רקע
נתן שחם
בתור
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

“סטאטיסטיקה פשוטה ותו לא. אתה אינך שוה מאומה. יש תור ואין מפלט ממנו. מגיע תורך ואתה הולך. מי שרוצה, נוסף לכך, למרר לעצמו את החיים – יפחד לו. לדעתי, זה בזבוז.”

הוא ישב כשגבו צמוד לקיר וראשו זקוף, נוגע ולא־נוגע באבן הקרה. שמאלו פשוטה על ברכו ואצבעותיו התיזו את אפר הסיגריה ארצה. ימינוֹֹ עיצבנה בעוֹֹרפו. את החיוך החד שהדביק לשפתיו נשך בשיניים לבנות, אמיצות. אחד הנערים התבונן בו בהערצה ופכר את אצבעות ידיו.

שחור הוא, בעל איברים אמיצים ובלורית מבהיקה. חוטם חד וסנטר השואפים להיפגש בנקודת מוקד סמוכה ביותר. יפה תואר. עיניים עייפות וטרודות להבקיע ערפילים רחוקים והזוּיים, מה שנוטל את התוקף הגס משׂיחו הקפדני. ארשת ספקנית לגלגנית מרחפת באוֹבּרטוֹנים של החיוך.

החלונות סגורים והוילאות מורדים, ולפיכך החדר שרוי באפלולית. בוקר וצלילות וצינה קלה. לא מן־הנמנע שהבריטים יציצו לכאן. כל התשעה עסקו בניקוי קפדני של כלי־נשק שנתלשו למענם משׂק חָפוּת על ידי הנשָק. היה שם טומי אחד מלבד הסטנים, ישן, מזוהם, מרוּח בגריז בהפרזה יתירה, מחשש עינא בישא. הוא הטיל את הסיגריה ארצה, מעך אותה במאמץ הראוי לתריסר סיגריות, נטל סמרטוט בידיו והחל לנקות את הטומי. הנשק רשם את המספר בפנקסו.

“וצריך לדעת לעמוד בתור. בשקט, בלי עצבנות, בסבלנות… אין חשש שתאבד את תורך. ואם תאבד – לא תאחר. ישיג אותך מחר. הסחורה הזאת יש אצלו למכביר. אף פעם לא מאוחר ליהרג…”

זו כבר השעה השנייה שהוא מעודד אותם בלשון זו. איש לא הביט אליו. הוא מפקדם ונוהג כחפצו. בכלל זה רשאי לדבר ככל העולה על רוחו. שום אדם זולתו איננו מעז להוציא את המלים הללו מפיו. המחשבה בלבד מעבירה נהרות של קור בנוף ערפילי ומסונוור, בין עור וגב. במשחק־השחמט של העצבים מכירים כבר כל מהלך מראש. כל יום הם יוצאים מבתיהם בבוקר, נוסעים בדרך הסכנות, וחוזרים לעת ערב הביתה. לבסוף ריכז אותם במלון כדי שההורים לא ימרטו את עצביהם. גם כדי שאפשר יהיה לשלוט בהם ואיש לא יתחמק במיני אמתלוֹת. שלשום היו שלושה עשר. אתמול אחד עשר. והיום נותרו תשעה.

פלוגת־הקו מחלקה מספר אחת (אין מחלקה מספר שתיים), כיתה מספר שלוש. עוד יומיים, ולא יהיו רשאים להיקרא כיתה. חוליה יהיו, ולבסוף יישאר אחד, לכתת נקרולוגים. אין ממלאים את הכיתה. מי שהולך הולך. האנשים הנוסעים בשיירות המשוריינים לעולם אינם יודעים כמה נערים באו להגן עליהם. הרגש־ירגישו איך הם עולים לפתע מן המחתרת, גלויים מאוד, ומחייכים ופשוטים לגמרי, כשהם נוגסים לחמניות רכות במרגרינה טרייה, פעמים במעיל נושן ובמכנסים מהוהים, ופעמים בבגדי אריג נאים, פעמים ילדותיים ונלהבים ובולטים מדי, ופעמים לאים תקיפים מרוכזים. נערה, פעמים יפה וקלה, ופעמים שאיננה יפה, ועוטה חשיבות, עלוּמַת נשיוּת להפליא, מתלוָה אליהם. הפלדה אצלה, מתחת למלבושים, צוננת, מבטיחה.

אילה מן האוכלוסין לא ראו מעודם כלי נשק שאיננו צמוד למדיו של אחד לבקן־חכלילי בן־אלביון, ומדמים שעתיד לפשוט צורה בידיו של נער בן עברים. כשמגיעה השעה ומוציאים את הנשק מכיסוּיו משתררת שתיקה מוזרה. אנשים משלשלים את אשנבי האויר ומסתגרים בתוך עצמם כמצפּים לאיזו הצהרה חשובה. הקשיבות דומה לפחד. מי שמוציא הגה מפיו מהסים אותו נמרצות.

לאחר־מעשה נחות עיניים מתרוצצות בשלוַת־גאוַה אחידת מבע. בן־רגע נהפך האוטובוס הציבורי לחברה של ערבות הדדית בזעיר אנפין. מפילים מחיצות. סקרנים יש להם במה לעסוק. והנער עם הנערה בתווך.

“בואו הנה יש לכם כאן מקום”, מצמצם את עצמו עד כדי אֵינוּת אדיבה, מאן־דהוא בעל פנים חיוורות, משקפיים, מגבעת.

“לא תהיה יותר בטוח גם כשאֵשב לך על הברכיים.”

דחייה בשתי ידיים. יהודים מתבטלים מפני כוח. תרעומת עתיקה, שעברה סכרים דקי־דופן, מוצאת לה אפיק. החברה מתפוררת בן־רגע. רבים אינם מעיזים להעלב. יהודי אחד נעלב. הרבה יהודים נעלבו. הבחור הזה הוא גס. שתוק, בגללו אתה חי כאן ויכול לנסוע לאן שאתה רוצה ולהתעשר על חשבונו. אתם כבר מדברים יותר מדי, שקט. רציתי רק לתת לו מקום שיישב, שלא יעמוד כל הדרך. (החלק העליון של האוטובוס איננו משוריין?). ממַששים. יש עצבנות. יש.

(מַתי: ההקרבה העצמית ומעשי הגבורה שלך אינם מקנים לך את הזכות להיות אנטישמי. מוֹישׁה: אה, אל תבלבל את המוח. אילו ראית איזה בטחון אידיוטי על פרצופיהם. מתי: בגלל הבטחון הזה ניצלנו מפאניקה. מאמינים בך. שמת לב, איזה שקט נעשה שם כשאמרת להם שהפלמח הגיע. יש לנו מזל שאנחנו יכולים לנהל את המערכה מבלי שהאוכלוסייה תהרוס אותנו כמו שזה אצל הערבים… מוֹישה: אתה מנהל את המערכה אתה? מצחיק. אתה לא מבין למה אני כל כך מרוגז. נדמה להם שהם עושים את הכל. יהודים. פישטו את עורכם ועשו ממנו שריונים. למה נהרג מיקי? מפני שלא היה לו זה וזה, ולמה לא היה לו זה וזה? מפני שאין כסף. אתה רוצה לומר לי שאין כסף? ולמה נהרג חיימקה, ולמה נהרג ג’ולי? מתי: אוּף, אתה מתחיל להישבר, אתה רוצה חופשה? מוֹישה: אין לך רשות להגיד את זה עלי, שמעת? מתי: אל תתרגז, אתה מספיק עייף גם ככה).

סטאטיסטיקה פשוטה ותו לא. באופן ממוצע נופלים שניים ביום. הדבר נמשך כבר שבועיים. בתחילה נתפרסמו בפקודות־יום ועל לוח המודעות, עכשיו כבר נמאס. האויב רק מתחזק ותגבורת אצלנו לא מגיעה. והרי לך. יש לך סיכוי לחיות לכל היותר עוד חמישה ימים. על פי הוותק – תוֹרךָ היום. זוּמה ואתה עברת כבר שנים־עשר קרבות. עד היום הזה אף פעם לא נשאר חי מי שעבר יותר משנים־עשר. חשבון פשוט. שניים מוכרחים ליהרג היום, ולךָ זה מגיע.

שלשום אמרת זאת בשויון־נפש ליהודי אחד באוטובוס. הוא נתחלחל והביט בך כמו עכבר קטן וחשדני. אחר־כך העריץ אותך כאילו היית יצוק מברזל. לא, כמו שמעריצים בר־מינן. אמת, אינך אלא בר־מינן שניתנה לו ארכה להיות נערץ. נצל את ההזדמנות.

אתמול בערב אמרת לה אותו דבר. סטאטיסטיקה פשוטה ותו לא. הלכתם יחד בגשם לאחר סרט־קולנוע טפשי ורחוק ושלוו עד כדי טמטום הדעת. גבירות שוחקות, סקס־אפיל, שערוריה משפחתית, אהבה במיץ. היא התבוננה בך בפחד. אף אחד אינו יודע כמה פעמים חזרת על זה וכמה לא־איכפת לך לומר זאת. דומה להם כי זו הברקת־פתאום, בזק־אורה של חבלה בעמקי הנפש, מאור, רעם ההתפוצצויות, עשן מתאבך, ודממה גרויה.

היא ישבה על הכורסה ואתה עמדת מאחוריה. היד נחה על עורפה, כבדה, צמודה בכל תאיה אל העור החלק, דוממת, כשם שהיא עשויה להיות כשזה יִקרה.

“השד ישיג את כולנו. צריך להספיק לחיות.”

חיוך מאוּנס ועקום. זרם־חילופין בקצות האצבעות ועוית דקת־זיע, ותגובה רכה בשרירי הצואר. העין עוקבת בחמדנות קפואה אחר התהליך מחוּיב־הקדוּשה של עצימת־העיניים ופישוק השפתיים. הכל ברור ונהיר ואכזרי עד זרוּת. יש להספיק לחיות, גבר ואשה. וגם זה לא חשוב עוד. ואולי אינך אלא ילד קטן וטפשי ופחדן למדי? או שאתה ערמומי עד נבזוּת. חיקוי משועמם, ציני, בעקבות אחד שוטה ותמים קטן, אשר בוַדאי אמר את האמירה הזאת לנערתו, בתקוָה טובה שיישאר בחיים וגם את ה“הכל־בכל־מכל” הזה, המתכנס בחיים שיש להספיק אותם, ישיג מניה־וביה. לשכב עם נערה בדחילו־ורחימו ולהתענג גם על החרדה ההזויה הממלאת את לבה שהיא שוכבת עם גוף מת שקיבל ארכה להפיק ממנה עוד אושר אחד זעיר וגוֹוע ובלתי מסופק עלי אדמות…

העיניים נפקחות, בתחינה, באפס אונים, בהתבטלות, בהערצה, ובתשוקה אדירה לטוהר. בבקשת רחמים, באין תאוָה, אך כמפללות, שאם אמנם תיפול שדוּדת־נשיוּתה מתחת ליסוריך הגדולים, לפחות יהיו הללו נאמנים, עמוקים, שלמים, ורחוקים מפשטנות גסה. זו שנתבטאה בשבלוֹנה הלשונית השאוּלה, התפלה… שבירה קטנה בירכתי הלב. אהבה, אהבה, ממש, קטנה ומלאה בכל, ורחמים גדולים מתלחלחים…

נשמעה דפיקה בדלת.

“מי שם?” קרא.

“חנה,” ציפצף קול מאחורי הדלת.

הוא ניגש לדלת והסיט את וָו הבריח.

תחילה היתה כסילואטה על רקע האור מחמת האפלולית בפנים. אחר־כך הבחין בה תימניה קטנטונת בעלת פרעות תלתלים מסביב לפרצוף זעיר העוטף עינים גדולות נוצצות.

“מַתי כאן?” שאלה.

“בחדר השני,” ענה מישהו. לפתע שחק, ומיד בָלַם, כמתגבר.

“מה אתה צוחק, מוֹישה?”

הוא חיכה עד שתצא ואחר כך פירש.

“הופ־הופ, אתה לא מספיק להעיף עין, וצומח לך רומן מתחת לרגליים. קצב מלחמתי. מַתי כבר מבשל לו דייסוֹנת שחורה בשביל הביאוגראפיה שלו. שלשום בערב אני נוסע באוטו, באים אלה השניים ומתיישבים לפני, לא מרגישים בי, מתי וחן־יוּנס הכוּשיתה. לא רואים אותי, לא מכירים אותי, לא אומרים לי שלום. ו… “ככה הוא אמר לה”: אתן, הבחורות מהקו שעובדות בליווי, מצילות את הבחורים שלנו שלא יהיו קבץ'. אחד בא אל בחורה שלא יודעת מה זה אש ומיד הוא נעשה מרגרינה. אבל בחורה מהליווי – אצלה לא תתחכם, היא יודעת בדיוק מה זה אֵש. בדיוק כמוך, ורק בגללכן לא יהיו אצלנו אף פעם חיילים, בנוסח המקובל, כאלה שמקיאים רומנסים עקומים ליד כל עמוד חשמל… – מתי הוא בחור אדיר, צריך לשמור עליו בגריז. חבל שבחורים כאלה ילכו לאיבוד…”

לפתע נעשה עכור. איש לא דיבר. מתי הוא מפקד המחלקה, וכל עוד פועלים במסגרת הכיתה איננו יוצא למלחמה וממילא איננו עומד בתור. אבל לציין זאת בפירוש הרי זו קנאה, גסות, צרוּת־עין. אבל לדכא הכל בפנים, זה מאמץ. היום אתה בתור ומוּתר לך הכל. להיות אדם הגון בלי לבקש פרס, או לרטוֹן, זה מותרות.

“באיזו שעה יוצאת השיירה?”

“בתשע.”

האשנב לחדר הסמוך הוסח ונפתח לפתע. ראש בהיר ומסולסל, עיניים תכולות דקות וגנדרניות, נשקף מתוכו.

“מוישה, בוא רגע לחדר שלי.”

משה קפא. אחר־כך קם ממקומו.

“אני הולך למתי. אם יבואו לקרוא לנו תדפקו על האשנב.”

הוא סגר את האשנב בכוָנה מדוקדקת ויצא בחפזון. כשנכנס לחדר של מתי יצאה משם המזכירה. האשנב היה מוסח מעט. עתה יבוא הדבר, הרהר, ובכוָנה פתח את האשנב כדי שישמעו איך הלה רודה בוֹ.

“מה שלומך, מוישה?”

“בסדר.”

“אינני בטוח.”

“מה?”

“שב רגע. אני רוצה לומר לך משהו. אינך מתנהג בחכמה,” אמר לפתע בתקיפות. “אתה, בתור מפקד כיתה, אינך רשאי לדבר שטויות כאלה. מה הפטפוטים הללו על סטאטיסטיקה ועל תור למוּת, איזה שטויות אלה.”

“אל תדבר בקול רם כל־כך.”

מתי החריש. הוא שמע את כל השיחה, הרהר מוישה, עכשיו יקח את נקמתו גם בעד הרכילות, אבל לא יזכיר את זה בכלל.

“פשוט מאוד, הוסיף ואמר, כל יום נהרגים שני אנשים. צריך לראות את הגורל מראש ואין טעם לטמון את הראש בחול. אם עוצמים את העיניים לא נעשים יותר אמיצים. לא ברור לך שמכל האנשים בחדר השני לא יישאר אף אחד בחיים? לי זה ברור. לא יקרה לנו שום דבר אם נלך למות בעיניים בהירות. אתה רוצה שאני אחזור לך על החשבון?”

“תודה רבה, אין צורך. אני מתפלא עליך שאינך מבין כי אתה הורס את אנשיך. איך אנשים ייצאו להילחם ככה?”

“באמת כדאי שתיגש פעם ותראה איך אנשים יוצאים להילחם ככה.”

מתי שתק רגע. מעכל את העקיצה, הרהר. אתה יושב כאן ומדבר. לפתע התפרץ.

“שמע נא, מוישה, מה יש לך?”

“יש לי פיסטוּקים, וגם פופיטס אפשר לקנות.”

מתי ניסה להיות שקט. “מוישה, אתה מתנהג בגסות מפני שאינך בטוח בצדקתך ואתה מתבייש במה שאמרת.”

“גם אני למדתי פסיכולוגיה בבית־ספר עממי.”

“יפה מאוד, בעד זה אתה מם־כף. אז שמע נא ילד, רציתי להודיע לך שהיום אני יוצא עמכם, ובזאת הפיקוד עובר לידי באופן אוטומאטי, ברור?”

“ברור. מה עלינו לעשות?”

“להיות מוכנים. אנחנו נהיה במשוריין הקרבי עם עוד שני טוראים. הכיסוי: פחיוֹת של דלק מלאות מים. את שאר אנשיך חַלק במשוריינים עם האזרחים. זוג למשוריין. אצלנו יש סידור של סליק למקלע ואנחנו נחפה על יתר המכוניות.”

“אם אתה חושב שזה יעזור, מוטב.”

בו־ברגע נשמעה דפיקה באשנב. הם מיהרו לצאת. ה“אזרחים” כבר ישבו במכוניות.

מוישה מתח על פניו את ארשת הבטחון המובהק שבצלה חנתה האוכלוסייה. מתי עלה ראשון למשוריין. הוא מיותר כאן בכלל. הוא נוסע מפני ששמע מה שאמרתי. אני אולי אינני צודק, אבל גם הוא איננו צודק. יש תור. ואת החיים צריך לקבל במתנה מן המקרה. אין מקום לשיקולים כשאין רזרבות, ועל כן המצפון איננו עניין אישי אלא עניין חברתי.

כעבור חצי שעה יצאה השיירה. לראשונה ליוו אותה זאטוטים במרוֹץ, ולאחר־כך נערות באהדה, ולבסוף, קשישים במנוד־ראש. הפרספקטיבה בלעה אותה בלוֹע־ועכל עד שנעלמה. אחר־כך בא הריח, צחנת עשן גללים מלוחלחת בטל בוקר, מבעד לאשנב נגלו פרדסים נוהרים באור שמש בוקר, משוכות צבר, תיל קרוע, משוריין של המשטרה שחלף ביעף, בקתה אטומת חלונות, ודרך עפר ניסוטה ומתעקלת אי־לאן בין שתי גדרות ברושים. המכונית שלפנים האטה את נסיעתה. הנהג עצם את עפעפי הפלדה של המשוריין ושייר לו סדק דק להצצה. נשמעו יריות בודדות. שוב עבר משוריין של הצבא הבריטי ומַשק צמיגיו העבים נמשך אחריו כהד. הנשק הוכן והוצא ממחבואו.

“הצב את המקלע,” פקד מתי למקלען.

לא יתכן שלא יארע דבר. עתה ניתן להבחין שהמכונית נכנסה לתוך הכפר.

“אין תושבים ברחובות ואין ילדים ליד בית הספר – סימן שתהיה התקפה,” אמר מוישה. פרה עמדה וליחכה עשב ליד אחד הבתים בירכתי משוכת צבר. כמו עיר מכושפה עמדו הבתים בדממתם. לפתע יצא ערבי מתוך אחד הבתים, תפס את הפרה באפסרה וניסה למשוך אותה לתוך החצר. בו־ברגע נפתחה עליהם אש. מישהו ירה מתוך המשוריין שלפנים והערבי כרע־נפל ליד פרתו. מן החלון למעלה החל לטרטר מקלע. הסטנים השתעלו קלושות.

“לחסוך תחמושת,” צעק מתי. “חַניוּנס, את בתצפית לאחור.”

“בסדר”, ענתה דרך־גברוּת כשמחה לקחת חלק בעניין נכבד נוסף לשימושה בתפקיד של תרמיל חי לנשק סמוי, ומיד, ביוֹבש ענייני ואפילו בקורת־רוח:

“המשוריין מאחור נעמַד.”

מתי החויר. לפתע הרגיזוֹ המבט של מוישה אשר נדמה לו כשמח לאיד.

“עמוד!” פקד על הנהג, וניגש בעצמו לשמש את המקלע.

מוישה ניגש אליו מאחוריו בשקט מרגיז, כמי שאיננו נוטל חלק בהמולה הזאת:

“אז מה אתה חושב לעשות, תרביץ עם המקלע ותחפה על המשוריין השני? עד מתי? עד שתיגמר התחמושת וישחטו את כולנו יחד?”

מתי התבונן בו במבוכה. זה עלול לנעוץ לך מוט בין גלגליך ובלבד שיצדק.

“אז מה אתה חושב לעשות?” צעק.

מוישה שתק. בעצם השאלה הועבר אליו הפיקוד. הוא החל לחלק פקודות ומתי לא מיחה בידו.

“קח אחורה,” קרא לנהג, אשר ביקש לדלוק אחר המכוניות שנמלטו. בידו של מוישה הצן אקדח שלוף. הנהג נשמע. “סע עד שתרגיש שדפקת את המשוריין מאחור. שבור את ההגה שמאלה. אתה יורד מהכביש.”

נשמע קול חבטה עמום מאחור.

“עכשיו שתעמוד על המקום ואל תעיז לנסוע. אל תעזוב את ההגה עד שלא תקבל פקודה.”

מוישה פעל כלהטוּטן. מירכתי המכונית הוציא את כבל הפלדה, בחן את תברגותיו, אחר־כך הסיט את מנוף־הבטחון והרצפה נתפערה לרגליו. רצועת כביש אפורה נתגלתה למטה. הוא גלש בה אט־אט וזחל על הכביש. “הגבירו את האש כל זמן שאני למטה,” קרא. אש האויב אף היא גברה. כדורים ניתזו על דופן המשוריין, פיספסו את הכביש בסילונות לבנים. רימון התפוצץ אי־בזה בקול רעש מהמם. מתי הרכין את ראשו מבעד לפתח התחתון של המשוריין להיוָדע אם לא אירע דבר. דומה כמו ממרחק עצום הבחין במוישה השוכב על הארץ מתחת למשוריין השני וקושר בשקדנות את הכבל. כדורים זימזמו וניתזו בקול שריקה.

כעבור רגע חזר.

“סע,” פקד על הנהג. אחר־כך נשם עמוקות וישב בצד הקיר. דומה שסיים את מלאכתו.

“סע לאט־לאט,” פקד מתי שהרגיש בעצמו כנוטל שררה מיותרת.

“עשית את זה יפה מאוד. אני מתפלא על אומץ לבך,” אמר למוישה אחר שיצאו ממקום הסכנה. הוא התבונן במבוכה על הנהג. מן־הסתם דיבר לפני כן בגנותי, ועתה הוא נבוך משום־כך, הרהר מוישה.

המוטור נאק במלוא עצמת הגז. המשוריין ניטלטל ונגרף. אחר־כך עברו את המחסום האחרון. מוישה שתק, אחר־כך טרף לפניו:

“אתה חושב שהייתי עושה את זה אילולא הייתי בטוח שהיום לא תורי? עד כדי־כך אינני משוגע.”

אחר־כך חלץ את המחסנית מן המקלע והחל למלאותה כדורים.

“חכה, עוד לא עברנו את הוַאדי,” אמר לבסוף.


המלצות קוראים
תגיות