את המכונית המרוסקה מצאו ליד ערב־סויסאן. תא הנהג בעל הזכוכית הכפולה נוקב בכדורים של 9 מ"מ. על המושב – כתמי דם. אל־נכון נרצח. צריך להיות אופּטימיסט גדול או ידיד־נעורים של הנרצח כדי להעלות השערה אחרת. אף־על־פּי־כן, לא מצאו את הגוייה בשום מקום. ההגיון הוליך לחורשה הקרובה והעקבות – לכיוון השני. שבו לכביש ונעלמו.
ערבים סיפּרו ששמעו באותו לילה יריות מספר, אולם פחדו לצאת מבתיהם מחשש מהומות. כעבור כמה ימים הופיע בדואי וסיפּר שראה מכונית טסה “מתל מג’נון”, ופּתאום התהפּכה. הוא רץ למקום, אולם כשהגיע לא מצא איש. הבדואי נאסר אך שוחרר כעבור כמה ימים מחוסר הוכחות. האיש העלוב נשק את שולי העבאייה שלו ונשבע באללה ששוב לא ישלח רסן מפיו אפילו ילקו אותו בשוטים.
החברים חשבוהו כאָבוד. אף־על־פּי־כן לא הודיעו על מותו עד שיתברר דבר. לאם כתבו שבנה נסע בשליחות חשובה ולא ישוב עד עֵת־מוֹעד. לאחר כך שלחו כיתות מזוינות ובלשו בכל כפרי הסביבה; החיפושים עלו בתוהו. כתוצאה מקטטה שאירעה עקב חיפושים אלו נהרג אלמוני, שנקבר בשם אברהם בן אברהם, ושלושה ערבים נורו כתגמול. מכונית הצבא שחשה למקום עלתה על מוקש, ארבעה חיילים בריטיים נהרגו ושלושה נפצעו פּצעים חמורים ונזקקו לטיפּול רפואי ממושך.
כעבור שלושים יום נכנס לבית הקפה “שלומית” בתל־אביב בחור בגיל עשרים־וחמש שלושים, גבה קומה, חריף הבעה, ובעל תנועות עצבניות ומגבעת־לבד. הוא שוטט בין השולחנות עד שמצא לו אחד מרוקן בירכתי בית הקפה. הניח את כובעו במהופך על גבי השולחן והוציא מקטרת מכיס מעילו. אחר כך הסיט כיסא ליד השולחן וישב על השני, וחיכה. ידע שעתה צריך לגשת אליו מאן־דהוא שעקב אחר תנועותיו המוסכמות. כעבור כמה רגעים ניגש אליו גבר כבן שלושים וחמש, מסותת לסתות, עבשפם, שהתבונן בו בּשום־סקרנות מבעד לחריצי הקמטים שמתחת לגבותיו. תמה היה לדעת את צבע עיניו. כשהרים אליו את עיניו נוכח שהוא מכירו. היה זה המפקד האזורי. הוא שם לעצמו ארשת סתמית. שטות גדולה תהיה זו מצדו להוכיח שהוא מכיר את המפקד.
הלה ישב ליד השולחן והטיח את מקטרתו שלו כמה פעמים כלפי מטה. בזאת זומן לפתוח את פיו.
“אין ספק שג. אבוד,” אמר.
הלה שתק. הוא הרגיש שלא הפיק רצון. מה אַתה מספר לנו? אינפורמאציה או מסקנות. הלה וַדאי רואה פגיעה לעצמו שהוא נטל זכות להסיק מסקנות. כמוה כהסגת־גבול. נתבקשת לעשות עבודה חלקית – מסוֹר דין־וחשבון. את המסקנות אנחנו מסיקים. חריצי העיניים לא נעו. הבין שהוא חייב לנהוג כאילו החציף. ובכן, מה הוא רוצה ממני? עב־רוגזה קל חלף בעיניו. ראה עצמו רשאי לאמור את המלה האחרונה. בנדון, זה, על כל פנים. מה הם מכירים את ג.? חברי היה או חברם. בדומה להרבה אנשים צעירים שלא לקחו חלק בעבודת מחתרת אלא בעניינים של אדמיניסטראציה, נפגע ביותר מרצח חברו. בטחונם המשונה של אנשים צעירים, אפילו מסכנים את נפשם, שהמוות איננו יכול לפגוע בהם דוקא, הרגשה שכמוה כהרגשת נצח, מתערערת קצת בהפגע חבר קרוב; כאילו נתקרב על ידי־כך גם המוות, שהתחיל לטרוף בסביבה הקרובה. המחשבה שהמוות איננו בקי ביחסי הקירבה האנושיים, נעשית לפתע בלתי ממשית וקנטרנית־להרגיז. לגבי דידו: לאמור את המשפט “אין ספק (דוקא ה“אין ספק” בראש) שג. אבוד” היה משהו הרבה יותר מסקני וגורלי וחשוב לחייו מאשר נעימת חשיבות של הדיוטות שאיננו רשאי לה. לפיכך רגז והחליט לא לשנוֹת את הטון. בכוָנה דחַס השׁערות ומסקנות בלי למסור שום פרט באשר לאופן עבודתו ולעוּבדוֹת שרכש בחקירתו.
“תמיהני היכן קברו אותו, ומה־טעם עשו זאת. הרי לא נעשה כאן שום שוד; עד כמה שידוע לי לא היה אצלו כל כסף. ואם הניחו את המכונית גלויה לעין־כל, מה איכפּת להם אם גם גופו היה מרקיב מתחת לשמים. מעשה חטיפה לא היה זה, הואיל ומעשה חטיפה יש בו כוָנת סחיטה, ועד היום אין לי פרטים על כך. חוץ מזה, הכדורים ממש בתא הנהג והדם על המושב… ואם היה זה רצח פוליטי הרי שהם מעוניינים להוקיעו ולא ליצור תעלומה, תמיהני.”
הרגיש שדיבר בסגנון מעשי יותר מדי לגבי מוֹת חברו הקרוב ביותר, אולם הלה שלפניו לא נמצא ראוי לדיבור יותר לבבי.
מלצר בא ביעף, נרכן על השולחן, הוציא את עפרונו מאחורי אזנו, וקד בעפעפיו קידה קלה. הלה הזמין משקאות קרים בשביל שניהם מבלי להתייעץ בו. הרגיש שחימה עזה מרחישה בירכתי גלגלתו. היה זה זלזול גמור. חוץ לזאת הזמין משקאות קרים בשביל לחסל את השיחה עד־מהרה. נתכוון לגמול לו, נקש באצבעו על גבי השולחן ופלט “ובכן” קצר ועצבני וטרוד.
הלה נתעלב. האיש אבוד, זה ברור. עתה יש להזקיק כמה דברים לתיקונם. למנוֹת אחר במקומו, לטשטש את העבר, להתקשר עם המשפּחה…
“צריך להודיע למשפּחה,” פסק ונקש בעפרונו על גבי צפחת השולחן. היה לו דיבור כזה פסוק, אשר גם באין לו דין־ודברים עם איש־שיחו, היה דומה כאילו הוא מחסל במאמרו דיבור ארוך ומשעמם ומיותר.
“יש לו אם, אמר. חוץ מזה, כמדומני, אין לו כל קרובים. בחורות היה מחליף כמו כסיות.” (פּתאום נזכר שהיה לו רק זוג אחד של כסיות־עור שאהב להתהדר בהן. בסתר לבו תמה מה הוא רואה צורך פּתאום להתהדר בהצלחותיו של חברו. אולם דומה היה עליו שבר־שיחתו רוָק ונתכוון להקניט אותו.)
“בן־יחיד. ככה… נו, אז צריך להודיע לאֵם.”
“לא הייתי לוקח זאת על עצמי.”
“מה יש?”
היה ב“מה יש” הזה כל כך הרבה ביטול שמיהר להסתתר מאחורי תעלומה.
“אינך מכיר את האֵם.”
“אם אינך רוצה אשלח מישהו אחר.”
“אין כאן שאלה של “רוצה”, התרגז, עד היום לא רצחתי נפש ואינני רוצה לפתוח באשה זקנה.”
הלה ביטל את ה“אַרגומנט” העיקרי ונטפל לפרט בלתי־חשוב. “האִם היא זקנה מאוד?” שאל.
“לא, להיפך. השיב. היא עדיין במיטב שנותיה, אולם קשורה במאוד בנפש בנה. אלמנה. אשה מיוחדת־במינה, אשה יקרת־נפש וטובת־לב להפליא… שקטה כזו, אתה מבין. חולת לב… היא יכולה להשתגע מצער ואולי אפילו לקבל שבץ… יודע הנך, בן־יחיד. והיא אוהבת אותו אהבה מוזרה ומטורפת כמעט, חרדה לו תמיד, דואגת. אני פשוט מפחד להעלות על דעתי מה שיקרה לה כשייוָדע הדבר. היא תתייפּח, תצעק, היא תמות מצער, היא שברירית כזו, רכה… יודע הנך את האמהות הללו…”
"ובכן, מציע אתה להפסיק את עבודת המחתרת בגלל “האמהות הללו.”
הוא הרגיש שדמעות של חימה שוטפות בגרונו. גסות שכזו. להלום ישר בנימוק האחרון. כאילו אמרתי דבר שכזה. פיטפט יותר מדי. לא הוא האיש שאפשר להסביר לו דבר שכזה. ודאי גם אֵם אין לו. ערירי, רוָק, חמוץ. מעשי. לוחם אידיאלי. בלי סנטימנטים־מהלכים, העלולים לחלוֹת לפעמים, לסבול לפעמים, למוּת לפעמים. נזכר את אמו. אשה קטנה ורפה אשר רק בשנות החמישים זכתה שתוכל להתמכר לעבודת־הבית האהובה עליה, מבלי שתיאלץ לעסוק גם בעבודות־ארעי למחייתה ולכלכלת בנה. מסרבת לקבל ממנו כסף. מסרבת לגור עמו ועם אשתו בבית אחד. החותנת אף פעם איננה עוזרת לשלום־בית, היא אומרת וכל קמטיה מחַייכים. הוא יודע שהיא סובלת, בעיקר משום שהיא צודקת; גם משום שאפילו לא הפציר בה. אפילו את התענוג האמהי הזה לעמוד על דעתה מתוך תבונה אמהית עמוקה ו“להיות שלימה עם עצמה”, וחזקה, למרות ההפצרות של בנה, לא הניח לה. הרע לעשות. השתמש בנימוקים של המחתרת. אמו היתה מפזמת לו בוקר־בוקר: מספיק, תרמנו כבר את חלקנו לעם ישראל, עכשיו יתנו אמהות אחרות. אילו כל האמהות היו נותנות כמוני, כבר מזמן היתה לנו אימפריה קטנה. (אחיו נהרג במאורעות תש"ו).
“אתה מכיר אותה?” שאל.
“את מי?”
“את האֵם, כמובן.”
“לא.”
“אם כן מאין לך כל זאת.”
“הוא היה מספר לי עליה. ודאי אהבה מאוד.”
“היא מכירה אותך?”
“כמדומני, שלא.”
“אם כן, מוטב שתלך דוקא אַתה.”
“לא הייתי רוצה בזאת.”
“חבל מאוד. את דעתי כבר אמרתי.”
ובכן פקודה.
הוא חיכה לו למטה, אף כי היה זה לא לפי־מעלתו. מי מדבר כאן על כבוד, זה עניין לדרדקאות; מַעלָה – זה משהו אחר. כבוד התפקיד. אחרת – אין איש נושא את נפשו לאחריות. ממילא איננו משתדל להצטיין, איננו פעיל, איננו מסתכן. הוה אומר, הרעיון מפסיד את נאמניו. ומכיוָן שברעיון מדובר – משמע, בזאת הן כולנו מאמינים, כלומר, ישר מבפנים בלי עקיפין, מתוך האלמנטים הפשוטים ביותר של התודעה – ובכל רשאים אנו לדרוש חוּמרה, כבוד, כלל גינונים של יוהרה, אותם דברים שבשביל אישיותנו־שלנו לא היינו תובעים אותם בשום מחיר…
מעדיף היה לחדור בגפו לתוך קן של שודדים ולא לבוא אצל אֵם אוהבת ולבשר לה מוֹת בנה־יחידה. תאֵב היה לדעת איך יפול דבר. מי מדבר כאן על סקרנות. הוה אומר, יתכן שתידרש איזו פעולה וצריכים להימלך בו. הוא ישב ב“תנובה” שממול וציפּה.
הצעיר שב מקץ מחצית השעה. הלה קפּד לו שעה יתירה שהשהוֹ בצפייה לא נוחה, הוה אומר, גם הקונספיראציה לוֹקה, לשבת מחצית השעה מול בית מוּעד לפורענות, ולא הביט לעברו. מתחת לעפעפיו המופשלים שמע שהלה משך לאחור כיסא ונטען עליו בכבדות, ונענה באנחה של עתיקוּת. הוא חיכה למוצא פיו; משהו אינו כשורה אם אחד בר־מרות שותק שתיקה רבת־חשיבות בנוכחות מי שממונה עליו. צעיר זה אין בו חוש־ההבחנה, הרהר. הרים את עיניו והטיל עליו מבט. מבטו של הלה גח מאיזה מקום, ונתאושש, ושוב נעלם במרחקים קפואים. משמע, סערת הנפש, הרהר.
“נו, מה אנחנו יושבים ככה?” פלט לבסוף. ניכר בו שלא רצה לדבר.
“מה היה שם?” חקר אותו.
“לא כלום.” הוא משך בכתפיו.
“בכתה?”
“לא.”
תמהונית בודאי. הלה גנח משהו.
“אמרת משהו?”
“לא אמרתי שום דבר.”
“אז מה אתה כועס.”
בנסיבות אחרות היתה זו חוצפה.
“אינני כועס.”
“אז למה אַתה מדבר ככה? מי זה שָלַק אותך ככה? אמור כבר מה היה שם?”
“שום דבר, אמרתי לך כבר, שום דבר! אבל מה אַתה רוצה ממני? עזוב אותי כבר, מספיק. מה אַתה רוצה ממני? שום דבר! אמרתי לך, שום דבר!”
“אַל תצעק!” גער בו בקול רם.
המלצר הביט בהם תֵאב־סקרנות. הריח משהו. הוא הביט בעלם במבט ישר. משהו נפרע בו. כסיות של־משי. ילדים, את המוות עוד לא ראו פנים. היה מעשה ובחור אחד שהיה צריך להסביר את רעיונו לאשה צעירה שנתאַלמנה איבד את אמונתו בשל חוסר־הטעם שבדברים שעה שהם עומדים בפני איזו הרגשה שהיא עזה מן ההתלהבות האידיאית. אין להם להללו די שיקול־דעת בשביל לעמוד בפני העזים ברגשות.
הם יצאו והלכו יחד ברחוב. השוטה הלז מסוגל לעשות שערוריות. הלה היה משוקע בהרהורים.
את הדלת פתחה לו אשה קטנה כבת ארבעים וחמש־חמישים עם פרצוף נאה וילדותי, כמעט תמים (עתה ידע מהיכן רכש את המבט הנפחד שלו, הנותן אמון ואינו נותן), בעלת שיער מסולסל ומלבין שעטר את פניה הקטנים בחשיבות מעוררת גחך טוב־לב. היא חייכה לו בחביבות ועיניה הבריקו בחַייכה. נרכנה מעט והושיטה ידה אל החדר פנימה כג’סטה של הזמנה.
“אלי?” שאלה כאילו מתפּלאָה שיש לה דורש. (מורגלת היא בבדידות, הרהר). הוא הניע בראשו.
“הכנס בבקשה.” קדה לפניו שנית. היו לה תנועות משונות ונפלאות של אשה שהיתה בוַדאי יפה מאוד לשעבר, ועוּבדה זו נסכה בה בטחון. “רצונך, אדוני?”
בלעה הברות, כמו דרך־שוֹבבוּת. אשה מסכנה, הרהר. איך נוהגת אילו יודעת למה באתי?
“באתי, אמר והטיל שהות, באתי בקשר עם בנה.” שפתו העליונה רטטה.
“אה, מבני, מצוין. חייכה בעליצות. (איננה חוששת דבר.) אם כן הרי שאתה בא עכשיו משם. (מהיכן?) אַל תאמר לי שאינך רעב. אַל תהיה ביישן. חכה רגע אחד וכבר יש לך תה. אַל תחשוש, זה לא יקח הרבה זמן, אני יודעת שאַתם הקאוַאלירים הצעירים אינכם מוכנים לבזבז הרבה זמן על זקנות שכמותי (אגב־דיבור חייכה, כמות שמחייכת עלמה צעירה בעת שהיא משמיעה דיבור של פּרובוקאציה באזני העלם ומובטחת שיעמוד לסתור את דבריה בהתלהבות) – אבל אין דבר, תה הוא תמיד תה, גם כשהוא יוצא מתחת ידי הרועדות, (היא חשפה יד נאָה ורכה) וגם זה לא יקח אצלי הרבה זמן כיוָן שיש לי קומקום חשמלי חדש. זה כלום, זה רגע אחד; גם עוגות טובות יש לי… חכה רגע…”
היא דיברה הרבה כמות אשה מזדקנת שרגילה בבדידוּת ואיננה מחמיצה הזדמנות כשרה לפטפּט קצת. חביבה מאוד ועליזה־להפליא קפצה ויצאָה בענוַת־חן צנועה מן החדר לפני שעלה בידו לעכב אותה. נסתבך, שוב לא יעלה בידו לגשת ישר לעניין. גם לא יידע להסתדר עם התה והעוגות. יאכל? לא יאכל? ידבר תוך אכילה? מעליב. אחר־כך יישארו העוגות המיותמות על השולחן כמו טוֹטמים של חורבן (שטות. מה זה חשוב כבר). מצא לנחוץ לגשת להחזיר אותה. לפני־כן נתבונן בחדר. שולחן פּאטריארכאלי עתיק נאה, כסאות מגולפים נוסח גרמני ישן, כוננית קטנה של ספרים. תנך, ביאליק, טאקטיקה, וינגייט, מילון אנגלי עברי גרמני־עברי, פסנתר זעיר וכינור עליו (האם ניגן בכינור?), וילאות ארוכים כבדים, נושמים בדידוּת בדומיה ומכסים את כל הרהיטים באבק קודר של עזובה. על הקיר, מיוּתם שבעתיים מחמת הידיעה הכמוסה בלבו, תמונת הבן. ילד במחלפות ארוכות ועיניים ממַצמצוֹת מחמת האור. גאוַת־אם. (“זהו בדיוק החיוך שלי והעיניים שלי”.)
עבר את הפּרוזדור האָפל – צעדיו הידדו במוגזם – וניגש עד פּתח המטבח. המים בסיר החשמלי בעבעו והרקידו את המכסה בקול מַשק ביתי ישן ולביב בדומה למיחם משנוֹת האושר והעוני של הדור הישן.
“תסלח לי, אמר. הדברים שיש בדעתי לאמור לה קשה לי, זאת אומרת, בנסיבות… רציתי לומר: אין צורך תה. אינני רוצה. וגם… ממהר אני.” לבט לה משפּטים וגימגם.
היא הניעה בראשה בתרעומת מתפּנקת ותמוהה, ונכנעה. הוא הלך לפניה והרגיש בה מאוד מאחוריו. נדמה היה לו שהלכה בזהירות. (היש שם שטיחים?) צנח בכורסה ותופף על מסעדהּ באצבעותיו. היא ישבה ממולו והביטה בו בתמימות נוגעת עד־הלב. (הלב הזה, הנגוע, מן־הדין שתהיה בו ידיעה מוקדמת, הכמוסה ממנה, של: היכן מהלך כעת הגורל המיועד לאמהות ולבנים המתים. גירסה מופשטת של מצב עדין.)
“גברתי,” פּתח ואמר. בכוָנה אמר גברתי, בשביל להרחיק, למנוע קירבה, וממילא למנוע השתפּכות הנפש; להיות פּחות נוגע בדבר, פּחות ידיד־בית, וממילא לתת למחזה העתיד להתחולל אופי פּחות משפּחתי, בשביל עצמו. אחרת – לא יעמוד בזאת ויתייפּח עוד לפני שהאשה הרכה הזאת תבין במה דברים אמוּרים. הגיאוּת שטפה את עיניו. “גברתי. המחתרת העברית איבדה בבנה את אחד מטובי הלוחמים.”
הוא עשה שהות קלה לא בשביל למשש את הרושם שעשו דבריו. זה לא היה עשוי להשבית את סערת רגשותיו. שהות זו באָה לבחור את המלים להמשך. כיוָן שבחר בתפקיד זה, קשה היה לעבור לצד המשפּחתי שבוֹ. הוא העמיד פּנים חמוּרים. הגושפּנקא של המחתרת יכולה להמעיט את הצד האישי של האָסוֹן; העוּבדה שכל־כך הרבה אנשים זרים ורחוקים מתערבים באָסון שהוא רק אסונה הפּרטי, יכולה להרחיק מעט את המחשבה על הבדידוּת, והריקנוּת־לעתיד והשייכות האַל־שנית.
“בנה, גברתי, (בשום אופן לא רצה להפּרד מן ה“גברתי”) היה אחד האנשים הנאמנים והמסורים של תנועתנו. התנהגותו היתה מופת של מסירות ותבונת הלב. הוא היה קודם כל בן־נאמן. בכל אשר פּנה היה בן־נאמן: בן־העם, בן־למוריו, ובן־למפקדיו. רשאית הנה, גברתי (זה היה המקום המתאים ביותר למלה זו) להתגאות בבנה.”
מלים מלים מלים, הרהר. כמה נטולות טעם יצאו מפּיו. לרגע לא היה זה חברו ג. אלא איזה מופת ערטילאי של מסירות ותבונת־לב והכשרון המוזר והשכיח להיות קרבן־העם. שמַח על הדמעות בעיניו המחפּוֹת על תפלוּת המלים בפיו. אולם חובה היא. ואולי: דוקא מלים. לטמטם את הצער. לא שקט קדוֹש (איננה דוֹמעת, מחריד הוא מראה הצער במחזה מחוסר־ההבעה של ראשה המורכן. לבן. מטומטם כמו כותל) אלא איזו המולה מסיחה: פּעולת הטעיה: פּטפּוט, כדי להרויח את הזמן, כדי שכדורי הדם ינצחו את כדורי הנפש. להיפּטר מן התדהמה שבהפתעה, להסיח את הדעת מעם ההרגשה, כדי שבשובה אל עצמה תמצא כבר את הכל מלובן. ומסוים… אָבוּד לבלי־שוב. כמוֹת שמסיחים גדוד מגינים מעיר נצורה, אשר בשובם הם רואים מרחוק את העשן העולה מעירם השדודה. אחר־כך המחשבה מסתגלת, מתאמצת להשיג – מתאמצת, ולפיכך עסוקה במשהו אחר. בינתיים – הכל נהיר. נורא – אולם מושג. מכאיב – אולם פּתוך־חושים.
“הוא היה גיבור, ועתה…” שם רסן בפיו. רצה להגיד שוכן עפר. שטות, פילוסופיה של דרדקאות… ועתה, הגיעה שעתך להיות גיבורה."
למוֹרת־רוח היתה לו ההנאָה שנהנה מדברי עצמו. אולם באמת, הוא הדבר אשר מן הראוי לאמור. שתק, כאילו מילא את חובתו, וגמר.
האשה לא בכתה. ראה רק את ראשה הרכוּן אל פּי צוָארה (עורה היה עדיין חלק ורחים). הוא ריחם אותה בכל כוח עלומיו, לרבות אהבת־אֵם. כשייצא, יניח אותה לבדה, אפילו בלי אשליה, עם הרהיטים הללו, והתמונה, והבדידות, כמו שמניחים אסיר על אי בודד.
הרימה את ראשה ורמזה לו שילך. משהו במבטה זיעזע אותו. אִי־הצער. מין הרגשה של מבוכה, משהו מעיק וסתום וגרוי להתפּרץ. דומה היתה כמהרהרת באכזריות באסונה. הדבר היה משונה לפי מושגיו. הוא יצא בבהלה. במסדרון הרחיב את צעדיו. כשיצא מן הדלת דומה היה בעיני עצמו כבורח.
לפתע עצר.
“יודע אתה, נבהלתי מפניה, אמר. היא הביטה בי במבט כזה… (פתאום נמצא לו הביטוי המתאים, המתאים־להדהים, האחד ואין־בלתו) במבט כזה פּיקח…”
הלה לא ענה. משך בכתפיו והמשיך ללכת. היה זה לכל־הדעות ביטוי בלתי־מוצלח, אפילו: מופקר. גס. (צברי). גנדרני־אינטלקטואלי. משונה, סר־טעם.
אף־על־פּי־כן עוררה חשד אצל רבים שדעתה נטרפת עליה. יודעי־דבר וקרובים באו אצלה בשביל להיוָדע, וחזרו “מודאגים”. רופא־עצבים צעיר מן המכללה, עלם סקרני ובעל־דמיון, בא אליה כחַלבן והביע השערה פסוקה ומנומקת. ידיד־בית אימת את דבריו. היו מהלכים לסברה שנעכרה עליה סברתה. קרובה שלה, נערה צעירה ומעוניינת בעצמה, הוסיפה בחשיבות, שנתייחדה לה באופן בלתי־צפוי בגלל המקרה המיוחד שאירע במשפחתה, כמה מוזרה היתה. וכמה משונה, וכמה נבהלה היא־עצמה, וכמה נהגה היא עצמה בתבונה, וכדומה מיני מאורעות שאירעו בינה לבינה ומילאו אותה ריגשת נפש והתפעלות.
כשהציעו לה לנסוע לקייטנה, חייכה וקיבלה את ההצעה.
הרופאים לא מצאו בה שום סימני שגעון בולטים זולת העובדה שבהיזכר שם בנה העלתה חיוך דק על שפתיה. שׁפיוּתה הגמורה והבטוחה, ההגיונית והנאורה, במה שנוגע לכל שאר עניינים שבעולם, הגבירה את הניגוד והחריפה את הרגשת הטירוף. במרוצת הזמן הגיעו הרופאים לכלל הכרה גמורה בשגעונה. קרוביה, בסיוע תנועת המחתרת, העבירוה לבית־חולים מהודר בכפר, ומסרוה לטיפול רופא־אמן, אחד מידידיה לשעבר. היא הרבתה לקרוא, לשחוק, והיתה בדרך כלל נוחה ונעימה לבריות. דרדקי־פּסיכואַנאליטיקונים אהבו לשבת במחיצתה ולהתחקות על שרשי השׁפיוּת הנעלמים באזור הנגוע של תודעתה. בדרך־כלל הלאוּה, אף שבידרו את שעמומה, עד כי ביקשה לחדול מדבר בבנה. הבקשה נערכה בשפיוּת כזו שסמרו שערות ראשם. כעבור זמן נטרז למוחה דבר־שגעון, כאילו בנה עודנו בחיים אלא מתיירא לבוא אליה שמא סאניטארים קוטלים אותו.
במרוצת הזמן נשכחה מלב הבריות ואפילו קרוביה חדלו לתת עליה את דעתם. עד שבחסות אחד הלילות האפלים נתברר כי מאן־דהוא פרץ לחדרה. כשבאו הסאניטארים מצאוה נרעשת ומזועזעת וסתורת בגד ושיער, זו הפעם הראשונה לשגעונה, ומאָז נטלה לה נוהג כמשוגעים ממש. סמוך לאותה פריצה חָדרו אלמונים לדירתה הישנה, מקום שהתגורר דוֹד אחד מן המשפּחה, אשר לא ידע לספּר אלא שנכבל וסוגר בחדר האמבטיה. משער היה שעורכים חיפוש. מצא קופת־ברזל סתורה, אולם עד כמה שידוע לו לא היה שם ממון אלא מכתבי משפּחה.
באחד הערבים הסמוכים לאותם מאורעות נפגשו בבית־הקפה “שולמית” שלושה אנשים ממיודעינו: אותו מפקד־אזור מחמיר, עלם זה שהיה ריע הנרצח, ואותו רופא־עצבים צעיר מן המכללה, אשר, כפי שניתן לשער, לקח אף הוא חלק בעבודת המחתרת.
“תפקיד קשה מוטל עליכם כעת,” אמר המפקד.
הללו ליכסנו מבטים.
“רוצה אני שתמצאו לי בחדשים הקרובים את ג. אפילו תצטרכו לנדוד בעולם.”
לא די להם במטורפים. משמע, זה מדבר במשלים. שניהם מן האינטלקטואליים היו ותעבו בלבם את גסותו המעשית של מפקדם. ואלו בדיבורו המושאל מעולם־המתים לעולם־החיים ראו נטייה להתאים את עצמו לחברתם וסגנונם.
“אַל תביטו בי כמו שוטים מופלגים,” נחת להם על קדקדם סתירה ישירה למחשבתם היפה. “מכוון אני בפשיטות. מצאו לי את ג. חי הנהו.”
העלם צנח בכסאו. תעלומה כזו היתה למורת־רוחו רב־יתר משמחתו על תשובת החיים של הריע.
"ובכן, שמעוני, אמר, חשד עז נתעורר בי לפני זמן רב, וכל העת הייתי עובד ומתאמץ לאמת אותו. אי־אלו עובדות שהשיקו בידיעתי, ואי־אלו חקירות שעשיתי בעצמי, אימתו את השערותי, וכעת כולן בגדר בטחון שלם. כסבורים הייתם שהאשה המסכנה נטרפה עליה דעתה מרוב צער על מות בנה, ואינכם אלא טועים. אמנם, היום, לאחר שהמדצינה הניחה עליה את ידה הכבדה, אין זה קשה ביותר להטריף דעתה של אשה מסכנה ובודדה, אולם בהגיע אליה הבשורה על מות בנה לא נתחולל בה שום דבר כיוצא בזה הואיל וידעה כבר את האמת: שהוא חי…
הוא הוציא פתקה מכיס מעילו.
“מכיר הנך את כתב היד?” שאל את העלם.
הלה התבונן. בדיוק אותן האותיות המתלבשות זו על זו רשלנית, הזכורות לו כל־כך יפה מן הגימנסיה. הוא אישר.
“ובכן, שמעו מה שאני קורא לכם.”
"שלום לך אמי היקרה.
"בשׂוֹרה קשה. חטאתי, עוויתי, פשעתי, דיברתי דופי, רעה מזאת: מעלתי באֵמוּן. אַת הרי יודעת עד מה אני חף מחטא; אולם נסתבכתי. גם ענייני־כסף נבזיים, גם מלשינות, גם מעילה באֵמון. בעצם, יותר טפשות מאשר רוע־לב. לא הרגשתי להיכן אני נסחף, ולבסוף: רגע אחד של חוסר אופי, ואתה כבר למטה – בשפל המדרגה. אמא, לך אני יכול לספּר את הכל מפני שאַת תסלחי לי הכל, אולם האמת היא שהייתי מנוּוָל גדול, ומעל לכל – פּחדן. ובכן, הייתי נאלץ לברוח לחוץ־לארץ. אחרת חברי הורגים אותי. בינתיים אינם יודעים שום דבר. אבל דברים כאלה סופם שהם צפים ועולים כשמן על פני המים. (הוא צודק, העיר בחוּמרה.) ההם סידרו לי את הנסיעה הזאת. כך שכסף לא יחסר לי ואַל תדאגי. כדי להמנע מרדיפות היה הכרח לביים רצח מדומה. בעוד כמה ימים יבואו חברי ויודיעו לך שנהרגתי. חברי וַדאי יטפלו בך כהלכה, ואף כי אין זה מגיע לי אַל יציק לך מצפונך, לך ודאי שזה מגיע. ודאי שאינך אשמה במה שעוללתי. אני מקוה שתדעי להיות אֵם־שכולה ולא לעורר חשד, אחרת תשיגני נקמתם בכל מקום על פני כדור הארץ. הזהרי! במשך השנים הקרובות אשתדל להתקשר עמך שנית. היי חזקה, אמי היקרה, והכל יהיה בסדר.
בנך אוהבך ג."
עקת־דומיה. הללו חשו אַשמה־מעט. אולי מחמת הקירבה־ברוּח אל ג. הלה כפי־הנראה לא סירב להתהדר בפניהם בתבונתו הפּסיכולוגית, אף כי אילו היה מישהו משתמש בביטויים הללו במחיצתו היה קופד לו שתיקה פּרובוקאַטיבית.
“הרי זו אשה נפלאה ותמימה עד־לרחם שלא עצרה כוח לשחק את המשחק הנורא של אם־שכולה. ראשית, היתה נעדרת כל כשרון למעשי־מרמה. סבור אני שבהופיעך אצלה בחזותך הנעימה, סלח לי, כמו עלם־חמודות, מזכיר מאוד את בנה (חש שהוא מסמיק) וַדאי גם דיברת שם נאה ומצוחצח כדרכך, קשה היה לה לזווג אותך בדמיונה אל אותם האנשים הנוראים המבקשים את חיי בנה, ולפיכך לא ראתה לנחוץ להיזהר מפניך, ותחת לפרוץ ביללות, כפי שההגיון מחייב, חייכה בתוך־תוכיה למשמע דברים נאים, אף נחנפה במקצת, ונתמלאה רחמים אמהיים עליך, בשל דמעותיך המבצבצות (אין לך אֵם שאיננה מתאהבת במי שאוהב את בנה), ובוַדאי שחקה בלבה שיש לה דבר־תעלומה הנסתר ממך, ולכן שלחה בך אותו מבט פּיקח, שזיעזע אותך כל־כך. אילו אני הייתי שם מיד היה מתעורר חשדי. (איננו יכול שלא לערוך עמו את החשבון הישן.) אחר־כך החלה ההתכתשות עם הרופאים. סבורני שחששה שמא איננה עוצרת כוח לשחק את המשחק המסוכן ולכן העדיפה עליו בתמימותה את המשחק של הטירוף המדומה; (העלה במחשבתו הקבלָה מוזרה אל האַמלט) נוח היה לה להיסגר בבית־משוגעים, בתנאי־בידוד כמובן, ובלבד שלא תצטרך לשחק משחק שפוי של אם־שכולה. היא היתה אֵם ואוהבת בנה בשיעור כזה שאפילו אִם עשויה היתה להעמיד פנים ביחס לדבר מן הדברים בעולם, לא היתה עשויה להתכחש לרגשות היותר עמוקים המצויים באשה. שעֵר בנפשך איזה חיוך נפלא היה עולה בדעתה, ואיזו הרפתקה מסעירה ומשעשעת היתה זו לאשה בשנותיה, לחשוב שהיא מרמה את הכל, אתה הרי הכרת לדעת עד מה תמימה וילדותית היתה אשה זו. ובכך הפילה את עצמה בפח.”
הוא שתק רגע והצית לו סיגריה. חריצי עיניו קדרו מעט.
"טירופה התחיל ביום שבאתי אצלה לראשונה בתורת סאַניטאר והבעתי את ההשערה שבנה חי. האשה הנדהמה החלה לבכות. הסתלקתי מהר. ולמחרת היום הוציאה את פזמון־הטירוף האמיתי שלה: הבן חי אולם מתיירא לחזור פן ירצחוהו הסאניטארים. לבסוף חדרתי אצלה אחר שכבר השגתי את המכתב הזה והראיתיו לה. זה היה ליל־טירופה השפוי־למחצה האחרון; השערתי נתאמתה.
“מניח אתה שאין לרפא את האשה המסכנה?” שאל העלם את הרופא. משום מה מַקשה היה להתבונן בעיני מפקדו.
“מאמין אני שאם יבוא אליה בנה, תשתפה.”
“אף אני סבור כן,” אמר המפקד ויבש פתאום.
“כל אדם יש לו לפחות הרגשה שאיננו יודע לספסר בה, אמר העלם. ובאמת, בשום אופן אין לתבוע מאֵם שתתכחש לעיקר־עצמה, הוה אומר: אמהותה.”
“סבור אני שיש כאן דוגמה מאַלפת לתפיסה העתיקה, שאין אדם מתחמק מחטא, ושהגורל פוקד עוון גם בעקיפין. אי־שם בחשבון האחרון נגרע החוטא, יתר על כן, – עוד לפני החשבון האחרון.”
הלה התבונן בהם. דוֹמים היו בעיניו פטפטנים.
“ואני סבור, אמר בהתזת הברות, שאפשר ללמוד מכאן, איזו רעה ממיט אדם על רעהו ברגע שהוא עומס עליו סוד מסוכן וחמוּר שאין זו חובתו לדעת. מועקת־הסוד תמיד יש בה כדי להטריף עצביו של אדם. מן־הראוי שצעירים יתנו את דעתם על כך ולא יפטפטו ולא יעשו להם איש־סוד אם יש בלבם רחמים על מישהו.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.