רקע
נתן שחם
כוח הרצון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

למה היתה רונית בעלת־רצון?

אין צורך להיות נצרני במיוחד כדי להרות מחשבה חסודה זו:

הרי זה במידה מרובה מעשה־עוול לבקש חסד ממי שייענה לך בלא שום ספק.

צריך רק להכיר את עודד.

הריהו התגלמות של הילד הטוב. היה. איננו עוד. איך אפשר להספיד ילד שהוא התגלמותו של משהו קיים־ועומד?

ראיתם איך הוא שׂשׂ למלא את מבוקשכם? לא תוכלו לשאול אותו אפילו, לאָן אתה הולך, אם לב לכם. הוא יענה לכם בהתמכרות שכזאת שאתם־עצמכם תבואו במבוכה, שהרי לא ביקשתם כל־כך הרבה. ביקשתם בסך הכל לדעת דבר שבעצם אינו מעניין אתכם.

במשך הזמן אתם מתביישים לשאול אותו דבר. רונית אל־נכון תצטער לראות את החפזון שבהתמכרותו אל הצייתנוּת הנבונה שאתם תובעים ממנו. היא תצטער לא רק מפני שהיא אחותו, אלא גם בכלל מפני שיש בזה משום כאב־לב לראות את החיוך הדק, שאיננו מעורר כבוד, בו אתם מקדמים את מי שבהול להיטיב עמכם רק משום טוב־לבו.

היה לו פרצוף נבון. אין לך דבר נוּגה מילד נבון. אַת מביטה בו ויש לך רצון לבכות ולחייך. מוזר הוא. את רוצה לבקש ממנו, להתחנן לפניו: היה שחצן, בבקשה ממך, היה גס. היה חצוּף פורע, או אם שליו – אדיש ומטומטם. שהרי בלאו־הכי אנחנו אוהבים אותך ודואגים לשלומך. אולם אם אתה נבון כל־כך, ודאי שנכונו לך יסורים לאין גבול, ולבנו נשבר מכאב.

וחיוכו לא כברק יבוא, כמו חיוך של ילדים – אלא סיעה של עננים שמפסיקים להם אט־אט פיסת תכלת ומכסים אותה שנית במסע כבד ומהורהר.

טוב לב, צייתן, כמעט שעולה על דעתך לאמור – מתרפס.

כמעט שעולה על דעתך – אולי יש גיל שאומר כל מה שעולה על דעתו. באכזריות. בכוָנה חוֹשׂפנית וגלוית־עיניים. מעניין, באיזה גיל מבחינים הילדים שגם לציית תמיד אין זה מן המידות המעולות, ויש בכך משום חוסר־אופי. זאת הם יודעים עוד לפני שראו בספרים. אז הם באים להעמיד על שלהם. אולם כשאדם בא להעמיד על שלו, הרי בבחינת שלו מתקיימים כל הדברים שהוא העמיד ראשונה, בין אם טובים הם או רעים. הדגש הוא על שלו. מי מן המבוגרים איננו יודע שהפייסנות נטולת־אופי. הרי זו מידה של צביעות שהחברה האנושית איננה יכולה להשתחרר ממנה, לשבח את המשמעת כאבן־מַשתית של היכל החברה והתרבות, ובה בשעה לבוּז לממושמע ולהעריץ את פורץ־הגדרים הגדול.

ראיתם פעם אילים צעירים ויפי־עינים משחיזים את קרניהם? אף־על־פי שהם יודעים שלא ישתמשו אלא ברגליהם הארוכות והדקות. אותו רגע הם רוצים בודאי להכחיש בכל תוקף שיש להם עיניים יפות. הם מוכנים, בניגוד לעקרונותיהם,להעמיד פנים.

יום אחד, שבע־עשרה שנה מלאו לה אז והוא רק בן אחת־עשרה היה, עודד, – נמצאו שתי גוויות, בפתח הואדי. איש לא סיפר לילדים. ידעו. כל היום עמדו המבוגרים ולא סיפרו. מדי פעם היה בא מישהו מהם לבית הילדים ואיננו מסַפר. אפשר היה להרגיש בזאת מצוין. המטפלות היו יותר מדי בעבודה, יותר מדי דואגות לכל דבר יותר מדי בכל מקום. כמו תמיד כשיש משהו שצריך להסתיר מעינו הכל־רואה של בית־הילדים.

חיכו למשטרה. בינתיים הניחו את הגוויות כפי שמצאוּן. טילפנו למשק השכן. הידיעה פשטה כדליקה בכל בתי־הילדים. אחדים כבר שבו משם. לא סיפרו שום דבר. ראינו. הם היו כבר משהו אחר לא רצו להרבות שיחה עם אלה שעדיין לא ראו. ריסקו מלה או שתיים וחדלו. באויר עמד ריח חמוץ. היה יותר כהה. היתה הרגשה כאילו פותחים דף חדש לחיים. הדרך המוליכה לואדי נעשתה פתאום זרה, חדשה מפתיעה, לא־נודעת. ומי ששב משם בחשאי כבר היה מעֵבר מזה. אחד בכה.

עודד שכב בחדר־החולים. אם תהיה דליקה בחדר־החולים בחוץ, יתנו לו לקפוץ משם אף־על־פי שהוא חולה? – ודאי. ואם יש הרגשה כזו בפנים?

הטילו אותו חזרה למיטה, פשוט בחוזק־יד מעליב. הפעם ילך. הוא ישליך להם את הפּיז’אַמה הזאת בפנים וילך.

“עודד זה לא בשבילך.”

(שוב פעם)

“עודד, אַתה חולה, שכב במיטה, אתה חולה ואַל תבלבל את המוח.”

(היום זה פתאום כל־כך מעליב שאומרים לך אַל תבלבל את המוח. בידידות אומרים לך, בחיוך, כמו מטפלת טובה. אולם בתקיפות שכזו.)

אבל הוא ילך. אפילו אם יצטרך לריב עם אבא, אפילו אם מישהו יתחמם וירביץ לו מכות.

“לא תלך!” חד וקצר, בפסקנות, באכזריות.

ועצרוהו בכוח. הוא התעקש, בכה, נשך, בעט. (אי־אפשר להכיר אותו. מה זה קרה היום לעודד שלנו? איך אַת לא מבינה, הוא חולה.) פרצופו הנבון התנכּר במין ברק של זרות שגעונית. הוא רוצה. והוא ילך!

אחר־כך נרגע. שכב בשקט ונשם בכבדוּת. שוב היה עודד. חומו עלה. הרופא נעשה יותר שמח ומאוּס. הוציאו את הסיר והביאו לו עוּגה.

(זה לא בשבילך. כלום היה פעם בעולם דבר שהוא כל־כך בשבילו, כמו השניים ההם שם? שישנם שם ואינם שם כאחד. שהם קיימים עוד במידה שהם בו, במידה שהוא רואה אותם ובוכה אחר־כך, או צוחק, או מתבגר בבת אחת, או הורג חתול…)

אחר הצהריים נעלם. חיפשו אותו במקלחת., בבריכה, במחסן־תבואות, אצל המַגרסה, הטראקטורים. רק רונית הלכה ישר לשם. הוא ישב ממולם על אבן והביט בהם. הוא לא ראה בבוֹאָה ולא הבחין בגשתה אצלוֹ, ישב והביט ורעד בכל גופו. כשנגעה בו בידה לא נרתע.

חומו עלה עד ארבעים.

אמרו לו כמובן: אתה רואה. ולמה עשית? ואמרנו לך. והנה מה שיצא לך. ותדע לך.

והוא שתק. מימיה לא ראתה רונית על פניו אושר גדול ועייף כזה.

כעבור שבועיים מת מדלקת־הריאה. בן אחת עשרה שנה היה במותו.

רונית ידעה, לעולם לא תוכל לכסות את הגוֹלָל על מי שנעשה התגלמותו של משהו קיים־ועומד. ידעה, המולך הזה שלקח ממנה את אחיה הקטן יתבע ממנה את גופה ונפשה לעתיד־לבוא.


המלצות קוראים
תגיות