רקע
נתן שחם
הכוונת העליונה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

לשאון היריות הורגלנו כשם שהורגלנו למשב הרוח בשדות ולהמולת הים. קול הנפץ הוא כמו קול המטר לעת חורף וכמו צפצוף צפרירים של צפרי אביב. הוא מוסר בדבקות את הנהם של ההיסטוריה, את הרעש ההכרחי של שרשראות הזמן הממונע אי־לאן. זהו קטע הסולו של הנצח בסימפוניה העמוקה של לידה, חיים ומוות. משונה, לפתע, כמו הקיווי, שהצמיחה, הגידול וההתהוות ישמיעו רחש־קול.

העולם עומד בסתיו, הלבלוב הירוק של העלומים יִשוֹר, מתוך תקוה מפויסת, שהלשד ישוב לטפס בחיוניות עזיזה על פני הרקמות שבגזע ויחלוף כמו רטט בענפים החשופים. הנותרים יקמלו ללא עת. אכולי כנימת עופרת ינועו לאִטם על פני השלד הנוקשה של האילן ויסכו על ניצנים חדשים, מסותרים. רבים מאתנו כבר מתו, בלכתם עמנו בזה, ברוצם עמנו שם, בשחקם אל נערה, בחיותם, מלאי אונים, שוקקים, עזים. רבים מאתנו חיים, בשכבם מתחת למעטה החום של הכליה וההתחדשות, בהיותם אינם, אינם – מתים. בין אלו ובין אלו חי משהו גדול, בלתי־נתפס, בלתי מוגדר, אולי – עם.

כך חשבתי כששכבתי, ספק־אני ספק ריעי שמת, על פני המקום, אשר אחד מאתנו אולי יפול בו, ולפיכך הוא כבר שלי. חשבתי על סמי, ידידי, והחלטתי מתוך צער רב שמשהו אינו כשורה. משהו קרה לעלם הזה ואין בכוחי לעזור לו. השתדלתי להסתיר מאחרים. ואולי אני טועה. ניסיתי להעלות בדעתי כל מה ששמעתי מאז, כל מה שאמר לי ולאחרים, ונוכחתי שהשערתי יש לה על מה שתסתמך.

לראשונה שמעתי זאת כשעברתי בדרך מקרה ליד להקה של טירונים במחנה האימונים. לפתע קלטו אוזני דיבור משונה. סמי, סמי ג., הידוע כאחד המדריכים הטובים שלנו, סיכם את השיעור באוזני טוראיו בזה הלשון:

“זהו, הכריז. מי שתופס עמדה בטוחה ומוסווית, יש לו מעט מאוד סיכויים להיפגע. זה לא מספיק. חוץ מזה: אסור לשתול את האף באדמה. אם אתה רואה קנה מכוּוָן אליך, אל תזיז את מבטך. תקע בו מבט ישר, מכוּוָן עקשני – ואז לא יפגע בך הכדור בשום אופן.”

חומד לו לצון, הרהרתי. התבוננתי בפני הטוראים וראיתי שאינם יודעים אם לשחוק או להעמיד פנים מבינות. נעימת דבריו לא נשתנתה בסיפא. רציני, פסקני, משכנע, – כך דיבר, כאילו קורא באזניהם מחוֹברת ההדרכה. “הביטו ישר מול הכוונת העליונה של הכלי שממולכם… ואז לבטח לא תיפגעו…” – מבטיח. לאחרונה פרצו בשחוק. והוא העמיד פני נעלב. ככה התל בהם כאילו הם מתכוננים לבלוע עפר בזמן ההתקפה. ראיתי שאיננו מעלה חיוך על שפתיו אפילו כשהללו שחקו. זקפתי זאת לזכותו. סמי נתבגר. הכרתיו כנער ביישן ונוח לבריות, שוחק תמיד, שאיננו יכול לכלוא את שחוקו כשהוא מספר בדיחה ונוטל בכך את טעמה. הפעם סח להם בפנים רציניות וקפדניות שטות משונה מבלי שיעלה קמט חיוך על פיו.

בדרך כלל אהבתי את ההומור שלו. לפעמים היה מפטפט בחביבות דברים, שליבא לפומה לא גלי, בפיקחות, מתוך הסתייגות של בדיחות הדעת, עד כי היה מצליח להבקיע ישר אל תוך האינטימי ביותר בלי להיות בכך טרחן. הוא היה האדם היחידי שיכולת לשמוע מפיו דיבור של מסתורין. זכורני איך גרס פאטאליזם, בימים הראשונים של הקרבות, מתוך בת שחוק של אינטלקטואל התופס בשכלו את דרכי סטייתה של התת־הכרה שעה שהיא מסרבת להכיר במוות. הוא היה מקדים את התת־הכרה באמונות־תפלות־מדעת, כדי להיפטר מהן מלכתחילה, כשם שהיה מקדים להכריז: “אל תרגיזוני, יש לי רגשי נחיתות”, מתוך הומור נבון ופכחנות עליזה. זכורני כמה התפעל כששמע לראשונה את הבדיחה הדרדקית על דבר הכדור והמספר, שאין אדם נפגע אלא אם פגע בו הכדור המיועד לו. אני כשלעצמי לא נהניתי אז. כל כמה שאנשים מפוכחים הם, אולי קצת רציניים מן הראוי, ראיתי את התמכרותם לפטפוט סר־טעם זה כּהתרופפות עצבים.

הלכתי הלאה ומצאתי עצמי מפתח לי להנאתי את הרעיון הטפשי שאמר סמי לטוראיו. יש היסט ברוח ויש היסט מחמת עין נעוצה ישר מול הקנה. כשיש היסט ברוח, רוח קלה, מסיטים את הרובה בשיעור דמות אחת בכיוון ההפוך. אם יש היסט בשל מבט־עין – הכל אבוד. צריך להשליך את הרובה ולהימלט. כשם שמביאים במבוכה בן־אדם אם מביטים ישר אל תוך פיו, כך אפשר לבלבל רובה אם מביטים ישר אל תוך לועו. רעיון: להשתמש במהתלה זו כמבחן של אינטליגנציה: כמה זמן דרוש לאדם עד שמבחין באבסורד.

כעבור כמה ימים נזדמן לי לעבור שוב ליד להקה של טירונים, ששבה מאותו השיעור. שוב שמעתי את סמי מדבר. מתוך סקרנות משונה חיכיתי לסוף דבריו. לתמהוני שמעתיו חוזר: “מי שתופס עמדה…”, ולבסוף אותה הלצה סרת־הטעם, בדיוק כפי שדיבר בפעם הראשונה. שוב היו פניו רציניות, ושוב באו הטוראים במבוכה עד שפרצו בצחוק. תמהתי מה ראה לחזור על מהתלה זו פעמיים, ובנוכחותי. בסתר לבי הצטערתי שנוכחותי אין בה די תוקף כדי לביישו. עד־מהרה נתפייסתי לעצמי אבל נחרדתי כשראיתי משהו משונה במבטו. דומה היה כמי שנפגע באמת משחוקם של הטוראים, כאילו חשף בפניהם נשמה־יתירה ומלגלגים עליו. לרגע שב וחייך והסיח עננים מעל ספקותי. פרקתי שחוק מתוך קורת־רוח. ראיתי שהוא משחק את תפקידו באמונה ומחדד את ההנאה האינטלקטואלית שבמשחק־הפאתאלוגי עד כדי גירוי.

לעת ערב הזמנתיו לטייל בחורש הסמוך. לא יכולנו להרחיק־לכת כדרכנו, מחמת המשמר הקדמי. הבטחנו לא לעבור את העמדות הקיצוניות. לפיכך לא יכולנו להגיע לקרחת החורש ולא לבקעת המעיין, ואפילו לא לשתי האבנים הגדולות ולא לשום מקום שיש בו צידוק־ישיבה, ונמצאנו צונחים בתוך אחד מסבכי האופל שבין העצים. לא הצלחתי להשתחרר מההרגשה שיש משהו משונה בצוות־ריעים זה, שחמדנו לנו לפתע. היה לילה רך, נשיי, רגשני, מסוהר. מעשה־הפסיפס שרקם אור הסהר מבעד לעלוַת הצפצפות המכסיפה, טישטש לחלוטין את דמות הנוף. דומה היה כאכוּל רקב־אור ומכורסם בשיני חשיכה שוחרת טרף, ומעלה על הדעת זכרונות קשים. המדים אשר על גופו של סמי נראו ככתונת תשבץ של שחקן אומלל ולא מדי קרב של חייל. שאלתי אותו שאלה אחת ישרה וקשה ואכזרית.

הוא סיפר לי בדייקנות מה שאירע. כל מה שלא הודיעו בעתונים ולא סיפרו להורים ולחברים. ברגע הראשון נתחלחלתי. אחר־כך התחלתי להרהר בזאת. סיפר לי איך מצאו את גוויות השניים הראשונים, ואיך גררו אותן על פני האדמה, הואיל והיו ששה בלבד ולא היו להם אלונקות, ואיך ניסו ללכת בדרכי־עקיפין הביתה עד שעלו על מארב. במהירות מפתיעה נערכו לקרב. שעה תמימה שכבו וירו ולא הצליחו לסגת, עד שהאיר הבוקר. אז נתברר שהאויב איגף אותם. מקלע האויב “עבד” מן הצד. התחילו לזחול במורד תוך חילופי יריות. את הכדור הראשון קיבל ח. הוא התהפך על גבו וקרא: “הניחו לי…” גררו אותו עד שאיבד את הכרתו. בו ברגע נפגע ב. בראשו, ומת. ג. נפגע בברכו והחל לגלוש על צדו.

… ראיתי שהקרב אבוד, סיפר, התחמושת אזלה. ידעתי שאני מוכרח להניח את הפצועים בשדה־הקרב. נותרנו שלושה. פקדתי עליהם לברוח לחורש ולהיעלם. שמתי־לב ליחידה קטנה של האויב המנסה להגיע לחורש, הפעלתי נגדם את המקלע עד שנשתתק. זחלתי לאחורי. המקלע של האויב התקדם בקפיצה לעברי. יודע אתה, משונה… הוא היה רחוק ממני חמישים מטר בלבד וירה מולי כל העת, כדורים זימזמו מעל לראשי והתיזו גושי עפר לצדי. ולא נפגעתי. לא היו לי כדורים. הבטתי ישר מול הלוע של המקלע ולא הסבתי את עיני. זחלתי לאט־לאט לאחורי עד שהגעתי לחורשה. את הקשר עם ט. וד. איבדתי. כשהגעתי לחורשה התחלתי לרוץ כמטורף. היריות פסקו. הבינותי שהכל אבוד. נשארתי לבדי… למחרת חזרתי למקום עם מחלקת התגבורת. הם מותתו את הפצועים עד־אחד. את ב. מצאנו כרות ראש. ט. וד. – ללא יד ימין. לח. כרתו את זכרותו… חתמנו את הגוויות בארונות וצווינו לא לפתוח. – – –

ניסיתי להעלות בדמיוני את חברי ולא ראיתי דבר זולת מחזה־זוַעות אחר שראיתי לפני כן. ראשו של ב. – המנגנון הסבוך והמשוכלל, מלאכת המחשבת של אלוהים – הותז בהנף־יד פושעת. מתוך בחילה תיארתי לי את ח. – האידיאל הגברי של העדינה בנשמות הנשים… וט. וד… ידידי־נעורי היו. ועתה נותרנו שניים, סמי ואני, ואנחנו מספרים בשלוָה מדומה על מפלתם של ריעינו הטובים.

חשבתי, כשם שחושבים כל האנשים הסבורים שהם מפוכחים, כי אין צורך להזדעזע במיוחד משום העובדה שהתעללו בגוויות החללים. אמרתי לעצמי שאחרי המוות לא־איכפת לי מה עושים בגוויתי. הרעיון שאהיה מת, דיו לעורר בי רחמים מגונים על עצמי. הגוויה כבר אינה מעניינת אותי. אולם ברגע שטרחתי לנמק לעצמי את אדישותי למַה שנעשה מעבר־מזה של המוות, הבחנתי בכך שהמוות עצמו איננו מוּחש לי בשום פנים. כשאני אומר מוות אינני משיג לאמיתו־של־דבר שום עובדה שאני יכול לתפוס בחושי. המוות, הוא הכרה שאני צריך לסנן לתוך חושי באמצעות הזכרון המתמיד, שאת האדם הזה לא אראה עוד, לא משום הסיבה שלא ראיתיו עד כה, משום הריחוק הגיאוגרפי בלבד, אלא משום שהפך למהות אחרת, שאינה בת־תחושה בעודני חי, נושם, גדל, ושוחק. התרופפות הזכרון כמוה כאי־הכרה במוות. אולם הגוויה עם היד הכרותה – זו תמונה שאני יכול לתפוס בחושי בעודני חי. המוות הוא מושג; הצואר הכרות הוא תמונה. אני תופס את המחזה הזה בצורה המוחשיית ביותר. יש לי תחושת חלחלה בצואר הנושא את ראשי החי. יש לי הרגשה מסתורית, מהותית, בלתי מושאלת, שאני נושא על ראשי את ראשו הכרות של ריעי המת, ועל כתפי – את היד הקטועה.

שכבתי והרהרתי במה שסח לי סמי. שוב שמעתי מפיו את ההשערה המשונה, שהמבט הישר מול לוע המקלע הציל אותו ממוות. זו הפעם השלישית הביא לכלל ביטוי את האמונה המסתורית שלו בכוחוֹ המַגי של המבט הישר. עתה נוכחתי שלא נתכוון להתל כלל וכלל. שפיותו הגמורה של סמי נתערערה. הרעיון הזה נכנס בו כמו אידיאה־פיקס. הגורל שהוציא אותו לבדו מתוך שדה־הקטל המית בו את התודעה הפיכחת. הוא התחיל לייחס איזו חשיבות משונה למבט המוכיח, לתוקף המוסרי של אומץ־הרוח. בכך דמה לאחד נוצרי קדום, שהאמין בכוח המיסטי־משכנע של המבט מעוּלף־הקדושה אשר נעץ מול פני מעניו. הנצרות נתמכרה להאמין במעשה־הנסים האנושי הזה. התליין “נשבר” וחוזר למוטב. הפעם נורה המבט לא מול פני אדם, – כלי הנשק הרחיקו את טוַח המגע האנושי; האנושי הופך למוכני, נוסח חדיש, – אלא על לוע של כלי־ירייה. המסתורין הם אותם המסתורין, גם הסיכויים להצליח לא פחתו. ההבדל הוא שהאמונה מקבלת בהכרח צביון פאתלוגי. המשמעות הפסיכולוגית נעלמת והנסיון להעביר את הכוח המַגי של האישיות לתחום הפיזיקה, הוא במידה זו או אחרת טירוף־הדעת.

הצטערתי על ריעי צער רב. כלפי חוץ לא חל בו כל שינוי. תמיהני איך הצליח להסוות את אמונתו המוזרה. איש לא הרגיש בסטיה הפאתלוגית. הוספנו להיות ידידים, אולם נזהרתי מאוד שלא לגעת בנושא זה.

חששתי שמא ילך בקרב, נאמן לעקרונותיו, בחזה פתוח מול כדורי האויב, נועץ מולם מבט תקיף, ונופל שדוד באור־פתאום של פיכחון־מאוחר מאשליה מסוכנת. השגחתי שלא ייצא לקרב. ריננו אחרי שאני נוהג משוא־פנים. חסתי עליו והנחתי לו ללכת, כשביקש. כל הלילה ההוא לא עצמתי עין. כשנודע לי שיש קרבן ראיתי עצמי כרוצח. לפנות בוקר הופיע, עיף, קורן מאוֹשר. הכל דיברו בשבחוֹ איך רץ בחזה פתוח מול הכדורים השורקים ושימש מופת נאה לאנשיו.

ראיתי את האושר על פניו והבינותי שכל נסיונותי לשחרר אותו מן הרעיון שלו יעלו בתוהו, מאחר שקיבל אישור נוסף בקרב האחרון. נצטערתי שאיבדתי גם את ריעי האחרון.

הבחנתי בכך שלפעמים אני מקנא בו על שהוא יכול להאמין בהבלותא כזו ולהיות מאושר במקום שחבריו נופלים מתים. הוא האמין שהנהרגים אינם עזי־הנפש וגדלי־הרוח, ולא נשבר בנפלם. הוא שילם מלכתחילה את המס שמשלמים הנשארים בחיים למתים.

כשהבחנתי בכך שאני מקנא בו על זאת, הביניתי שגם עצבי שלי נתרופפו.

ביקשתי מאת הממונים עלי שיניחו לי לצאת לקרב.


המלצות קוראים
תגיות