הצעיר שבהם עלה על אדן ה“דריל” מטלטל על כתפיו שק נפוח, גדוש זרעי חיטים. לכשנתאושש רכן, עד שפגעו שפתי השק בפח הדריל, ואז החלו לאַווש ולדשדש זרעים יבשים אל תוך בית הקיבול של הדריל. עננת אבק שנתאבכה משם נתמזגה עם ערפילי השרב למַסה אחת מחניקה. הלז נתעטש ורקק וקילל. השני ביטא את שייכותו־לעניין ברגלו, שהניח על גבי חישוקי הגלגל, כדרך שמדבירי־חיות רודים בכלבלבי־אריות, תנועה שחצנית מגָרה את הלָה שעל הדריל להעיר לו, שאף כי טראקטוריסט הנהו, טראקטוריסט־מבטן, רשאי הוא לטנף את ידיו גם בהטענת הדריל. רצון זה נצטנן במהרה נוכח ארשת פניו החמורה של ה“בוס”, כפי שכינהוּ בינו לבין עצמו. זעפו וקוצר־רוחו עמדו ביחס הפוך לזריזותו בשעה שנדרש פועל ממש ולא מענה־לשון. כשיִגמור לטעון את הזרעים יקפוץ הלה על הטראקטור, ידיח מלפניו את הקלאץ' בתנועה הקרובה לזלזול, ישלח מבט מקצועי לאחור, ושוב לא יגיש לו אלא את גבו הזקוף או אולי זנב־מבט מתלכסן. אחר־כך ייעצר פתאום וישאל: יש זרעים? לגָרות את הרצון להשיב: כשלא יהיו זרעים אעצור אותך בעצמי. רצון, שאף הוא יצטנן מתוך מורך־רוח ילדותי, או אולי איזו גאוָה צעירה ובלתי מנוסה והתרוממות־אווזית־מרוטת־כנף מעל ל“קטנות”, וייהפך לשמחה משונה ובלתי גאה כלל וכלל, שמחה על שבכלל פונים אליו, על שבכלל שואלים אותו משהו, שמתחשבים בדעתו; ואז ישיב ב“מבינוּת”: אפשר לעשות עוד סיבוב. ידבר כבר־סמכא, בחשיבות מעט, יחייך קולגיאלית, ימלא את חובתו ביתר עירנות, יעשה תנועות מיותרות, יקלקל, יתנצל, יסמיק, יטריד את עצמו באביזרי הדריל ללא צורך, יתנמנם על הדריל בלהט השמש. בערב יתלהב: “היום לא נסתם לנו. הולך נפלא. עשינו חמישים דונם. כל הזמן מהלך רביעי.” סדרן־העבודה יקשיב, יטריד את מבטו, ישאל את הפטרון: “נו. איך הלכה היום הזריעה?” יש אנשים גסים בעולם. אם יתרעם בגלל פעוטות אלו יהיה ראוי לשחוק לכל־הדעות, כולל דעתו של עצמו.

זעפו של הפטרון דבק גם בטראקטור שהתחיל לנחור ולנאוק בחמת־זעם. הוא נזדרז והרים קצת את צנורית הדריל. הטראקטור נרגע ומשך בקצב אחד. הפטרון שלח את קצף מבטו לאחור ושכך אף הוא. מה הוא כועס שם? נדבק לו מצב־רוח או שזהו זעף מקצועי. חמת־זעם שעניינהּ בדרך כלל עצמים ורהיטים, נדבקת לפעמים גם בבן־אדם כשאינו משהו יותר מזה.

(ראית איך הם משאירים דריל? אני נשבע לך שזוהי עבודה של יענקלה. זה תלם זה? זה עקום כמו שׂוּרלה שלו. הא לך שתפנות. במשק פרטי לא היו עוזבים לך את השדה עם דריל כזה שאפשר עוד מעט להביא אותו בשק הביתה. ואחר־כך לך תקן מה שהוא קילקל, והוא יבוא לך במשמרת שנייה ויקלקל מה שתיקנת, ואחר־כך אומרים לך, למה יענקלה מספיק כל־כך הרבה ואתה כל־כך מעט.)

משהגיע לידי נקודה זו הוא מתמלא זעם עד שאיננו יכול לשלוט בעצמו, ואז הוא משליך את הפלאייר מידו וצועק שישוב הביתה ונגמר. “אסוף את השקים, אנחנו נוסעים הביתה. אי־אפשר לעבוד כך.” לפתע הוא נעשה מיושב, מרים את הפלאייר, מנגב אותו בשולי מכנסיו: “נו. עלה כבר על הדריל למה אתה מחכה?”

“כמדומני שרצינו לנסוע הביתה.”

“איזה הביתה איזה הביתה… מה יהיה אם אסע הביתה, מי אתה חושב יזרע אם אני אסע הביתה? אתה תזרע, אה? שנים רקובות תקצור ולא חיטה.”

בכאן יתברר שאין לו אוזן קשבת ואינו רשאי, כדרך שאנשים מבוגרים סבורים לפעמים מתוך בטחון בסכלותם של אנשים צעירים, להטיף באזניו דברי בלע בגנותו של פלוני אלמוני, ולמשוך אותו לכת שלו, אלה שיש להם השקפה בערך כזו: יענקל איננו אלא לאַנסקורפוראל משקי ותו לא. הוא מבין בחקלאות כמו שאני בבאַלט קלאסי."

אז יירד בגלישה נמוכה לתוך שתיקה דחוסה המוגנת בקפדנות על ידי שאון טראקטורי מחריש־אזניים, וכתפיים רחבות, אילמות.

בקצה התלם עמד וחיכה להם משה ב. מנהל הפלחה. איש־קומאנדו סוֹער שנתגלגל מתוך שלוָה מַצדקת־דין לתוך ההויה המתונה של סוס־עבודה וָתיק, פלח מפולח, מנהל ענף, תמיד מפולס, אחת היא בת שחוקו לצער ולרוגז, תמיד מתון, תמיד צודק כמו חברת־ביטוח. הוא עמד ומולל את העפר בכף־ידו. לא לח במידת הצורך. יש להרים את ידיות הדריל.

הוא עמד ועקב אחר עבודתם. המבט שלו התבלבל בידיהם ועשה שטויות. העלם התקוטט עם ידיות הדריל בעת שדב מאַייר טרח לסבב את הטראקטור מבלי להשחית את הדיסקוס מאחור. עם תום הסיבוב עצר, המוטור שאן בכל עוֹצמת הגאז, עד שנחנק והתחיל לייבב חלושות. עם הדומיה שנפלה עליו פתאום נעשה פחות מגושם.

“סלח לי ידידי, פנה אל יהושע. הלה שלף את עיניו ולטש, למה לך להיאבק כך עם הידיות. אתה רואה את המנוֹפצ’יק הזה, אתה לוחץ כאן וזה מתחלק על מארגרינה.”

סומק קל, חיוך מביך, באמת לא ידעתי.

“באמת לא ידעתי למה זה משמש.”

שאלה בחלל: אם לא ידעת למה לא שאלת?

תשובה בזויות העיניים: פחדתי, פשוט פחדתי. אתה הרי רואה כמה הוא כועס. אחר־כך כבר היה מאוחר. למה לא שאלת קודם? איך עבדת עד עכשיו?

“ובכן ככה זה, רואה אתה…”

משה ב. מסייע בידו, בידידות. הלָה אסיר־תודה: שחוק נוצץ, עליצות משונה, מפטפט. משתחרר ממועקה.

“עכשיו יהיה בסדר.” מבט של מסירות אין־קץ.

שינוי תפארוֹת קל: פעוטות מטפסים על שפת הבריכה. כולם עוברים: שתי ידיים זעירות תופסות במעקה, ברך שמנה ורכרוכית מתלוָה אליהן, עולה בסומק עז עד הפנים, פפף, וזהו – למעלה. האחרון נכשל, נעזב. גו אדיש ואטום מתרחק. עומד להתייפח. אחד גדול ניגש בלאט מאחור, תופסו בשתי זרועות ידעניות ומניף אותו תנופה אחת ו – הופ – בטיסה אחת – למעלה. מעל לעכוזון הבולט מופיעות שתי עיניים אדירות מלאות תודה למושיע האלמוני, במבט של מסירות אין־קץ. אותו המבט.

משה ב. גוחן ומתחיל לנבור באדמה. בתוך הגומה שחפר מטשטש את הדפנות בזהירות עד שנושרים זרעים. עמוק מדי. דב מַאייר עומד על גבו מוכן להדוף כל התקפה ולתלות את הקולר בדריל ובמטפליו ובכל מי שעשוי להיות אחראי, לבד מעצמו.

“כשתגמרו את השטח תגשו לפלחה 3 אני רוצה לסמן שם את השטח.”

דב משלח רסן מפיו: “כשתגמרו את השטח… 'תה חושב שכ’כך מהר נגמור, לוּ ראית איזה דריל השאירו לנו, ואיזה מין עבודה…”

משה בולם: “מי אמר לך שלא הספקתם. אמרתי רק שכשתגמרו את השטח תגשו לפלחה 3, אני מחכה לכם שם. זה הכל. חוץ מזה יש לכם בסך הכל עוד שלושה או ארבעה סיבובים.”

דב גח בטראקטור לתוך התלם בחימה כבושה. משה פנה והלך לדרכו.

השביל לא הלך לאורך ואדי ולא נשתעבד לעצמים בשטח, לא עקף מים ולא חנה בצל עצים; כל המוצגים הללו לא היו בנמצא. ערבה שוממה וקרחת. נדמה לך שאתה בטבור הארץ, משום הריקנות. האפקים נחים בכבדות בסמוך או במרוחק, היינו הך, כמוֹ בלב ים.

חרבוני אדים שעלו מן האדמה קיפחו את נשימתו מלמטה בחסות להט השמש מלמעלה. מסה של חום זו זרמה בנחיריו והקדיחה את נשימתו וירדה לבסוף לגרונו בצקיות־בצקיות של רוֹק דחוס. העיניים העצומות למחצה מחמת סנוורים מתפתות להעצם כליל. הכובע צובר לחלוחית של זיעה באזור המגע עם המצח. אפשר להרימו לפרקים ולהעביר בכך משב קריר ומרענן בתוך השיער המתעלף בחום. הבגדים המתחככים בגוף מלאים כמו נטל כבד. האקדח המיטלטל על ירך נמאס לא משום עצמו ולא משום הלחץ של הרצועה בכתף, שאף היא משהו, אלא משום ההכרח הטפשי והאומלל לשאת אותו תמיד, גם בימי שלום.

שינוי־תפארות קל: סארג’נט ב. בחיל הקומאנדו. אקדח מיטלטל על ירכו. אותו האקדח אולם בנוף אחר. סידי בראני. קסרנה (עצים, חורש מצל, פירות, מים, שלג!) אותו ההילוך. אותו הכובע. (ממש). הסיסמה: מאמץ טוטאלי. להשליך את הנפש מנגד, סיכון להרף עין. וסיימת את תפקידך. (נגב־ים, חיל הקומאנדו של העם, הרפתקה קשת־חיים בת שלוש מאות ששים וחמישה ימים בשנה. סברה: סמי מכאן טוֹטאליות. תמיד: להשליך את הנפש מנגד. ביטוי ציורי: הנפש מושלכת מנגד הולכת לפניך, ממילא אתה הולך מאחוריה ולאורה. סברה: אם הנפש בלאו־הכי מושלכת לפניך בכל רגע ורגע שאתה מושלך כאן מאחוריה בלב השממה, צמא, רעב, מזיע, נהרג – אתה יכול להתעלם ממנה. אתה יכול למחוק אותה משני צדי המשוָאה. מסביר למה אין מניפים דגל אדום על הדריל וצועקים סיסמאות ציוניות מעל לטראקטור העובר בחצר המשק.)

את פלחה 3 הכיר לפי התלולית שנשארה מאשתקד. שום אחד במשק לא היה עשוי לדעת את סימני הגבולות כמותו. אילו הניח למישהו אחר לסמן את הגבול, וַדאי שהיה “גונב” משטח אחד לשני. ישב על התלולית וחיכה. לפי חשבונו לא היו עשויים להגיע לשטח אלא מקץ שעה אחת. נתאוָה לנוח ולא מצא מקום־צל. ביקש מקום לרבוץ. משום־מה משונה היה הדבר לרבוץ (כך סתם) באמצע השדה. בעצם, מאֵין כל נקודת־אחיזה בשטח, כל מקום היה בגדר אמצע השדה, כל מקום היה פותח לפניו תהום לרוחב. (בבית לא ישן אם לא עמד קיר מאחורי גבו). לבסוף מצא את היתד שסימנה את גבול השטח, נתכרבל לידה ונתנמנם.

נזכר תמונה מגוחכה: שפת הים בתל־אביב. בולדוג שועט לכאן ולכאן בלי מנוחה. לבסוף עומד ליד ערימת בגדים, מרים רגל ומטיל מים. אותו רגע עלה על דעתו: אף זה מחפש לו איזו נקודת־אחיזה, איזה מיבלט על פני השטח שיוכל להחליף את העמוד המסורתי.

הכל מבקשים נקודת־אחיזה. קדמונים התיישבו אצל הבארות או הנהרות. ניחא לנו אפילו בעץ אחד. הכל נראה חסר־ממשות באין אפילו עצם אחד בדופן המרחב. עצם אחד בולט מגדיר את השטח, כשם שבית אחד מגדיר מקום־יישוב, ויישוב אחד מגדיר את חבל הארץ, וארץ המגדירה את העם.

חם.

אין לתת לזרמי האקלים לעבור בתוך עורקינו. דב מתרגז לא משום טפשות אלא משום פיצוי על הסבל שהוא נוטל מרצון. הוא עושה בחייו אותה פעולה שעושה הציניוּת באידיאולוגיה כדי לפצות את העצמיוּת המשתכנעת לחוקים. הוא היה פעם משהו בחו"ל והיום סתם פלח. אמנם זה הרבה מאוד. אלא צריך אדם להיות אהוב מאוד על הבריות כדי שלא ירצה להיות יותר משהנהו.

צעיר זה, יהושע, אל־נכון איננו מגיע אף פעם לכלל רוגז. העבודה לא איכפֶתֶת לו עדיין במידה שתעורר את חמתו. המקומות הרגישים בגופו אינם פרקי הזרועות. צומת התגובות שלו עדיין ברמה יותר גבוהה. העברת נקודת־המוקד מן העולם ההזוּי (גם בעבודה, גם בחברה, גם בחיי המין) אל העולם החמרי, תעביר את צומת התגובות לרמה יותר נמוכה וממילא יותר אימפולסיבית ופחות שכלתנית. אפילו דיוגנס הדגול שלא הרים ידו לברך שליט היה מרים יד בחמת־זעם להכוֹת יתוש.

הללו הגיעו. משה קבע את נקודת־המוצא של הטראקטור ומנה חמש מאות צעד באזימוט 33 (זו היתה חולשתו המקצועית), והטראקטור משך אחריו תלם עקשני ישר. רגבי הליס האפורים נכנעו ונתרבדו מאחורי הדיסקוס. הקו הישר נמתח מאחוריהם בתלם ארוך־ארוך ונעלם באופק שהתקרב ועמד מפויס וסקרני על קמרון הגבעה הקרובה. משני הצדדים עמדו אפקים יותר בהירים ויותר רחוקים ויותר נמוכים שרוממו את התלם בזוית ישרה למרומים.

עליצות משונה נכנסה ביהושע. כל מה שהיה שייך לתלם הזה מצד טיבו החקלאי היה עניינם הישר של השניים שרכבו על הטראקטור שמלפניהם, אולם המהוּת האחרת, זו שטיפסה בינות האפקים אל המרומים הדהויים, ישרה, אמיצה, בוטחת, היתה שייכת לו במישרין, כשם שהשקיעה והזריחה הן מעניינו הישיר של עוּל ימים, שאינו נותן דעתו הרבה על אטימותם הקשישה של בני לוייתו. זו היתה זכות אוטוריטה שלו להצביע ולעורר דעתם על משהו שלא ניתן להתפרש. איזו הרגשה גדולה, שהיא אולי משהו פעוט־ערך במציאות אך גדול בתצלומו, שנעשה משהו מיוחד־במינו בתוך המרחב השמם, המיואש מעצמו, מדוכא חרבונים, שכוח מטר, וריק, אבל רוחש חיים בתוך תוכו. הקו הישר הזה, שפילג את פלחה 2 ופלחה 3, חצה בבת־אחת את המרחב ועטף אותו על זִקְפָתו; מעתה לא עמדו הדברים אלא בזיקתם אל התלם האחד, היו דברים שעמדו צפונה ממנו והיו דברים שעמדו דרומה ממנו ולא היה שום דבר אחר בגדר מהות.

כשעמד הטראקטור, ניגש אליהם. מבטו היה בהוּל לשתף הבנה עם משה ב. הוא הושיט את ידו, במזויף מעט, חש, ואמר:

“ישר.”

דומה היה שאמר הרבה מאוד. אולם לך תתחרה עם טראקטור בהקמת שאון.

“מה?” צעק משה.

“ישר,” חזר וצעק. פניו העלו סומק ושרירי צוארו נמתחו.

“מה אמרת?” חזר ושאל. הטראקטור שאן בחמת־תוקף. ידו של משה נחה על מסורת ההילוכים. קוצר־הרוח שריטט באצבעותיו דבק גם בנעימת קולו. “מה אתה רוצה?”

הוא חזר ואמר. המלה יצאה אומללה מפיו ונדרסה בשאון ובאדישות ללא־רחם שעל הפנים מחוסרי הקשב.

בשלישית קרא – מה? – הפעם היתה זו גערה כמעט.

היה זה דיבור לָביב שאין הצעקה הולמתו, וזר עד־מאוד בנוף זה של חום ואבק וקדחת העבודה, ושאון מוטור אדיש ועסוק בעצמו.

“הטראקטור שורף שמן,” אמר לבסוף לאחר שהלה ירד אליו מן הטראקטור כדי שייטיב לשמוע. זה דבר שלכל־הדעות איננו ראוי שיזעיקו עליו, מה־גם שלא נמצא ראוי להטיח את דעתו בעסקי טראקטורים שעה ששני מביני־דבר מצויים במקום, מכל מקום נתמזג לתוך ההרמוניה של העבודה וקוצר־הרוח יותר מאשר התפעלות־ילדים זו שתקפתו לפתע. תשע־עשרה שנים, חתולי, זהו מספר שראוי להתכבד בו. אני בגילך… הרגיש שנשתבש ומיהר לסלק עצמו משם.

“לא נורא, אמר משה. נוכל להסתדר גם כך.”

אחר היה אומר: רצית להגיד עוד משהו? או: מינד יור אוון ביזנס.

מהלך התלם שעה. יהושע ישב על הדריל ושקע בתנומת הרהורים. על הטראקטור הגדול לפניו ישבו שניהם גם יחד, דחוקים זה לזה, ומשמיעים דיבור בתנועות ידיים. אפילו הברה אחת לא היתה עשויה להתחמק בעד שצף השאון שהטיח הטראקטור לאחוריו.

בין שתי התיזות המנוגדות הללו שרכבו על טראקטור אחד יכוֹלת לסגור את כל מעגל החיים בקיבוץ. משה ב. אדם שהחברה נוטה אליו חסד בלי שיהיו לה נימוקים מספיקים לכך, ואלו דב מאַייר הוא אדם שהחברה נוטרת לו איבה, אף־על־פּי שכל הנימוקים מדברים בעדו. לכאורה – הריהו איש־עבודה טוב, מסור, נאמן, בעל־משמעת, בעל אַמביציות (הוה אומר, בעל יזמה.) בעל טוב, אָב לבנים, איש־תנועה הנכון להתלהב, אנוכיי רק עד שהצלחת לנמק את הקרבן הנדרש ממנו בנימוקים הנובעים ישר מן המתכת היקרה והטהורה של האידיאולוגיה, תמים למחצה, ועקשן בשעה שהוא נחשד על תמימות, טומן בחובו אפר עתיק של נחיתות שעה שהוא נחשד על השכלה בלתי־מספּקת, מוסמך בעיניו כמבין בספרוּת לפחות במידה שהוא מבין את פשר המלים. האובייקטיב מוצא אותו לא טוב מאַחרים ולא רע מהם, ובעת שהוא פוזל פזילה סטאטיסטית אל בני־מינו באומות אחרות ובארצות אחרות, הוא חוזר משם שבע רצון לחלוטין. אף־על־פי־כן איננו אָהוב. דרדקים יראו בזאת אכזריות של החברה, וינסו להשביח אותה בהטפה. אי־אהבה אפילו איננה בגדר ביקורת של החברה, שכן אין זו מסוגלת לדרוש ממנו יותר משהוא נותן.

השיזף הענק ליד חדר־האוכל הוא תמיד השיזף הענק ליד חדר־האוכל. והרי לפעמים הוא מחסה מגשם ולפעמים מחסה משמש ולפעמים מברד כדורים. פעמים שהוא עומד בלהט שרב או בצינת כפור או באור או בדמדומים או בחשיכה. מַקשן חניך האסכולה המודרנית בפיזיקה עשוי לשאול, אם הוא קיים בחשיכה כל עוד לא נגף מישהו את מצחו בגזע, ממש כשם שפלוני עשוי לתמוה אם הבתולה הזקנה קיימת שעה שאין איש מביט אליה או בשעה שאיננה עובדת או אוכלת.

הקזוארינות האומללות הנידפות ברוח, הצמאות תמיד ניטעו לאורך הגדר ליד השיזף הענק. אולם השיזף הענק איננו ליד הקזוארינות. (האם יש להן בכלל שרשים? אַל תנסה לתלוש.) השיזף הענק, אם־כן, הוא המוֹדוס של הסביבה לגבי הקזוארינות.

חשוֹב רגע על משה ב. על הקיבוץ בלי משה ב. על הפלחה בלי משה ב. על חדר־האוכל בלי משה ב. על יחסי־שכנים בלי משה ב. מי שגר בצריף השלישי גר בצריף של משה ב. ומי שעובד בפלחה עובד עם משה ב. ואף פעם לא להיפך. (כך גם מרים בלול, וחיה במתפרה ושימן בבניין.) מסתבר, יש שני קני־מידה להשפעה של הסביבה לגבי שני מיני בני־אדם. לסוג האחד שייכים הללו בעלי השרשים העבותים הנטועים בקרקע הזאת, ולסוג השני – הקזוארינות דלות־השורש הנזקקות לטיפול מיוחד. הראשונים הם הסביבה, והאחרונים הם המיועדים לקבל את אהדתה או איבתה של החברה לפי זיקתם לסביבה. אחר־כך (או בסדר אחר) באה השפעת האקלים ותנאי המגורה והתזונה ומקומו של האדם בעולם הפוליטי והרגשת היעוד, והאושר הנובע מהכרה נבונה של הברירה ההיסטורית, והאשה היפה והנעימה המקהה את חודם של שאר הגורמים במידה זו או אחרת, והמצב הגופני, והבשורות של הקרובים והדודנים, והכשרון הטבעי לנשום את הרוחות הזורמות, והנעליים החדשות, והעגבנייה העסיסית, ומערכת איברי העיכול, ושמונה שעות שינה.

מכאן שחטאוֹ היחידי של אדם הוא אי־הכרת מקומו, או חוסר תחושת הסביבה, או היעדר החוש הטופוגראפי, תכונות אשר בהופיען אצל החי הווגטאַטיבי יש להן תוצאה אחת ויחידה – קמילה ללא עת. בספירות העליונות של המין האנושי קומל מין יחס אשר כמוהו כנקירת שרשים.

בשׁוּרה הבאה של התופעות מופיעים המעשים. לראשונה אלו שבכל יום, העבודה, ולאחר־כך־אלו שבכל לילה, ולאחר־כך המאורעות המיוחדים, עזי הביטוי, שהם השאַנסות היחידות שנותנים החיים לאדם להיות ראוי למה שהוא רוצה להיות.

מעבר לחוליות החלה חומת אבק לבן לחצות את המרחב ולהסתלסל למרומים בשובל מצועף ומרחיב. החומה נזתוותה ופנתה אליהם. לראשונה הופיעה זרבובית הטנדר, מיטלטלת ומבוהלת, ולאחריה ה“בוֹדי”, כל עוד נפשו בו. שלושה נוטרים מזוינים ניטלטלו אילך ואילך על ספסלי העץ ונאחזו במעקות ונתלשו ונחבטו. הטנדר ליוָה אותם לאורך התלם והשיגם במעלה הסיבוב. דב עצר את הטראקטור וחנק את שאונו. שמוּליק קפץ מן הטנדר:

“אתם נוסעים לכם כאן ושם גונבים לכם את הזרעים,” טרף בפניהם אשמה.

דב ומשה קפצו על הטנדר ויהושע החזיק אחריהם. בן־רגע הפך והיה כל אחד מהם לא יותר מאשר איכותו הנוֹדעת בוַעדת הבטחון. דב נשתלהב, חטף רובה וטען. נוטר קפץ על הטנדר ושב וקפץ חזרה בהבליעו אגב: מי ישמור על הטראקאטור? ונשאר שם נוכח פרץ הגאַז שיצא מן המכונה המתאמצת שהחליקה ונסתלקה במעלה הגבעה. הטנדר שלח לאחוריו פקעת של אבק צנוף שנתערבל סביב עצמו וחנה לבסוף בצוארונים ונטחן בשיניים ונח על העפעפיים ונחנק באף. משה הושיט ליהושע את אקדחו, להגנת עצמו בשעת הצורך. הוא עצמו נטל את הרובה מן הארגז ולא טען אותו.

ממול, מאתיים מטר בעומק המישור, נתגלה לעיניהם הבדוי הרוכב על סוס. השק שנשא לפניו, כמעט על צואר הסוס, עיכב את דהרתו וטילטל את הסוס לפניו בתנועות בלתי־קצובות. הלה דירבן את הסוס בחמת־שוט. הנוטרים ירו והכדורים נתקעו בליס הרך במרחק רב מן הסוס ורוכבו והעלו אבכת־אבק דקה משלהם. הסוס החיש את דהרתו והטנדר החיש גאז. הוא נסע בשדה הפתוח וניטלטל טלטלה עזה מחמת תחתחתי הדרך. משה טפח על גב הטנדר בחביבות:

“ה”הריקן" שלנו, מטוס ולא טנדר."

הוא רצה לצמצם את חשיבות המאורע ולצנן את התלהבותו של דב מאייר, בוש בפני הנוטרים בשל התלהבותו של חבר המשק. גנבו זרעים, ניחא, צריך להחזיר את הגניבה ולהטיל פחד; אולם “הרוח הקרבית” שגילה הלה, בלי שום הבחנה פרופורציונאלית בחשיבות המאורע, היתה למורת־רוחו.

הרדיפה שילהבה, עצרה את נשימתה. הרוכב נמצא כבר סמוך אליהם, עשויים להפילו במטח יריות. בימים שאינם־כתיקונם היו ממיתים אותו. הנוטרים הרימו את רוביהם.

“לא לירות,” אמר משה ב. בשקט.

הנוטרים שלחו בוֹ תרעומת אינסטינקטיבית על קצה מבטם. בעצם, לא היה מוסמך לפקד עליהם, אולם מאחר שהיה אדם מרכזי במשק, והימים ימי־שלום, וחוַת־דעתם של כלכלנים עדיפה על חוַת־דעתם של אנשי צבא, נכנעו. זעם נתגייד בזרועותיו של דב. (כבר זמן שנחדל לפנק אותם, אמר ליד השולחן, לאחר הגניבה האחרונה. צריך לתת להם מהלומה את שיפחדו מאתנו, הרבה יותר חמוּרה מאשר מגיע להם, אפילו. שיישפך דם. שיהיו קרבנות, אבל שיידעו שאצלנו לא גונבים. דם – זוהי הלשון היחידה שהם מבינים. משה ב. לא ענה. הוא הוריד לו חיוך בוֹזה ממרומי התפקיד שהוטל עליו. תהיה אתה מוכתר, תעשה מה שאתה רוצה, אולם אנחנו נדאג כבר שלא תהיה מוכתר.)

דב מאייר הרים את רובהו. (אני אינני זוּטר־נוטרים מן הגימנסיה, שאתה תגיד לי מה לעשות ומה לא לעשות.)

“לא לירות, אמרתי.”

זו היתה פקודה. באורח אינסטינקטיבי הניח את הרובה. אחר־כך נתקומם:

“שמע, אל תעשה שטויות אני אומר לך. אם הערבי הזה יברח הפעם יצחקו מאתנו עשרה דורות במדבר הזה, ואתה תקח עליך את האחריות…”

הערבי השליך את השק והסוס הגביר את מרוצתו. הם נתעכבו ליד השק והמשיכו לרדוף. משה נתכוון להתקרב אל הערבי במידה המספקת לירות בסוס מבלי לסכן את רוכבו. במרחק לא רב נסתמן ערוך הוַאדי, אחד הוַאדיוֹת המרכזיים המוליכים מפרשת המים אל הים. מגיע הרוכב לוַאדי ויורד לתוך הערוץ, שוב אין מכונית שבעולם יכולה להשיג אותו. הנוטרים רטנו.

“אבל, שמע, מה אתה חושב לך…”

זה היה דב ששבר את השתיקה המאומצת. המבטים ננעצו בגבו של הנרדף מתוך חשש מרגיז.

“לא לירות, אמרתי.”

הוא חזר על דבריו בתוקף ובעקשנות, הוא טיפס ועלה על גג הטנדר בשביל שיוכל לקלוע ראשונה ויבטיח את חיי הנרדף. מרום גג המכונית והאחריות גבה מהם משכמו ומעלה. יהושע הרים אליו שתי הערצות מאמינות תכולות, והוא שילשל אליו הבנה וחסד רך. הכל היה יהושע מוכן לעשות למענו ובלבד שיניח למשמרת בתוך גנזיו שלו, ממש כשם שהוא ישמור בחובו את הרגע הזך הזה שאיחד אותם.

הם נתרחקו מרחק רב מן הבית. המגדל אותת להם עוד פעם אחת מעל לקימורת גבעה, כמין פטמה מזדקפת של שד ענקי ומתנשם בלהט השמש, ושקע בתוך המרחביה הלבן שעטה עליו מצדדים. המרחק הלך וקטן והוַאדי נסתמן ברורות ממול. משה לא נדלק בשנאה, כשם שלא שנא את הסחף, הוא נלחם בנזק הנגרם על ידי השוד כמו שנלחם בנזק הנגרם על ידי הסחף, במתינות, בהבנה, ובחשבון. אלו ואלו פגעי הארץ הזאת, וכשם שאין לטייב בבת אחת קרקע־בראשית מוזנחת כך אין לערוף בבת־אחת תרבות עתיקה ונחשלת.

“לא לירות, אמרתי.” השק היה כבר בידיהם והערבי אחוז פחד, ולא נמצא כל טעם להיגרר לסכסוכי־דמים.

הרוכב נכנס לוַאדי והטנדר נעצר על ספו. בלמים חרקו וחול נגרס והללו נטרפו וניטלטלו על גבי הטנדר ונחבטו בדפנותיו. אחד הנוטרים פלט ירייה.

“אידיוט,” השליך דב מאייר מול פני משה. פניו היו טרופים ואדומים מכעס עד שעברה חלחלה בגבו של יהושע. מסרב היה להאמין שאנשים עשויים להגיע עד כדי כך בתאוַת־דמים בלתי מרוסנת. “אידיוט ולא יותר.”

משה נטל גם את האידיוט לתוך בית־הקיבול רחב־הסֵבֶר של האחריות הבוטחת שלו. העלבון היה חלק המעמסה של האחריות, מן הגורמים פעוטי־המשקל של הרכבה. שפתיו היו חשוקות ולא החזיר דבר.

הנוטרים, קפצו מן הטנדר בחסות־הזעם של דב מאייר, והחלו להמטיר אש אחר הבורח. עד שנזעק אחריהם משה הופל הסוס והחל מקרטע ברגליו ומשתולל ונדחף לקוּם וצונח שנית. הערבי שנתמעך מתחת לסוס זחל עד שיצא מתחום פגיעתו והחל לנופף בידיו ולזעוק. משה שעט אליו במרוצה עזה שהיתה נראית משונה במקצת נוכח המתינות שהוכיח קודם־לכן. אחד הנוטרים הדביקו. כשנוכח שהלה לא ניזוק נתכוון להניח לו לברוח, הלה היה אומלל וראוי לרחמים יותר מכל. לפי חשבונו ניזוק כבר במידה השקולה כנגד נסיון לגניבה בלתי־מזוּינת. אולם הנוטר שהרים את רובהו היה סבור אחרת. בו־ברגע שנתכוון להצליף נחתה בו ידו של משה.

היה זה רגע קשה ואומלל בו ניתנה לדב מאייר אחת ההזדמנויות הגדולות בחייו לנשוך שפה ולהאלם דם. אילו סייע ביד הנוטרים בניד־הסכמה, היו שניים שוכבים שם מתבוססים בדמם. הערבי פגוע־הכדור ומשה פגוע־קת. לרגע אחד השליך מעליו דב מאַייר את כל מה שהיה בו לבד מחבר קיבוץ, את הזעם, ואת הפרינציפים, את דעתו הפרטית, ואת החייל הרומץ בנשמתו. בבלימה פתאומית עזת־זעם נכנע לסולידאריות האחת של חברי הקיבוץ האחד. כל דרך אחרת פירושה לפגוע במשה. והלה עמד על גבול שתי האפשרויות הקיצוניות הללו באומץ, בבטחון, בהרגשה עמוקה של אחריות.

דב פנה אל הטנדר ועלה. הערבי נמלט על גרוֹרת רגלו בהניחו את העבאיה ליד גוית הסוס ההרוג. הנוטר הרועד מחרון פנה ועלה על הטנדר. משה רמז ליהושע והלה סייע בידו לפתח את האוכף של הסוס ורתמותיו ולהעלותם על הטנדר. אחר־כך עלו ונסעו. המוטור היה היחידי שהעז להחציף ריטון לתוך השתיקה העזה שרבצה על גבו. אחריו העז דיבור משה:

“את השק ממילא החזרנו, והסוס נהרג. בלאו־הכי אין להם זרעים מהשנה שעברה ואם גם השנה תהיה בצורת הם אבודים; אין להם כמעט כסף, הם מוכרים צאן לעבר הירדן. מה התלהבתם כל־כך? אתם חושבים שזה לא די לו במה שעשינו? תחשבו רגע…”

דב תקע את מבטו בנקודה אחת שנעה במהירות על פני הערבה וסרב להניח לה. משה התבצר מאחורי בטחונו ושתק. שני הנוטרים החליטו בלבם ששוב לא ייצאו לפעולה עם ה“משקיסטים” ההססנים הללו. היחידי שהיה מתיירא שם היה יהושע, והמוטור. שמוליק היה עסוק בסטירינג, כדי לדייק לעלות על המסלול שסימנו הצמיגים.

לפתע שמעו קול יריות. כשקרבו אל מקום חניית הטראקטור ראו את הנוטר השכוב מאחורי הטראקים ומחזיר אש אל איזו נקודה בלתי־נראית. עד־מהרה החלו הכדורים לזמזם מעל ראשיהם. שמוּליק הטה את הטנדר וחמק לשטח המת שמאחורי הגבעה. במהירות הבזק קפצו מן הטנדר ותפסו עמדות מאחורי קפל הקרקע שנתהוָה בערוץ קטן ליד השקערורית העליונה של כיפת הגבעה. הכדורים שזימזמו מעל לראשיהם היו פרץ־הצחוק הראשון של “עשרת הדורות הבאים” שעתידים היו לשחוק על משבתם בשל פעולת־הסחה מוצלחת של האויב שהסיטה אותם כך־וכך קילומטרים מן הנקודה העיקרית המיועדת להתקפה, הטראקטור.

המאורעות הבאים התחוללו במהירות מפתיעה. פרטי־הפרטים שלהם שסופרו אחר־כך בדייקנות, עובדו למעשה רק בשלב המאוחר ביותר של הפעולה, בכוח הזכרון. יהושע ראה עב דק מתרומם מול פניו ולאחר־כך חש כאב משונה בכתף. את הכדורים הבאים ירה מבלי לסמוך את רובהו לכתף, והלז סטר לו על לחיו בבוז. אחר־כך ראה את הנוטר מתהפך על גבו זועק מעצמת יסורים, אחר־כך ראה איזה עצם ארוך בגלימה שחורה שנתרומם לרגע מעל לקו־האופק, הסמוך כל־כך מחמת ההצמדות לקרקע, משהו שחור וזר ומטיל אימה הדומה לאדם, מה שעשוי בעצם להיות הבשורה הראשונה של מותך, אולם צנח בדיעבד כמו גוף חסר־חיים, נוקשה ומאובן ודומם; אחר־כך שמע את טרטור המוטור מאחור והבין ששמואליק חש להביא עזרה. ניסה לסבב את ראשו לאחור ולא עלתה בידו. מבטו נתערפל, והכל ניטשטש לנגד עיניו; אחר־כך שוב נדמה היה לו שהנוטר הפצוע הגביר את זעקתו, ולבסוף, במדומדם, נדמה היה לו, אולם רק נדמה היה לו, שראה את הזוית החשוקה בשפתי משה ב, שקיפל את רגליו בהכנה לזינוק, וטראקטור בוער ראה, ושוב שמע צליף־ירייה אצל אזנו, אינסטינקטיבית נתכרבל בפחד וחש ביתר עוז את הכאב בכתפו, אחר־כך ראה מבט קודר עט לפנים, מבט שהזכיר לו הרבה את משה ב., וראה איך זה מסתער בבת אחת לעבר הנוטר הזועק מעצמת יסורים ליד הטראקטור המומת. קול היריות גבר.

שני הכדורים שפילחו את חזהו של משה ב. הרימו בהרף־עין אחד גדול את נשמתו ואת חטא־צדקתה, ואת האשמה הכבדה המרחפת בחלל ויורה בלי הרף, למרומי גבהים, למקום שם יש פירוש אחר רחב־ראות לכל מה שאנחנו עושים או נמנעים מעשות על פני האדמה.

במקום המפלת הקימו מצבה. לימים ניטשטשה ונמחקה, אולם מאחר שהיתה העצם היחידי בשטח אשר בצלו יכלו פועלים יגעים לחנוֹת, וטראקטוריסטים להלום בקורנס בשביל ליישר מוט שנתעקם, ליחכה את רגליה דרך שסטתה מעם הקו־הישר שהוליך מן הכביש הראשי לעבר הנקודה. במרוצת הזמן לא ידעו זוטרי טראקטוריסטים אלא שהתלם הנמשך מאבן המצבה באזימוט 33, חוצה את אדמוֹת הקיבוץ ומסמן את הגבול בין פלחה 2 ובין פלחה 3. מהעבר מזה דגניים ומהעבר מזה קטניות, לפי חוק המחזור השש־שנתי.