוּב: חופר מטמונים. לא מצא חן בעיני.”

“ובכן צרף לה עוד אצבע ותקע לפיך ותוכל לצפצף על כל מה שלא מוצא חן בעיניך.”

“כתוב: חליל.”

“החליל שלך מנגן פלג’ולט. אתה יודע מה זה פלג’ולט? אם אתה מניח אצבע ברפיפות על גבי מיתר הכינור, אתה מפיק ממנו צליל גבוה, חיור, צרחני, ונשמע כאילו לא מעלמא הדין, כמו פיאניסימו של קלרינט בחדר סגור. יש אנשים המנגנים על הכינור של החיים בפלג’ולט בלבד. השמר לך.”

“למדתי אצבעי גם ללחוץ. הראיה: אני רגיל באוטוֹמַטים.”

“מעניין אותי מה אתה מתכוון לעשות בציפורן שצמחה לך: לכרסם? לעשות מַניקוּר ? או לשרוט?”

היה לו חוש מיוחד בפיתוח סמלים. אף כי לא נתחוורה לי כוָנתו בשיחה זו שסתוּמה מרובה על פירושה, ברי לי שרצה לתהות על קנקני. עובדה זו מילאה את לבי גאוַת נעורים ביישנית. אחרי־כך ביקשתי להראות לו את כתב־היד. הוא קירב את הנייר לעינו והתלונן על ראייתו הלקויה. שמחתי שהוא משתף אותי בענייניו האינטימיים. ידידותו של קשיש מגבירה את הבטחון העצמי, בדומה לעלמה שנמצאה לה אהבה ראשונה, ונותנת פתק של אישור על קניינים הסמויים שיש בידך להעניק לזולתך.

למחרת נתגברתי על רבדים של בושה ודפקתי על דלת חדרו. אין קול ואין קשב. הסחתי את ידית המנעול בהיסוס ופתחתי את הדלת. החדר עמד ריק ופרוץ, הרהיטים הפוכים וזגוגית החלון מנופצת. שאלתי את בעלת הבית ואמרה לי שפרש. נזכרתי את ההמולה הסתומה ששמעתי אמש וחשד נתגנב ללבי. השכנים סיפרו ששני אנשים מזוינים פרצו לחדרו של מהנדס־המכונות, ערכו בו חיפוש מהיר ונסתלקו. מישהו הפריח מעשה בתכנית של מכונה נדירה שעומדים עליה בהתחרות שני בתי־חרושת מפורסמים. אחרים נדו בראשם ואי־אפשר להציל מפיהם דבר. הבינותי כי בעת שאירע המעשה נכנס לחדרי, מתוך אותו קור־רוח שהפתיעני, ונסתתר מעיני רודפיו. עתה הבינותי גם פשר התיק.

תעלומתו של ד. העסיקה את מוחי זמן רב לאחר אותו מאורע אולם לא נמצא לי מי שיפענח. ברי שעסק בעניינים שאינם כתיקונם. הכרה זו גירתה בי סקרנות והערצה.

את חדרו שכרה נערה סמינאריסטית אשר גרה לפני־כן בבית ממול. שמה היה תמר והיתה נערה נאה ונעימה. אף פעם לא ראיתי בחורים יוצאים ונכנסים אצלה. בת־גילי היתה ומדרך־הטבע שנתקרבנו זה לזה. אין ספק שאהבתיה בסתר לבי ואף נשאתי נפשי לחיי־קבע במחיצתה. היא מנעה עצמה ממני מתוּנוֹת, כמי שיש לו איזו מועקה סמויה שאיננה מניחה לה לנהוג כחפץ יצריה. אף פעם לא פירשה לי, משום־מה אינה נענית לי, ואני הייתי סבור שאיננה אוהבת. אחר־כך נודע לי שאהבתני, וזה היה הקרע בלבה, הואיל ובאמת לא היתה רשאית להיות לי.

יום אחד הלכנו ברחוב ופתאום ראיתי את ד. ימים רבים לא ראיתיו והפגישה הפעימה את רוחי. הוא הלך לקראתנו לבוש הדר, כמעט לא הכרתיו, עטור מגבעת יקרה ומרכיב משקפיים. נזכרתי שהתלונן בפני על ראייתו הלקויה, אולם מאחר שידעתי שהללו הם בגדי הסוָאה, הבינותי עד כמה דיקדק בקונספיראציה שהכינני מראש לשינויים העלולים להתחולל בו. הוא הכין לו אליבי מראש. הוא דיבר בחביבות, כדרכו, והתנצל על בגדיו ההדורים מחמת מקום־עבודה מכובד. אף שידעתי כי הוא מעמיד פנים, נתמלאתי גאוָה שהוא מתנצל בפני (בלי לדעת שאני יודע את צפונותיו) ולא העמדתי דברים על אמיתם. מבטו נח עלי ברמז. הרגשתי שהוא מבחין בי שאני יודע את סודו ומרמז לי להעלים את הדבר מתמר. שמחתי שאנו אנשי סוד ומעלימים אותו מתמר. הרגשה זו נתנה לי עדיפות על תמר, מה שהייתי חסר מאוד אותה שעה, ושימשה ניחומים לגאוָתי הפצועה. אף כי לא ידעתי את מעשיו, שמרתי בקנאות עיוורת על סודו. האמון שנתן בי עורר בי את הרצון להיות ראוי לו. כשבאה משטרה לחקור על דבר הדייר שנעלם, התכחשתי לו ולא סיפרתי דבר ונדמיתי בעיני אמיץ־לב להפליא.

פעם אחרת, כשישבתי עם תמר בבית־קפה, ניגש לפתע וישב אצלנו. הוא היה מבריק ושנון כדרכו, ותמר היתה קשובה ויפה, כמנהגה. האוהבים יש להם רגישות עצומה. הרגשתי שהם שרויים במבוכה זה במחיצתה של זו. התבוננתי בהם בעין חודרת, על כל פנים כוָנתי היתה כך. ד. התרומם פתאום והסתלק בלי לברכנו בשלום, בצאתו ניפנף לנו בידו. שמתי לב שניפנף לא בכל כף־היד אלא באצבע אחת בלבד. היה זה אות־ידידות. שלחתי לו אגודל מורם לברכה.

כשיצאנו מבית־הקפה עמדתי להציג לה מחזה עלוב של קנאה, אולם ההמחזה הדמיונית של הסיכויים האומללים הניעתני לנהוג אבירות ולהוציא מפי משפט אחד בלבד:

“אינני תמיה שאת אוהבת את ד. אף אני אוהבו עד־מאוד.”

סבורני שהייתי ראוי לרחמים ולא ללעג. יריתי ירייה באפלה, התוצאה היתה מוזרה עד־מאוד. היא נפלה על צוארי וזיכתה אותי בנשיקה ראשונה ויחידה. הנשיקה צרבה את שפתי והרתיחה את דמי, אולם תאב הייתי שתכחיש את דברי, והיא לא עשתה כן. אחזתי בכתפיה אולם לא נשקתיה. אמרתי לה דברים נרגשים:

“אַת שרויה בהתרגשות עמוקה, אני חש זאת. אבל אינני יודע בגלל מה את נרגשת. אינני רוצה לקחת אותך כעת, אינני רוצה לזכות מן ההפקר. אני חושש שאחר־כך תתחרטי, והחרטה מעליבה אותי יותר מן הסירוב. לכי כעת, ואם מחר עוד תרצי בי, הרי יודעת את שאני אוהבך.”

לחצתי כפי אל כתפיה אולם לא משכתיה אלי. היא לחצה את כף־ידי בחום ונרתעה ממני. ראיתי שבכתה. פניתי והלכתי ממנה בפסיעות נחפזות.

למחרת לא באה. שבוע ימים לא באה. ושוב משכנו ידידות מרוחקת ומחויצת כפי שנהגנו לפני־כן.

בתקופת החופש פגשתי את ד. הוא הזמינני לחדרו. ידעתי כי מעשה־רב הוא, ושמחתי שהוא נותן בי אמון. צעדתי שם כמי שמהלך בהיכל זכוכית, על השולחן היה מוטל אקדח. האקדח הראשון שראיתי שאיננו מצומד אל מדי שוטר. אולם האקדח על מדי השוטר הוא מדים, ואיננו מעורר אותה פעימת לב כמו האקדח האזרחי. כאן הוא נראה במלוא שיעור קומתו, הננס הרוצחני, זעיר ומבריק, קשיח לב ועז־מראה, ורב־תעלומות.

ד. נהג בי כאילו אני איש־סודו, וממילא נעשיתי לאיש־סודו.

“רצונך ללמוד?” שאל.

משכתי בכתפי. לא רציתי להתראות להוּט אחר השעשוע המסוכן. הוא נטל את הכלי בידו ובפשטות ומאור־פנים שאינם הולמים את הנדון, פירק והרכיב והורני את השימוש, עד שכל התורה היתה שגורה על פי. סבור הייתי שאני מתבגר מרגע לרגע. וכשהייתי רשאי לדרוך את הכלי כל־אימת שאני רוצה ולכוונו, ולהוריד את ההדק בקול פיצוח דק, נתגבהתי בעיני עד גיחוך. נתאפקתי שלא לגלות סימני חדוה ילדותית נואלת. הוא נטל את הכלי מידי ואמר לי בחגיגיות:

“פשוט אצבע למעלה.”

פשטתי יד למעלה וחייכתי. תשומת־הלב שייחס לאצבע בעקבות שירי, גרמה לי קורת רוח.

“עתה, אמר והשחיל את אצבעי לתוך שמורת ההדק של האקדח, אצבעך מונחת במקום הראוי לאצבעו של צעיר עברי בן־דורנו.”

“הרי אַת מקודשת לי,” אמר. תמהתי איך הוא מעמיד פנים רציניות בטכס זה. “אך העיקר הוא שתדע אימתי להשתמש בנשק.”

הבינותי שהוא מתכוון לגרוף אותי למחתרת הטרוריסטית, והחשיתי.

“כשרון שנמצא אצלך בכוח ואיננו יוצא לפועל, הוא חרב פיפיות שלהבהּ השני חותך פנימה וגורם לך מצוקה בשיעור־גדלו. ככל שרב כשרונך כן רבה מצוקתך. אנו שנולדנו עם הכשרון הנפלא לחיי־חירות, יש לנו סבל ללא־מצרים בעולם זה של שעבוד. אינני יודע אם נצליח, על כל פנים נדע שלא השלמנו עם גורלנו.”

“אל אן אתה מנהגני קאסיוס?” התחלתי שוקל בדעתי. הסברתי לו שדעותי אינן זהות לחלוטין עם ההשקפה הרשמית של תנועתו.

“דעה? מה היא דעה. אינך אלא רמש אחד בתוך גל של רמשים על תלולית אשפה. חשוּב המקום שאתה תופס והמעשים שאתה עושה. דעותיך – קליפת השום. מתי יש ערך לדעותיך? כשאתה מנהיג של ציבור פעיל ודעותיך עושות פעולה אצל אנשים אחרים. במה שנוגע לעצמך, אם לא נתברכת בכשרון להיות מנהיג, מוטב לך שלא תפנק אשליות של דעה־עצמית ותעשה ללא דיחוי את מה שמטילות עליך הנסיבות. הוא הדבר אשר נתחמק מהבנתם של הבריות המתקראים אנשי־רוח, ומכאן מעמדם העלוב ותלישותם מהחברה.”

נכנסה בי גאוָה, ששמורה לי ידידותו של אחד האנשים המופלאים של המחתרת הטרוריסטית. הוא לא דחק בי ולא הפציר ומאחר שלא נתלהבתי להיספח אל אנשיו לא ניסה לשכנע אותי ושמר לי ידידות. שמחתי שהוא נותן בי אמון ומקבלני בחדרו.

יום אחד נכנסתי לחדרו ומצאתיו טרוד ומבוהל. הוא הציץ בשעונו ואמר לי בחפזון:

“אני ממהר מאוד. עשה לי חסד וחכה לי כאן, אם יבוא בן־אדם ויאמר “שילה” אמוֹר לו שהלכתי לרחוב המלך ג’ורג' 18.”

לפתע נתכרכמו פניו ואחר החוירו וקדרו. הוא הביט בי בעיינים כבות ומשונות ודיבר בקול צרוד וקטוע. אודה ולא אֵבוש, נחרדתי.

“מה עשיתי? קרא בבהלה. הוא התבונן בי במבט מלא זעם. מה עשיתי? עתה הכל אבוד.”

הוא התהלך בחדר הלוך־ושוב והפליט מפעם לפעם אנחה של יאוש. לפרקים שלח בי מבט אורב ופכר את אצבעות ידיו. לא הבינותי מה אירע.

“מה עשיתי? חזר וקרא. הרי מסרתי בידך את אחד הסודות המסוכנים של המחתרת. עתה אנחנו מוכרחים להסתלק משם. אתה יודע מה זה להשיג דירה כשאין ציבור אוהד? בני־כלבים אלה מוכנים לשלם לך שכר־דירה ובלבד שלא תגור אצלם. שמע, הדבר יותר מדי מסוכן. אני מוכרח להחזיק אותך כאן במעצר עד שאנשינו יסתלקו משם.”

נדהמתי. פעם ראשונה דיבר אלי בסגנון זה, והחשידני כאילו אני סוכן משטרה. כמובן שהבטחתי להחשות, והרגעתי אותו כי במה שנוגע אלי יכולים הם לשהות באותו מקום כל כמה שהם רוצים; ושאינני מלשין ואינני סוכן משטרה, ואין מה לדבר שאני חרד לעורי. הוא שתק רגע ואחר השביעני בהן צדק שאשתוק.

“אתה עָרֵב לי!” איים עלי כשיצא.

ישבתי בחדר וחיכיתי. הצטערתי על מה שאירע. שקלתי בדעתי ומצאתי, שמשהו איננו כשורה. לפתע נראה המאורע כמו סצנה ישנה של רומנים זולים. למה הצריכני לאותה שבועה? מה טעם ראה להיבהל כל כך, הרי דירתו ידועה לי, ואם לא הלשנתי עליו, מה־טעם אלך ואודיע איזו כתובת אחרת. יתר על כן, אילולא נחרד, הייתי סבור שוַדאי אין בכך שום דבר אם הוא מתיר לעצמו למסור לי את מספר הבית ברחוב המלך ג’ורג'. תמהתי על שנתפס לטעות כזו בקונספיראציה. הבינותי שוַדאי הסגיר לי איזה סוד רב־חשיבות באמת.

איש לא בא ולא השתמשתי בידיעה שמסר לי, שהיתי בחדר, קראתי בספרים העבריים שהיו מצויים שם למכביר. בהול היה לקנות כל ספר מקורי שיצא בארץ, אף כי לא הספיק לקרוא בהם. שקד על המצווֹת המעשיות של התרבות העברית. לעתים נראה בעיני מגוחך, אולם העקיבות עוררה כבוד. דיפדפתי בכמה ספרים ומצאתי הערות בשוליהם, מעשה־נערוּת. ונתחבב עלי משום כך. כעבור שעה שב. הוא דיבר בהתרגשות:

“הישמר לך ממועקת הסוֹד. אדם שיודע סוד חשוב מאוד, לרוב מאבד את שיווי־המשקל ומסגיר את עצמו בפרטים קטנים. הוא נאלץ לדבר על נושאים שבסמוך לנושא הסודי. הוא נוהג בכל דבר פשוט כאילו זה רמז למשהו נכבד יותר שאיננו יכול לגלות לך, הוא לובש מסתורין גם כשאף אחד איננו חושד בו, הוא מתנהג בערך כמו מלך־מתחפש שעה שהוא רב עם תגרניות בשוק,” הוסיף בחיוך.

אילולא דיבר, ספק אם הייתי יודע מהי מועקת הסוד. והרי הסוד כלל אינו ידוע לי. לאחר שדיבר, שוב לא שלטתי על מהלך הגיגי. הסקרנות הסיטה אותי, והעלתה בזכרוני אותו עניין, שעשוי להיות קל־ערך אילולא המהומה שהקים סביבו. מצאתי את עצמי נוהג בדיוק כפי שאיני צריך לנהוג, ותמיד אמרתי משהו בדומה לסוֹד ולוּ רק כלוָי לבדיחה ידועה. לעתים קרובות מצאתי את עצמי מהלך ברחוב המלך ג’ורג', מישהו שאלני מה השעה ואמרתי שמונה־עשרה. עברתי ליד הבית ההוא וראיתי בחור ובחורה ודומני שאינם כרגיל התבוננתי בהם והחזירו בי מבט מיוחד. נדמה לי שמישהו מהלך אחרי. עמדתי להתבונן בחלון־ראוָה ועמד גם הוא לצדי. ברחתי ממנו ונקעתי את רגלי.

כשקמתי ממיטתי יצאתי לטייל עם תמר. היא אמרה שאני מתנהג בזרות וביקשה לדעת מה הדבר. טענתי להד"ם אולם סיבכתי. הלכנו ושוחחנו קלושות והרגשתי שמועקה עומדת בינינו. חשתי שאני צריך להתחדש אצלה, להופיע באור אחר, אחרת אני משעמם וריק. הצטערתי שאינני באמת חבר המחתרת. רציתי למזוג לאישיותי משהו טמיר, מסתורי, אירוטי. ידעתי שאם אני מספר לה על מידת האמון שמנהיג טרוריסטי ידוע רוחש לי – יגדל כבודי בעיניה. הפיתוי היה עז אולם נתייראתי להסגיר את ידידי, משום שלא ידעתי באילו חוגים יש לתמר מהלכים. אולם בינתיים התרתי לעצמי להעמיד פני־חשיבות, דיברתי אליה סתומות ועשיתי עצמי יצור שכולו תעלומות. היא התבוננה בי בסקרנות. נעשיתי שוטה בעיני. אי אתה יכול לנהוג מנהג־מאַוֵל כזה מבלי שתמסור לבסוף סוד אחד בלבד. הרגשתי שאני עלול לשלח רסן מפי וניסיתי לשנות את נושא השיחה. פתאום ראיתי שאנו מהלכים ברחוב המלך ג’ורג'. רציתי לעבור על יד הבית ולהיוָדע איך־שהוא מה נעשה שם, אולם לפני שהגענו, בסמטה שליד מספר שש־עשרה, משכה אותי בידי ואמרה:

“בוא מכאן.”

תמהתי. אולם היא נתעקשה לא להמשיך במורד הרחוב. הבחנתי בכך שהיא איננה רוצה בשום־אופן שנעבור ליד הבית. לא יכולתי למצוא שום נימוק לכך, אלא שהיא יודעת כפי־הנראה את הסוד הכמוס בבית מספר שמונה־עשרה. השערה זו שלחה רסן מפי. אם היא יודעת ממילא, אין בכך כלום אם אני מספר לה שגם אני יודע.

כשסיפרתי לה העלתה חיוך על שפתיה. סבור הייתי שדברים מסוג זה אין להם חשיבות בעיניה. כשתבעתי ממנה לספר לי, מה־טעם סירבה ללכת ברחוב המלך ג’ורג', ענתה ששם גר אדם שנוהג להטריד אותה ולא רצתה להפגש עמו.

השבעתי אותה שלא תספר דבר לאיש, כל שכן לא תרמוז שסיפרתי לה דבר שאין לספרו. חרדתי מעט בשל אי־זהירותי, אולם נתתי אמון בתמר.

כעבור כמה ימים התפרץ לחדרי ד. כשראיתי אותו נתחלחלתי. הוא הדף את הדלת מאחוריו, התבונן בי בבוז, והטיח בי מלה אחת:

“סיפרת!”

קרוב הייתי להתעלף.

“לא,” גימגמתי.

“אל תשקר! צעק. סיפרת! המשטרה כבר הגיעה למקום. הכל אבוד. וגם אַתה!”

הוא נעץ את אצבעו מול פני ולחש:

“אמור לי רק דבר אחד: למי סיפרת, פטפטן עלוב שכמותך? אינני סבור שהלשנת, פשוט פיטפטת. אמור למי סיפרת?”

“לא סיפרתי לאף אחד.” שיקרתי מתוך אומץ־לב. את תמר לא רציתי להסגיר אפילו היא סוכנת הבולשת. “אינני היחידי שידע על המקום הזה…”

“אל תעיז לשקר! צעק והרים את ידו, אולם שב והורידה מיד. אתה תתן את הדין. מציע אני לך להיספן בחדרך עד שנוציא עליך משפט. אל תנסה ללכת למשטרה מפני שגורלך יהיה מר שבעתיים. חוץ מזה אינני מייעץ לך ללכת מפני שטביעת־האצבע שלך נלקחה מן הגדר…”

נוכחתי שהכל ברי להם. אין ספק שידעו למי סיפרתי אלא שרצו לקבל את הוֹדאתי. רצתי אל תמר ונודע לי שעקרה את דירתה. כיוָן שנחלצה, נמלכתי בדעתי לא לברוח מהם אלא לספר להם את האמת. בושתי מפני ד. שגרמתי לו רעה כזאת. ניסיתי לבוא אליו על־מנת להתנצל אך הוא גירשני מביתו. תמהתי שלא עקר את דירתו ולא נתיירא מפני. ישבתי בביתי ורעדתי מחמת מורא סתום. רציתי להתאבד אולם לא מצאתי עוז בנפשי. יראתי מכל צל ברחוב. יראתי מפני צל־עצמי. כל עובר־אורח עקב אחרי. הלכתי לקונסוליה האיטלקית לסדר את ניירותי, אולם בשער עמד בחור והתבונן בי באיום. נחרדתי וברחתי משם. יום אחד ראיתי רגלי מוליכות אותי בכיוון המשטרה. בדרך ניגשו אלי שני בחורים ושאלו מה השעה.

כמדומני שתקפתני היסטריה.

“הרי אתם יודעים שאין לי שעון, למה אתם שואלים מה השעה, למה אתם שואלים מה השעה?” צעקתי.

הללו התבוננו בי כבמטורף, מדמה הייתי שאחד מהם אחז משהו בתוך כיס מכנסיו. לפתע תקפתני סחרחורת, ונתעלפתי.

נתעוררתי במשטרה. בגלל התנהגותי החשודה ובגלל מכתב־הסתרים שלא יכולתי להסביר את טיבו, הובאתי לחקירת הבולשת. תמהתי, מי הכניס את הפתק הארור לכיסי. לא פיענחתי להם את כתב־הסתרים הואיל ולא ידעתיו כלל. מתוך האימה סיבכתי את עצמי יותר ויותר עד שנמסרתי לעינויים. לא אספר כאן על הנוהג הבארבארי שבו אכפו עלי את הדיבור. בדרך־כלל נזהרו שלא לחבל בגופי חבלה שיש בה שיור־סימן, אולם לאחר שמחצו את אצבעי ראה הרופא הכרח לקטעה. לאחר זאת הניחו לי.

לילה שלם בכיתי על גידמת אצבעי. אמנם רק אצבע היא זו, אולם בעל־מום הייתי בעיני עצמי, ועם הפרק החסר נגדמו גאוָתי ורום־קומה האנושי. למחרת הסגרתי ללא כפייה, ללא עינויים נוספים, מתוך שלוַת־טירוף – את ד. שנאתי את כולם, את מעני, ואת אלה שהוליכוני לשם.

ד. נעצר אולם ברח מבית הסוהר. כעבור שבועות מספר שיחררוני. בדרכי לביתי נחטפתי. הם הביאוני אל ד.

הוא התבונן בי בעצב. וכמי שמשלים שיחה נושנה, כאילו לא עבר עלינו כל מה שעבר, כאילו לא עמד לפניו אדם אחר, דרוס ומרופט־עצבים, כאילו לא נקטעה בינינו האצבע שעמדה בינינו לברית, אמר:

“לא שיערתי שאתה עלוב כל כך.”

קרוב הייתי לפרוץ בבכי. עתה הבינותי מה רבה השפעתו עלי. נעלבתי תחת להתרגז. נטלתי יסורים ללא־נשוא בשל אידיאות שאינני מאמין בהן. בדבר אחד האמנתי – ביסורים. ואלה כבר נודעו לי, מעלה אני בדעתי, איזה אדם אומלל עשוי אני להיות אילו נשאתי סבל זה לשוא. מיואש, שואף־נקם, מורדף על ידי השלטונות ונשטם על ידי חברי, נפלתי לתוך המערכה החזקה.

הירבו לשבח את אומץ־לבי. עמדתי וקוממתי מחדש את הריסות אישיותי, וגאוָתי, וכבודי. התנדבתי לכל מבצע נועז. וד., נבון וטוב לב כתמיד – שולח לי את ברכת הדרך. כעבור שנה עליתי בדרגה והגעתי להיכן שהגעתי.

אף פעם לא הצלחתי להיוָדע, מה הוא דבר־הסוֹד בבית מספר שמונה־עשר שברחוב המלך ג’ורג'. עד שהחלטתי לחקור בעצמי. עברתי בחצר ושמעתי נקישות פטיש מן המרתף, רגזתי. מיום שנטלתי אני את העניינים בידיים, אין פגמים בקונספיראציה. שבתי על עקבי. לא רציתי להילכד בגלל דברים של מה־בכך. הסקרנות איננה יאה ללוחם. אולם בכוח נסתר נמשכתי לשם. שבתי והצצתי בחלון. תמהתי שאין שם כל “הבטחה”. החלטתי שאם תופסים אותי, אני מודיע שבדקתי את סידורי ההסוָאה. איש לא נראה במקום. הסטתי בידי את התריס והצצתי פנימה. ישב זקן על מלאכת סנדלרים. משמע, עקרו מכאן. אף־על־פי־כן, החלטתי לחקור. נקעתי את עקב נעלי ונכנסתי. הוא קיבלני בסבר־פנים ואף כי השעה היתה מאוחרת לא סירב לתקן את נעלי. חלצתי את נעלי ומסרתי לו ובינתיים שאלתי שאלות.

“כמה זמן הנך מתגורר במרתף הזה?”

“מיום שהבית עומד. שתים־עשרה שנה. בעל הבית הוא מהעיר שלי.” הסביר. נתחלחלתי. הוה אומר שמעולם לא היה כאן סניף שלנו, וכל אותו סוד נורא אינו אלא עורבא פרח. מחשבה זרה ונוראה התחילה מנקרת במוחי. משמע שכל אותו עניין בסוד שנתגלה, אשר העכיר את חיי במידה כזו, לא היה אלא תחבולה ערמומית ומחושבת לגרוף אותי, מאין־ברירה, לתוך מערכות הלוחמים. האמנם נהג בי ד. באכזריות כזו רק משום שסירבתי להצטרף מרצוני הטוב? כפי־הנראה חל שינוי מוזר במראה פני הואיל וילדה שנכנסה בדלת שאלה פתאום:

“הוי, מה יש לאדון הזה?”

נתאוששתי. התבוננתי בילדה ולפתע עלה על דעתי חשד שני. קלסתר פניה הזכיר לי משהו.

“יש לך עוד ילדים?”

“היתה לי עוד בת,” השיב. ניכר שלא רצה לדבר בזאת.

“מתה?”

כיון שלקחתי על עצמי את תפקיד האורח הטרדן, מילאתי אחריו בשלימות.

“לא.”

“וכי מה?”

“אל תשאל אותי. הזקן כעס באמת. אולם לאחר רגע אורו פניו. סלח לי, אולם ביקשתיך: אל תשאל. הלכה לה.”

נפטרתי מהזקן בברכה ויצאתי. הצתי גפרור וקראתי את השלט הרקוע על דלתו.

זה היה אביה של תמר. היא לא התגוררה בבית אביה, מאחר שהדיר אותה מאבהותו שעה שנישאה בלי רשותו למנהיג הכנופיה הטרוריסטית המכונה בשם ד.

תמר נהרגה כעבור חדשיים ימים. את ד. לא ראיתי זמן רב. משטמה הנואלת שבערה בי דעכה, ועם מותה של תמר רחשתי לו רק חיבה ורחמים. כשפגשתיו לאחר־זמן, גיליתי לו שאני יודע את מעשה־ההונאה של הבית ברחוב המלך ג’ורג'. הוא הסביר לי שהוא ואשתו היוו את המחלקה לאירגון חברים ופעלו בכל מיני אופנים. הבעתי את תמהוני על כי בשל אדם אחד מארגנים פעולה כל־כך מסובכת וממושכת. כלום עד כדי־כך נחשבתי בעיניהם? הוא הסביר לי שאמצעים אכזריים אלה חישלו את אופיי והביאוני בָשֵל לגמרי אל שורות הלוחמים. אולם בזאת אין לתרץ את ההשקעה המיותרת.

“זקוקים היינו לשליח באיטליה ולא נמצא בינינו אף אחד מיוצאי אותה ארץ,” הסביר לי.


אברהם קלשטיין המכונה בְרַמַה מת מתוך אותה שלוַת־נפש שהיא ספק־גבורה ספק־אַפאטיה. שעה שהקיפו השוטרים את ביתו נתפתח קרב עז שכתוצאה ממנו נהרגו שומרי־ראשו. לאחרונה חדלו היריות. הבריטי הראשון שהעז לעבור על סף־ביתו מצאו יושב בכורסתו, כשחזהו נקוב בכדורים והאקדח הריק בידו. בתוך שמורת ההדק, דומה, רטטה עוד האצבע הכרותה, כאילו מתמתחת להשיג בגידמתה את השקערורית של ההדק.

המלצות קוראים
תגיות