רקע
נתן שחם
PRIVATE JOKES

כבר עבר עיקרו של יום ועדיין לא עשיתי מה שנתכוַנתי לעשות. אדם יש לו שבת רק פעם אחת בשבוע והוא מכלה אותה בתפנוקי שינה. דירבנתי לעצמי והלכתי לחדר־האוכל. רק סימנתי את דיוקנתי בחלל הדלת וכבר שעט אלי במרוצה אחד התורנים.

“שמע נא, אמר לי בלחישה מהירה, יושבים כאן שלושה קצינים אנגלים, (הוא הדגיש את המלה קצינים והיטב חרה לי), כבר חצי שעה אני מחפש דובר אנגלית. גש אליהם, הם יושבים כבר המון זמן ואינני יודע איך לטפל בהם.”

גם אני אינני “מטפל” מקצועי. לעתים קרובות מאוד נושרות לי כסיות־המשי שעה שאני בא ללטף את עורו המחוספס של איזה בן־קרנפים וֶלְשִי. מוטב שיגש מישהו אחר. אולם בדיעבד, כשאין אָין. הלכתי וישבתי אצלם. גייסתי את מיטב המלים האדיבות שבאוצר לשוני לשם שיחת־סטאַנדאַרד טיפוסית. ובמקום שכשרוני לא עמד לי, רגילותם עמדה לי. תוך כדי שיחה נתברר ששניים מן המשוחחים אגרונומים הם על־פי מקצועם האזרחי וחשקה נפשם לראות את הישגי החקלאות העברית. גררתי אותם לחצר המשק והראיתי מה שהראיתי. הגבוה שבהם, בדרגת קפטן, אנדרטה אנגלית טיפוסית גבהת־קומה, דקת־איברים, בעלת גולגולת אפורה ונישאת זקופות, סנטר עיקש ועיני תכלת עמומה וקפדנית, היה ראש המדברים בחבורה זו. הוא כינה את עצמו קפטן סמית, ואף חבריו כינוהו כך. לאחר שהתעלמתי מן הקפטן בדברי, הביט בי רגע אחד בכוָנה, אולם אדיבותו לא פגה. השני, ליטננט קוברט, היה יצור עמום לגמרי ושתוּקי, וכל חזותו באה כאילו להמליץ על ה־English Fragments של היינה; אלא שלא היה לו כפתור של מוכני בגבו. היה זה סטודנט אוקספורדי משעמם שנכשל בבחינות בפילוסופיה ונעשה אגרונום. השלישי היה שונה מן השניים האחרים. הלה ליטננט צעיר היה, קטן־קומה, גולגלתו פחוסה יותר, גולגולת אינטלקטואַלית מובהקת, ומשקפיים מבהיקות המייצגות שתי עיניים אפורות כהות אבל אוֹריות, שמשכו את תשומת־הלב מחמת ערנותן הבלתי רגילה. שערו הכהה הסגיר סבתא איטלקית יפהפייה שאיזה אנגלי רם־המעלה הצליח בוַדאי להדהימה בוונציה.

“Call me Sherwood”, אמר וחייך.

קפטן סמית שלח בו מבט קר. בקושי הבחנתי ברמיזה דקה זו. אולם שרווּד הבחין בכך, הוא המשיך לחייך ולא דיבר כלום עד תום הסיור.

קפטן סמית היה מציג כל העת שאלות־מידחה פקחניות על דבר השפעתה של האינטנסיביות על שיעור היחידה הקרקעית למשפחה. נסתייע במתימטיקה גבוהה ועשאני גברא קטילא. נאלצתי לגמגם הן נימוסים. הוא הטיח רמיזות כלפי כושר־הקליטה שהוא, סוף־סוף, בדומה לסוס שבבדיחה, עלול להגיע לנקודת האינמוצא. רק מדינה מאורגנת ועצמאית שסחרה מפותח ויש לה שליטה ימית (!) יכולה לרכז אוכלוסיה גדולה על שטח מצומצם, שבת אחים גם יחד. אם כי לא נגע כלל בשום בעיה ציונית אלא היה מדיין בשאלות חקלאיות בלבד, כמין מומחה־לדבר שאין לפניו אלא מקצועו; ואם כי אינני נלהב לתעמולה ציונית שמעמיסים על כל ג’וני שמזדמן (והוא מניע בראשו לקיים מצוות אדיבות ונימוס); ואם כי סבור הייתי שאין זה בגדר־הנימוס – לא נתגברתי על יצרי ובמין גאוָה לאומית שחצנית, שהיא למורת רוחם של זרים, סיננתי מבין שיני:

“אנחנו היהודים למדנו במשך אלפיים שנה להצטמצם לרווחתם של אחרים, מעכשיו ולהבא נדע להצטמצם למען אחינו.”

הם אמרו: Well, well והשיחה החלה לדעוך. עסקנו עוד במכונות חקלאיות והפגנתי לפניהם את מיטב ידיעותי הקלושות על דבר החקלאות החדישה באמריקה. הדברים היו חדשים והם הקשיבו. בעניין החקלאות האמריקנית נתברר שאין בינינו חילוקי־דעות והשיחה קלחה בקלות.

לפתע השמיע את קולו שרווּד ששתק כל העת:

"האנגלית שלך מסופרתת יותר מדי, אמר לי בחיבה גלויה, ממש שקספירית, כלום אינך יודע idioms?

“אמנם כן, עניתי, לא לימדתי לשוני לדבר. מה שרכשתי לי בשפה האנגלית – מן הספרות רכשתי לי.”

“כלום אתה קורא ספרות אנגלית?” שאל אותי בתמיהה. חניך אִיטן זה היו לו ידיעות מבוססות מאוד על־דבר השכלתם של איכרים.

לא בלי גאוָה, אודה ואבוש, פרטתי לפניו שמותיהם של סופרים אנגלים הידועים לי, ובמיוחד הדגשתי ספרות נדירה.

“Very interesting,” אמַר בפליאה טבעית ועיניו הערניות נחו עלי רגע כאילו היינו ידידים־וָתיקים.

חיבה זו גרפה גם אותי:

“אולם יותר מעניין הוא להכיר אנגלי שיודע ספרות עברית.”

“ובכן, אמר לי, לתמהוני הגדול, בלשון עברית נלעגת, אתה מכיר ‘מלילה’? אני קורא ‘מלילה’ וכל־מיני זה. לדבּר לא.”

ואמנם היה בקי בשפה העברית, אלא שלא הצליח לבטא אפילו משפט אחד כהלכתו. רק אנחנו היהודים יש לנו הכשרון הזה להסתגל לשפת עם ועם ומבטאה. לראשונה תמהתי על שרווּד, שהוא יודע עברית ומצוי בכפר עברי כבר למעלה משעה, ואיננו בא להתפאר בכך. אולם הסברתי זאת על דרך הענוָה, שלא היה מדבר במקום גדולים וחיכה לשעתו.

בינתיים הגיעה שעת הפרידה. הללו הודו לי, בעיקר על הארוחה שסירבו לאכול, שרווד לחץ את ידי בחום.

“להתראות,” קרא אחרי מבעד לחלון המכונית. ונסעו. נחפזתי לענייני.

עבר זמן וכל הפרשה נשתכחה מלבי. כעבור חדשיים ימים נכנסה אצלי עלמה אחת ואמרה לי בחיוך תעלומות:

“באו אליך.”

סתם “באו” חסר־גוף שכזה, מטושטש, ומעורפל, בלויית חיוך תעלומות, אין זו אלא נערה צעירה שבאה לבקרני. הלכתי בעקבותיה של המבשרת עד שראיתי חייל במדי־קצין יושב רכון אל השולחן וקורא בעתון.

שרווּד.

הפעם בא לבדו. ויתר על חברת שני האגרונומים המשעממים והפליג ובא. קיבלתי אותו בפנים צוהלות. משמע, לא סתם גינוני־נימוס היו בינינו אלא קשר של ממש נקשר בי.

ושוב הלכנו בחצר המשק, אלא שהפעם לא הטרידני בשאלות אלא הניח לי לספר מה שנוח לי וסיפר לי מה שנאֶה בעיניו. דיבר בספרות ובמוזיקה ובתיאטרון ובפילוסופיה, דברים שחשובים בעיניו הרבה. בדברו היה מפליג בהתלהבות ואצבעות ידיו הארוכות והלבנות תופפות אלו על גב אלו לסירוגין, כמין מחול, כמין פנטומימה של מנגינת המילות. הוא דיבר אנגלית מצוחצחת ומטורזנת גדוּשה תמרונים אקרוֹבאטיים מלאי הומור במהפך הסינטאקסיס. לא היה סומך שתי מלים זו לזו מבלי שיהא בכך איזה רמז למשמעות חוּכנית. והכל במידה ובעדינות מופלגת. לאחר שנתקרבנו יותר זה אל זה סיפר לי גם על חייו ועל עיר־מולדתו, ומדרך תיאורו ניכר היה שנתברך בטביעת־עין ותפיסה פייטנית מובהקת. סיפר לי על נופה של עיר־מולדתו, שמתכנס בתוך עצמו כמו שבלול, ואשר במרכזו צוק סלע שגיא וטמיר ששתי עיניו שלוחות לפניו, כחלזון זה בראשי נחלי מים, שהוא שולח לעולם החיצוני – לאוקיינוס. ומצא סמוכין בין נוף זה ותיאורו ובין אופיה הנסתר של האומה הבריטית בכלל. סיפר לי על שלג שעומד שם להאיר לב ולסנוור עיניים כמו שמחת עניים, ועל יערות, ועל האוכלוסין, ועל פשטותם הנלבבת, שהיא קצת יותר רכה ופחות עזת חושים מכפי שתיאר אותה לורנס, ועל אביו סיפר לי שהוא שייך לכת שגזרה על עצמה שתיקה, ועל אמו הטובה שמדברת בעד עצמה ובעד אביו, ועל אחיותיו שאף כי נאות הן, תרבותיות הן מאוד. ועל בית־הספר באיטן ועל העריצות השלטת בו, ועל הטרור שנוהגים שם באדם בעל נפש פיוטית שאיננו מסור לכדורגל – למן פרסי ביש האהוב ועד שרווד להבדיל אלף־אלפי־הבדלות; ועל אוקספורד ועל החירות… ועל הכל… ואלו אני מצדי סיפרתי לו את כל מה שאנחנו יודעים עלינו ועל חיינו; אולם בשבילו היה הכל כל־כך חדש ומפתיע עד שגם אני התחלתי להאמין בכך ביתר־שאת בתוקף הקשב הנלהב של בר־שיחתי.

בעיקר אהב לדבר על ספרות. היה מביע דעתו על סופר זה ועל סופר אחר וניכר בו שהוא מדבר בחום על דבר שיָקר ללבבו. פעם אחת אמר לי:

“אינני מכיר כל־כך את הספרות העברית. גם אינני חי את הלשון. אולם יש לי הרושם שאתם דומים במקצת לרוסים. הללו גזמנים הם ונפחנים, אולם דוברי אמת. היפוכם הגמור בספרות האנגלית, שהיא מנוּמסת־להקפיא ומדודה עד לאבן, אולם מזויפת מזויפת מזויפת…” הוא דיבר במרירות כמו נעשה לו עוול.

“יש בה מסורת כל־כך מפוארת של שקרים מוסכמים, מי שיבוא לערער אותה פתאום ייחשב בלתי־שפוי. כן, הם משקרים, כולם־כולם, לרבות המודרנים, מסיר יוג' וֶלפול ועד לפטרון הנזירים סטיפן ספנדר, והשוטה האירי הזקן בכלל וכל ה־Pocket Philosophy שלו. היה אחד שניסה לדבר אמת, זה היה ד. ה. לורנס, אולם הוא היה היסטריקן ושמא אפילו פּאַתולוגי. ומי הלך בעקבותיו? – a group of hysterical women. וכאלה מצויות די־והותר באנגליה. (שעה שאמר משפט זה, הרגשתי לפי המרירות שבקולו, כי הכללה זו מתכוונת דוקא לאשה אחת ומסוימת שהוא אוהב אותה בכל חום לבו – ירושת סבתא.) הספרות אצלם סתם “הובי”. אחד ה”הוביס" הקלילים ביותר, שכן איננו מביא אותם לידי רגשת־נפש כמו מרוץ סוסים, למשל."

בדרך כלל אנחנו מוכנים להניח שיעור־הגזמה מסוים אצל מי שמדבר על ספרות במקובץ, ותופס בהן, באומות העולם, סימני־היכר חותכים שכאלה. אבל הדברים האלה כשהם נאמרים בין אדם לחברו ואינם רואים אור של פרטנזיות על במת־הדפוס, יותר משהם משקפים את האמת לאמיתה הריהם מעידים על החסד שנוטה אליך הדובר. וזה רב לי.

שרווּד ואני היינו לידידים. הוא היה צעיר, סוער, איכפתי מאוד, וזה קסם לי. רחוקות מאוד אתה מוצא אינטלקטואלים שרשיים כאלה עזי־רוח ונלהבים. אין ספק, לשנינו קסם, נוסף לכל, גם הצד המפתיע, האקזוטי, שבידידות דו־ערכית זו בין צעיר אנגלי מפונק ומתורבת עד שרשי־שערותיו ובין “בן איכרים עברי, מזרחני, שחום, פוטנציה מובהקת של טרוריזם” כפי שהייתי בעיניו.

אחת לשבועיים היה שרווד בא אלי בג’יפ שלו, ומסיעני לטייל לעת לילה (עוצר לא חל עליו!), ובמקומות שנוף ארצנו התאהב־בעצמו היינו שוהים ומפליגים בשיחת ידידות עד שעה מאוחרת בלילה.

צא וראה כמה יסורים־חבויים מציקים להם לשני אסירי־תרבות, עברי ובריטי, ותתמה באיזו מידה סדנה דארעא חד הוא. בכל מקום שמצוי צעיר שאיננו משלים עם סביבתו, ואין בו די כוח, או די שנים, לבצע את זממו, שם תמצא את שברון־הלב הזה, ואת הויתור הנבון והאפֶסאוני שבא בעקבותיו, הויתור הרצוני כביכול שהגאוָה הופכת אותו אט־אט לספקנות תשושה, פקחנית מאוד ובלתי־מעשית להפליא. שם במקום המפולת הזאת אתה מוצא את המשוררים הצעירים השכלתניים מאוד, את המספרים הפילוסופיים־להגדיש, את הנשמות האומללות הללו שכל מעשיהן מזדקקים לאישור של הלוגוס הנעלה מכל ביקורת. שם במקום הזה היתה מפרפרת הידידות העל־מכוֹרתית, העל־לאומית, אולי העל־אנושית, שביני לבין שרווד. מעולם לא נתחככנו בגלל הבדל שבהשקפות פוליטיות וכדומה; את כל הספירות הללו טישטשנו בינינו, הללו לא היו קיימות לגבינו. היינו משוטטים רק במקום שנשמות ערטילאיות יכולות לשוטט, במקום שהשם המפורש איננו מגרש את הסיוטים. שנינו היינו סבורים אותה שעה שהיסורים האמיתיים שלנו, התתקרקעיים, התהומיים הם יסורים ממין אלו של טוניו קרגר, עם הקנאה בכל מי שעשוי למצוא את סיפוקו במרקחת של דבש־בחלב ואשה צהבהבת ושליוה, ואיננו רואה את עצמו חייב לדרוך במרומים הצחים במקום שם מוזות צוננות וקפואות שומרות חסד אחרון לפיגמַליון ומקריבות לו את שפתי־השיש שלהן לנשיקה. פיגמליון המסכן… זה היה “ספלין” לתפארת. מַנפרד היה יכול להתקנא בנו.

יום אחד היינו מדברים, כדרך אנשים צעירים, בנשים וכו'. מדברים היינו בזה תוך בושה, כאילו נתנמכנו לצורך הנושא. ואמנם היינו משתכשכים בשיחה זו בהרגשה שאנו עוסקים אמנם במה שטוב לנו אולם לא במה שנאה לנו. אמר שרווּד: “הפוריטאניות, הרי זו המצאה נפלאה מאוד של אנשים פקחניים בגיל העמידה. הללו רצו למשוך עליהם את האושר הארצי, המוחשי, על פני מרחבי־זמן ממושכים יותר, עד זיקנתם התשושה, על כן ציוו על עצמם בצעירותם את הפוריטאניות, לבל ימאיסו עליהם את תענוגות החיים בגיל עשרים וחמש וייהפכו נזירים, קודם־כל מן הבחינה הפיזיולוגית.”

ידעתי שהפוריטאניות מציקה לו לא רק כמוֹפע שכלתני אלא גם במקום אחר, במקום שבשר חם וחי מאַכל עצמו ביסורים. ראיתי גם את תמונתה הפוריטאנית והחיוורת של הֶלֶן הזקופה והיפה; היפה כדי־כך, שאתה רוצה לצעוד לאחוריך בחרדת קודש ולהתבונן בה בעצימה חלקית של עיניך כמי שמתבונן במכלול־אמנות האסור במגע.

מדי פעם היה מביא לי את ה־“new Writing”. היה מצביע על מלאכתם של סופרים צעירים שעשויה נאה או בלתי־נאה, ביושר או במזויף. הסביר לי כיצד נדבקים צעירים בקוניונקטורות שיש להן אהדה מוּטרמת של הציבור וזוכה ספרותם לפירורים משולחנה של אהדה זו. אחד־אחד שיטח לפני ובקע את כרסו והראה לי את הטבעת שבלע הדג, זו הטבעת שאבדה בהיכל המלך.

“אולם, אמר, זו אינה ספרות רצינית. התבונן בספרות הרצינית וחוששני שתמצא אותה גרועה אלף־מונים. ראה את השירה. איזה פילפול, איזו שכלתנות, אילו עקמומיות של מודרניזמים באים להסתיר את העובדה המבצבצת של ספקנות תשושה, של מורך רוח סחוטה, של היעדר כל רגש טבעי נאמן. אה, כמה מכוער הו.”

שרווד שקע בהרהורים. הרגשתי שחלה בו איזו תמורה. לא היה בוחל בהלקאה עצמית, האופיינית כל כך לסוג זה של אינטלקטואַלים, אולם הפעם אמר דברים חדשים לגמרי.

“האסון שלנו, אמר, של האינטלקטואלים (תמיד אהב להשתמש בביטוי הזה “אנחנו האינטלקטואלים”, כאילו זוהי חטיבה אנושית בפני עצמה), הוא שאנחנו חסרים כל מצפון. המצפון שלנו הוא consequence של מחשבות בעד וכנגד. מכאן התשישות, מכאן אזל־היד. מכאן חוסר המעשיות. אנחנו חושבים שכל ה God’s only world מסתנן דרך הנימוקים החריריים העלובים שיש לנו לומר בזכותו או בגנותו. משבח אני אנשים שיכולים לשרת את מולדתם אך ורק משום שהיא מולדת, בין אם הצדק על צדה או על צד היריב. שלח אותנו לשרת. לשרת! רק בדרך הזו ירפא לגדלני־נפש שכמותנו. טול מאתנו את החופש הארור הזה, לחשוב יותר מכשיעור התביעה למעשים. תן לנו להיות פעילים, לעבוד בצוותא, ותחת מרות של אנשים פשוטים שאין להם אלא מה שיש לפניהם. אנחנו אנשים חולים, חולי תרבות. לָקינו באסטמה שכלתנית וצעדינו כושלי פוֹדגרה. as a matter of fact.”

שרווד נעשה לייבר־פּאַרטי. וקיצוני ביותר. כמות שהיו מצויים בתוכם לפני שעלו לשלטון. זו היתה מחאתו שלו נגד עצמו, כנגד הרכיכות הנבונה־מדי של אופיו הער ומזגו הסוער, שנכבלו בשלשלאות של עומס שכלי. ואולם שרווד נשאר שרווּד. יכול אתה להלביש עליו את כל המדים וההשקפות שבעולם, ומשקפיו יחייכו אליך את אותו החיוך הטוב והנבון שקסם לי כל־כך.

יום אחד נסע שרווד למצרים. לפני נסיעתו הבטיחני להתראות עמי לפני שיחזור לאנגליה. אמר שיקח leave ובלבד שיתראה עמי פנים.

“שמח אני על ידידותנו, אמר לי בהתרגשות בטרם נסעוֹ. מאמין אני בידידות. מועטים הם הדברים בעולם שאני יכול להאמין בהם באמונה שלימה, כידידוּת. טול ממני את האמונה הזאת, וחיי אינם חיים. ואינני מכוון לידידות זו שאתה רוחש כלפי אנשים שגדלו אתך או חיים בכפיפתך ומתוך עצלות ושיגרה נתקשרת אליהם. לא זו! אלא אותה ידידות שאתה מוכן ללכת עד קצוי־ארץ כדי למצוא אותה ולא אחרת. אותה ידידות שאין לה תמורה ואין לזמן שליטה עליה, והמרחק איננו ממגמג אותה, שאם אין אדם מוצאה הריהו חש עצמו מעין פלג־אדם. ידידות של שתי נשמות תאומות שנקרעו משׂק־החיים ונפלו כל אחת בנקודה אחרת על פני הכדור המסוחרר הזה – היא מלח החיים. האהבה הבוגדנית… אולם הידידות.. סלח לי ידידי על המלים האינטימיות־מדי, אני מקווה שלא תתן בי דופי על־שום שאני מחלל במלים נדושות הרגשות נעלות אלה…” (כל אימת שהיה בא לכלל התרגשות, היה סבור שהוא מדבר נדוֹשות.)

שרווּד לחץ את ידי. רציתי לאמור כמה מלים טובות אולם הסינטאקסיס לא עמד לי. נתבטאתי אף אני בלחיצת יד.

“להתראות,” קרא לי, בעברית.

“במהרה!” צעקתי אחריו אנגלית.

ונסע.

מקץ חודש נלקחתי למחנה־עצורים. חבריו של שרווד עצרוני. רחוק הייתי מלהעתיק תרעומת שבלבי גם עליו. ידעתי שאין שרווד מייצג את אנגליה האימפריאַליסטית הוולגאַרית, התוקפנית. הוא היה בא־כוחה הנאמן ביותר של אנגליה של־מעלה, אנגליה של שֶלִי וקיטס, ושל הקונפטי הרכרך שמתמסמס בפיה של המוזיקה הוולשית העממית. אף־על־פי־כן תמה אתה לפעמים כיצד הם מתגוררים בכפיפה אחת, דיירי אנגליה של־מעלה ואנגליה של־מטה, ופעמים דומה עליך כאילו יד אחת עצומה מכוונת את כולם כאחד ונותנת פתחון־פה פעם לאלה ופעם לאלה לפי צרכים שלה שסמויים מעיני זר. שעה שאלו מדברים אלו מחשים. ואינם באים אף פעם לכלל מחלוקת.

אנו, הצעירים, כבר מזמן חדלנו לייחס הוד של טראגיות למעצר. ומשעבדינו סייעונו בכך. אין המעצר נדיר כל־כך אצלנו. רומאנטיקה היא עניין לרומאנטיקים. הטראגדיה האמיתית הריהי במקום יותר עמוק ומכאיב. כשאתה רואה באיזו קלות מסתגלים אנשים צעירים שאין עליהם דאגת פרנסה, לשלילת החירות, כשאתה רואה שאין בהם שום הרגשה עזה של עלבון צורב, ולא משטמה שרשית ואי־ראציונאלית אל מי שכבל אותם, כל זמן שאיננו פוגע בהם גופנית, אתה יכול להגיע למסקנות מרחיקות־לכת בדבר הטבע האנושי, שסתגלנוּת היא תכונתו השרשית־ביותר. חיוך־של־גבורה זה שבו אנחנו מקבלים את המעצר כמובן־מאליו, אינוֹ אלא קוצר־הראות של הכוח המדמה. אולי יש בכך רגילות; על כל פנים, כשאתה רואה את ההשלמה החוש־מעשית הזאת שבה בני הנעורים מקבלים כפייה גסה זו של אלימות חוקית, אתה מבין את הדרך בה טומטם כוח־רצונו של עם גדול וחזק מעמנו אלף־מונים.

לאט־לאט אתה מתחיל להתגעגע לחירות; כלומר: לאשה, למצב של תנועה, לאפשרות של זימוּן פגישה על־מנת שלא לבוא אליה מתוך שרירות הרצון, למיני־מאפה שאינם בנמצא, לבדידות. המלה האחרונה עלולה להתמיה, אולם אמת היא, משופע אתה כל־כך בשיחות רעים בלתי־מבוֹררות, שאתה נכסף למעט בדידות. פעמים אתה מגזים ומביע הרבה יותר מכפי הצורך הנפשי – בגלל הפיתוי שיש במציאותו של מישהו שמוכן להמיר את שעמומו בהקשבה רומזת־אהדה לנגעיך שלך.

בימים הראשונים של המעצר שמתי לבי לארגן את חיי. לאחר שמצאתי לי כוכים למטלטלי ופינקתי עצמי בכל מיני “מוֹתרות”, שסידרתי לי מסמרטוטים וגרוטאות שהורישו לי קודמי, יצאתי לסקור את החצר. ראיתי שיש חצר גדולה מאוד שמסתיימת ממש אצל הגדר החיצונית שמעברה השני מחנה־השומרים. ראיתי שיש שורה של בתי־כיסא לאורך הגדר. נמלכתי בדעתי ונתכוַנתי ללכת לראות מה שמצוי בחצר. אולם איזה כוח סמוי עצר אותי במקומי. תוך הרגשה עמומה שאי־אפשר לקרוא לה ראיית־הנולד אולם היא איזו מין בינה שמוַסתת עלינו את חיינו, שמרתי לי את החוָיה הגדולה של הטיול אל הגדר ליום שבו יירד המתח של מצב־רוחי לנקודה־המתה התחתונה.

לא עברו שבועיים וכבר פקעה סבלנותי. הייתי הולך עד אמצע החצר ושב לאחור מתוך החלטה קשה. כיוָן שנתתי דעתי לזאת פעם אחת, שוב לא הייתי בן־חורין להיפטר מכך. כוח סמוי היה מושך את רגלי לעבר הגדר, וכוח רצוני עשה בו תמרונים של גבורה, ועמד בפניו. חיתכתי לי את כף־רגלי ונסעתי לבית־החולים. זו היתה ההרפתקה הגדולה של המעצר. שם שבה אלי רוחי. דרך חלון בית־החולים אפשר היה לראות פיסות של ירק, ירק ממש, מאיר עיניים, חַי, מדבר. שם גם לוהג פאטפון צרוד בזכות המוזיקה הנאה שעזבתי מאחורי, בבית. משם התגנבה מסילת הברזל של הגעגועים, חמקה לה ורצה הביתה.

כשהחזירוני למחנה המעצר, שוב נפלה רוחי. חשבתי על חברי וחברותי ועל כל האנשים הטובים שעלולים להתגעגע עלי, ועלולים להתייגע במלאכה קשה זו של געגועים; וצר היה לי עליהם, שאינני אוהב לייגע את ידידי. הרגשתי שמרה־שחורה זו שנופלת עלי לא תופג אלא בשינה עזה. אולם זו אינה באה אלא כשאינה נדרשת. קמתי ויצאתי החוצה, ומצאתי את עצמי הולך אל הגדר החיצונית.

הפעם לא עמדתי בדרך אף פעם אחת. כל צעד שלי דרך בטוחות בארץ לא־נודעת. קרוב הייתי להלך על בהונות. עיני בלשו סביבי כאילו באמת אפשר שיפתיען משהו. בחדגוניות חיי המעצר, אפילו חרגול שמנתר בפתאום עשוי לדבר אל עיקר חיוּתך.

לראשונה נתקלה עיני בתיל שהוא סבוך במקום הזה יותר מבמקומות אחרים, ובשלטים שעמדו מאחורי הגדר: זהירות. מוקשים. בעברית ובאנגלית. קראתי בתיאבון רב את האותיות הרבועות אשר זה־כבר לא ראיתי דוגמתן, עיני נצמדה לכל כתם של צבע שנשתרבב לו מן האותיות הכתובות צבע שאינו יציב. נפתלתי עם כל רבב ורבב. שלחתי את עיני מעלה ומטה ונצמדו לכל מה שהוא בר־צימוד. ובכן? הלכתי? דומה הייתי למי שהגיע למטרה נכספת ונתאכזב. מצב מגוחך ובלתי נעים שהוא עניין נדוש לכל משתכשכי ברגש. הרגשתי שהכרח הוא כי יקרה משהו בעקבות טיולי.

לפתע ראיתי שבתוך אוהל מאהלי החיילים מתרומם אחד ומסמן לי בידו. חשבתי שהוא מורה לי להסתלק מן הגדר. על כן שהיתי במקומי שהות־מה ורק לאחר־כך נסוגותי מתון־מתון כאילו מתוך רצוני החופשי. הלה המשיך לסמן בידו וגם קרא משהו שלא קלטה אזני. כשראה שאני מרחיק מן הגדר, יצא מן האוהל ובא אל הגדר במרוצה. הקומה, התנועות, המשקפיים שניצנצו מרחוק – הכל היה שרווּד. נתחַלחַלתי.

לא רציתי להיפגש עמו. ולא מתוך שביקשתי להתראות כמין פאטריוט־שנעלב, מעשה דל־גאֶה הבוחל בידידותו של בן העם המשעבד: שנא אני את ההופעות התיאטראליות הללו. אולם תעודותי היו מזויפות, ואלו שרווּד הכירני בשמי הנכון. שרווד מכירני ומיד מתגלה זיופי. לפיכך שמתי עצמי כאינו שומע ונסתלקתי משם, לראשונה בצעדים מדודים ולאחרונה בחפזון. שרווּד נצמד לגדר וקרא אחרי במבטאו הנלעג, במלוא גרונו:

“דן, דאון! שאולום! שאולום! דאון!”

הרגשתי את עצמי שלא־בנוח אולם לא פניתי לאחורי. חברי הסתכלו בי במבטי־חשד. ידעתי גם מה עלול לחשוב עלי שרווד, אך הנימוקים־שכנגד היו חזקים יותר.

לאחר אותו מאורע נזהרתי שלא להיראות בחצר. גזרתי על עצמי מעצר־בית, ואם נצטרכתי למשהו, יצאתי במרוצה. יום אחד, כשאך יצאתי מן הדלת של בית המעצר (לאמיתו של דבר, לא היה זה בית אלא מוסך שהותקן בשביל בריות שיצאו ממסלולם – בדומה לג’יפים סוררים), ראיתי את שרווד עומד מעבר לגדר ומחכה לי. שבתי ונצפנתי בתוך הכתלים ולא יצאתי אלא עם דמדומים, שעה שסילוּאֶטה שלו חדלה לאַיים עלי ממערב. נצטערתי מאוד על מה שאירע, אולם לא היתה לי ברירה אחרת. סבור הייתי שמוטב לי להפסיד את שמי הטוב אצל שרווד, מלהפסיד את שמי הרע אצל הבולשת.

לילה אחד, שכבתי על דרגשי ונתאמצתי להרגיל את התנומה גם למצב זה של עצלות מהורהרת שנופלת עליך לפתע אם עשית יום מחייך ואין בו כלום. אותה שעה טפחני מישהו על גבי. אינני נוח לרגוז, אולם אותה שעה, זעפתי. אדם שרגיל לעבוד תשע שעות ביממה, ולמעלה מכך, והוא שרוי בבטלה גמורה רובו של יום, אם באים להעמיס עליו עבודה שלא בתורו הוא מרגיש עצמו מקופח. אף כאן היינו מקפידים על השויון המכאַני, שאיש־איש יעבוד את מחצית השעה שלו מדי יום ביומו. זה היה ראשית הניווּן. נתהפכתי על גבי ואמרתי, עזוב אותי אני רוצה לישון. פתאום ראיתי צללית של גולגולת זו הרכונה עלי והנה איננה ממקומותינו. לא הכרתי את כל העצורים עמי בכפיפה אחת, אבל סילואטות של גלגלותיהם מוכן הייתי לזהות במישוש בלבד. אותו רגע חלף על פנינו הזרקור, וראיתי את שרווד לפני. בבגדי־עצור בא, סילק את משקפיו, וחדר לתוך המחנה בלילה. אילו היו מגלים אותו היה לוקה וחוטף.

“שלום! – אמר לי בלבביות עברית. ארבתי לך וראיתי היכן אתה שוכב ובאתי. המשיך באנגלית. לא נאה, כלום למה אינך רוצה לראותני? כלום איננו ידידים עוד?”

לראשונה ניסיתי להכחיש את העניין כולו, טענתי להד"ם, לא ראיתיך. ושרווד בשלו:

“ראית אותי, ראית אותי, התעקש, הרגשתי בזאת.”

הוא הדגיש את המלה “הרגשתי”, רכה היתה ורוטטת כאילו מתוך קרביו יצאה, חופנת היתה בחובה את כל הדברים הנעלים שהיינו מסוגלים לאמור פעם על דבר אחוַת הלבבות. לא יכולתי להכחיש עוד.

“אמנם, אישרתי לו, לא רציתי לראותך פנים.” ולא פירשתי.

“למה?”

משכתי בכתפי ולא עניתי דבר.

שרווד חייך. הוא הבין זאת בדיוק כאשר יגורתי.

“סבור הייתי שאַתה אחר. שאַתה יכול להתרומם מעל כל זאת, מעל לצרוּת־העין השוביניסטית הקטנונית הזאת, מעל למשטמה האי־ראציונאלית שהיא־היא חורבן העולם.”

שרווד הביט בי ברחמים וחייך חיוך מר.

ואז לא עמדה בי רוחי. בושתי בפניו. נכלמתי בעיני עצמי, אף כי ידעתי שהנימוקים שלי באו ממקור אחר. אז סיפרתי לו הכל, מתוך אמוּן עיוור זה שאדם צעיר יכול לתת באדם צעיר, ברוח של ידידות נעלה שאיננה דורשת הבטחות־דברים אלא מאמינה בהבטחה האחת והיחידה של אוֹמן־הלב. סיפרתי לו את הנימוקים האמיתיים, המסוכנים, של התכחשותי.

אחר כך שבה השיחה וקלחה כימים ימימה, ועתה נוסף לה הניחוח החריף הישן של זכרונות שיכלו לזמן ומוראותיו ושמרו על תמימותם הבתוליית.

למחרת הובאתי לחקירה.

“השם?” שאל אותי הפקיד שישב בפתח ולא הרים אלי את עיניו. שתקתי.

“דן צוהר (סוהר)”. קרא מאחורי אנגלי גבה־קומה שהביט בי במבט חוקר. (המשפט האחרון כולו ניחוּש, הואיל ולא נפניתי כלל לאחורי. עמדתי זקוף ופני לפקיד הרושם, כאילו לא אלי היתה מופנית הקריאה. אולם בערפי החלה לזחול צמרמורת קרה ומדגדגת.)

נפלתי בפח. ניסיתי להכחיש בכל תוקף, אולם פסקו לי שנה אדמיניסטראטיבית.

שרווּד עבד בבולשת הצבאית.

לא הרביתי לכעוס עליו. אבל נזפתי בעצמי על פטפטנותי ותמימותי. אף אני אולי לא הייתי נוהג אחרת משרווד. נשבעתי ללמוד מכך לקח טוב לעתיד לבוא.

במסדרון חיכה לי שרווד. ארשת־פניו לא הודתה בעוול שעשה לי. הוא, שלא ישב במעצר, היו לו ודאי השקפות רומאנטיות לגמרי על ה“חוָיה” הזאת.

“הזוכר אתה את שיחתנו?” אמר לי בנעימה שכאילו המשיכה שיחה שהופסקה לרגע. הפעם הפניתי לו עורף במתכוון. “מכבד אני את מי שיכול לשרת את מולדתו אך ורק על שום שהיא מולדתו. אנחנו אנשים חולים. אנשים חולי תרבות. צריך להבריא אותנו. רואה הנך, אפילו את ידידותנו הייתי מוכן להקריב למטרה נעלה זו. אבל אני חושב שאנחנו נמשיך להיות ידידים דוקא עתה שהצגתי לפניך מופת נעלה ועשיתי למען נשמותינו שלנו.”

שרווד ה־Souls healer. אינני יודע אם נתכוון ללעוג לי או שאמר מה שאמר מתוך תמימות מבהילה זו של אנפאן־טריבל. על כל פנים, אותו רגע חזרה ונתחוללה הדרמה הנושנה שלא רציתי בה. ידי נתרוממה וסטרה בכל כוח על לחיו המשופעת של שרווד…

ארבעה חיילים התנפלו עלי. שרווד עמד חיוור ודומם כהלום רעם. ידיו רטטו ובעיניו עמדו דמעות של עלבון וכאב.

“Never mind, only Private Jokes.” אמר לחיילים, וסימן להם בידו שיניחו לי.

והלך לו. ארבעה חיילים לקחוני והובילוני למעצר.

מאז לא ראיתיו עוד.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!