רקע
נתן שחם
דברים של מה־בכך
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

לאחר שפקח את עינו האחת וסמך לה את השנייה וטילטל עצמו מעשה רב על גבו, נעשה אותו גוּש דומם ומתנשם חבר דוב שרבשטין. לאחר שדוב שרבשטין פילבל בעיניו מחמת האור הרב ופיהק את מלוא ישותו, נתנער וקם על רגליו ומשך את מכנסיו בכוָנה רבה אגב טלטולי־כתפיים עזים וגנח גניחה שופרית ממושכת, – היה זה כבר ברקה. שעה שנתגרד בערפו ונסתכל בשעונו בעיון של כובד־ראש היה זה כבר מרכז המשק. ארבע וחצי. לעזאזל כולם ביחד (זה היה הביטוי האהוב עליו), אדם ישן לו שלוש שעות יקרות מחייו ולא נודע כי באו אל קרבו. הרי לך שבת. מה עשית? ישנת. מה יצא לך מזה? אין ואפס. נעשית עייף שבעים ושבע. היצור האנושי שנתאנח הפעם ומישש באצבע זהירה את מתניו הכואבות היה יהודי כבן חמישים, בעל־קומה וסבר פנים נבונות ופקחיות ועיניים ערמומיות אך נחות שליווֹת בתוך הגממיות הטרושות שלהן בחסוּת נאה של גבות עבותות, שׂיער אָפור שופע, פּה חד מתוח ומחויך שהוא ציר שלוּח של לסתות מרוּבעות, וצלקת ביאוגרפית רבת־חשיבוּת ומחויבת־המציאוּת על לחיוֹ האחת, דיוקן מובהק של פועל וָתיק ואיש תנועה וַתיק ושומר וָתיק והכל וָתיק (ד עקא: וָתיק – אולם בהזדמנות זו גם זקן במקצת), כבד, רציני, ועייף משום כך.

לחיו השמאלית עדיין ניכרו בה אותות הדו־שיח החד והנוקב עם שרווּל הזרוע. (כּריות שנא תכלית שנאה). מרח את לחיו שתי־וערב, שיפשף את עיניו ונתחוור לו שריח שמני הסיכה לא פג מהן. רכס מה שראוי לרכיסה ונתכוון לעשות משהו. אולם עצלנוּת כלשהי משכה אותו על הכורסה. שלח את עיניו לפניו ונתקלו בקיר. ניצנצה לפניו תמונה ארורה זו שאשתו תלתה מעל למיטתם. סוֹניה עם המוֹדרנים שלה. מילא, אשה, נאה לה שתהיה מכבדת בלבה כל מיני אומנוּיות שאין לה יד בהן. אולם המודרניים הללו. ובעיקר ההסברות הטפשיות והמשעממות, תמוּה הדבר: אשה מבוּגרת וילדים לה, בריאים ויפים ומעשי־נערות אלה. נתרומם מתוך מושבו וניגש לחלון. פּתח את הוילון בשתי ידיו לכאן ולכאן, תמך את זרועותיו על אֵדן החלון ונסתכל החוצה. הרי לך ציוּר מודרני שבמודרני – ונאה מכולם. ירוק זה שבצד מונח כאן, מפני שהוא צריך להיות מונח כאן. עד שמרחו אותו כאן ישבו אנשים ושברו להם את הראש, ישבו ועדות ודנו, והקדוש ברוך הוא אף הוא הביע את דעתו לסירוגין, טרחו אנשים ואמרו ירוק אז ירוק. והכחול שבצד. כאן מהלו את מיטב ההשקעות של השנה האחרונה. את הפירורים השחורים האחרונים של שׂער ראשי מיסמסו במים אלה. ואותו אפור טרוש שלרגלי הגבעה, אם הוּא אפור הריהו מוּנח כמו אבל על לבנו. ועד שנצבע שָשַר בשחקים עשית בינתיים יום־עבודה. הצבעים הללו אינם מונחים כאן מתוך שרירות לבו של איזה מוֹרח־בדים, הם מוּנחים כאן כקוּביות של גורל. הרי לכם מעשה האמנות שלנו. לא שעשועים של הולכי־בטל, הולך לו פרחח ומעקם קוים ססגוניים, וטוען שהכרח הוא שילכו כך ולא אחרת. תפלוּת שכזו.

רגעים מספר הגה בֶרקֶה מחשבה אינטלקטואלית מובהקת. שיוֹרֶת מן הטרוּמדוֹקטור־לפילוסופיה מוינה הבירה. פתאום עלה על דעתו לרשום לפניו את המחשבות. שטוּת, הבחין פתאום, הרי לך שבת ומה שהיא מביאה על בן־אדם. יהיו סבורים שהקנאה מדברת מתוך גרונו, קנאָה של אינטלקטואל־בדימוס, מוּטב שתוֹק ואַל תביע דעה במקום שאין לה שום פונקציות. החוש המעשי מציל אותו תמיד מכל מיני מעשים של שטוּת, כן, תַכְלֶס תַכְלֵס, על אפכם ועל חמתכם, לעזאזל כולם ביחד.

פתאום ניתר ממקומו. נזכר שנתכוון לנסוע בכרכרה אל השדה שמציעים למכירה. אם לא יזדרז יגיע לשם עם חשיכה. אף־על־פי־כן הלך לו הליכה שבניחות לצד האוּרוָה. שמט את מכנסיו למַטה. לאמיתו של דבר לא היתה לו כלל כרס לשמוט מתחתיה את מכנסיו, אף־על־פי־כן היה הודף את מכנסיו למטה, דרך־חירות. מאחר שהלך הליכה שבתית נוחה ולא היה מוּדאָג בשוּם עניין מסוים, נעשה אצלו מין מצב־רוּח של סך־הכל סתמי, שהוא מישקע של כל מה שטוב וכל מה שרע ואיננו מלמד שום דבר לא על הטוב ולא על הרע. רוחו היתה טובה עליו. החציר עלה השנה יפה. הגע בעצמך, מי עוד מסוגל להסתדר כך עם המשביר המרכזי ועם ליבוביץ' גם יחד. בלי התפארוּיות, אבל צריך לדעת כן, לדעת. השנה בכלל העניינים דופקים. מעניין, כשהאירגון בסדר, גם הקדוש ברוך הוא בסדר. התכניות של השנה יוצאות לפועל במועדן. כל העניינים מסתיימים במועדם… נכון מאוד, גם העניינים עם שלומית נסתיימו במועדם. מעט יסורי מצפון. הרגשה לא־איכפתית מזוקנת במקצת וזהו ואיזו הארה חדשה זורחת לו עתה מקמטי עיניה של סוניה ומנאמנותה הסלחנית, למה סלחה כל זאת. צחקה עליו. זקן ושוטה, ואולי באמת כך… שטות, אדם שעוד־מעט יגידו עליו שהוא אבא של עודד. וזה יהיה משהו. בחורים צעירים יביטו עליו במשהו חיבה שתישאר להם מעודף החיבה שהם רוחשים לגָנית בתוֹ. הו, הרי היא כבר ממש אשה נאה, זיוותנית והדורה. אדם שכזה ועניינים שכאלה… היום נאה, מאוד. ראות טובה המבטיחה גשם. (או איננה מבטיחה, לרוב איננו טועה בהערכה). חוץ מזה הבטיח רוזנבלום להמציא לנו G.M.C. כמעט חדשה לגמרי במצב מצוין ובמחיר המתקבל על הדעת ועל הכיס.

הנה פְרַיֶם למולו. פרים המסכן. בזמן האחרון יש לו הרבה עניינים משפחתיים. (אגב, בגלל קליפה כזו להתייסר כל כך הרבה. אי, פרים, פרים. פעם היית אצלנו אחד האנשים. ופתאום מפלה כזו). צריך לדבר אתו בשוֹם־שׂכל ובזהירות. בכל מקום שאתה פוגע, שם צלקת. כדאי להמליץ עליו בפני ועדת חברים שיקדימו לו השנה את החופש השנתי. שיסע מכאן קצת. הייתי אומר אפילו שישלחו אותו לעבודה תנועתית. בבניין יעבוד איציק, ובמקום איציק נוכל להכניס אחד מהנוער, אבל בתנאי שיעבוד שם קֶבַע. רגע אחד, איציק נכנס השנה לתורנות במטבח. רע מאוד. מילא נמצא עצה. פרים צריך לנסוע.

“פרים אני רואה שיש לך משהו להגיד לי,” אמר לו בחיוך כשנפגשו.

“מה אני אקלקל לך את השבת, אבל, טוב, אם כבר תפסתי אותך פעם, אז שמע! – כאן חדל להיות פרים ונעשה ועדת חינוך. – אם חיים ב. לא ייצא השנה לסמינאר לא יהיה לנו בשנה הבאה מורה לכיתה ג'.”

ברקה הסתלק לרגע ומרַכז־המשק ענה לָקוֹנית:

“חיים לא ייצא!”

“מדוע?”

“המשק לא יסבול זאת.”

חד וקצר. פשוט מאוד. המשק לא יסבול. מי זה המשק? מי שאל את המשק? נתרגז פרים, אולם ידע שאם יבוא להקפיד על סגנון יהיו תוצאות זעומות. פרים נסוג לאט־לאט.

“אלא מי יסע?”

“אברם.”

“בּשוּמאוֹפן.”

“מה יש? מה יש?” משך ברקה בלי סבלנות.

“איננו מתאים.”

“מה?!” שאג ברקה, נזכר את החלטתו לנהוג באדיבות. ומיד לבש קולו כסיות: “אח, מה אתה מדבר. אבל, פרים… שמעני, אברם רוצה כך. וחוץ מזה, שמע מה אומרים לך, יש לו עניינים… שמעת כבר? דבורה עזבה אותו, אתה מבין, אברם מוכרח לנסוע. חוץ מזה הוא כבר שש שנים במשק ואין לו עדיין מקצוע.”

(חמור שכמותו! אל אפרים הוא מדבר ככה).

“לי אין גישה כזו, אמר פרים במנוחה. איננו מתאים להיות מורה וזה העיקר. כל השאר אינו מעניין אותי. לא איכפת לי אפילו אם לא יעשה שום דבר אלא יתלוש נעצים מלוח המודעות.”

(הוא הדבר, “איננו מתאים להיות מורה וזה העיקר. כל השאר איננו מעניין אותי”. כולם כך. הוא הדבר, יש רק איש אחד ויחיד במשק שאיכפתים לו כל העניינים ביחד. שבוֹר את הראש וצא ידי חובת הכל. האיש הזה הוא, בלי שום התפארות, ברקה לבדו. אילמלא אחד שכמותו, היתה כאן אנדרלמוסיה גמורה. אולם לך והכנס שׂכל בלב בני אדם. העמיסו עליך את הדאגה לכל והם בני־חורין לדאוג איש איש ל“סקציה”, שלו, ואפילו זה על חשבון זה, ענף על חשבון ענף, ועדה על חשבון ועדה, כאילו נולדו עם הענפים והועדות, מחר אתה מקבל אוּלקוס ואתה עוזב את הפלחה והולך להיות כובס).

“איזה גיש־ה, איזה גיש־ה? אמר ברקה במתינת. שלח אותו לסימנאר ויהי לך מורה. כל מי שאיננו טמבל גמור יכול להיות מורה. אפילו אני…”

“אתה? בשום אופן לא…” אמר פרים ברצינות גמורה.

זה היה עניין. פריים בכל זאת פרים. ברקה חייך לו חיוך ידידותי מאוד.

“טוב מאוד, אמר כשהוא מבליג בקושי על החדוה הבלתי מובנת שתקפה אותו לפתע. על כל פנים אני מקוה שהמזכירות תדון על כך בהקדם.”

כשברקה מקוה, הרי זוהי ממש הבטחה.

פרים הוא בכל זאת בחור טוב. כבר שנים לא אמר מלה טובה. מה הוא רוגז עלי. הללו חושבים שיוהרה זו שאני נוטל לעצמי חשובה לי. אילמלא אני משיג באמצעותה יתרונות מעשיים, אני יכול לוַתר עליה ועל הכבוד ועל התקיפות ועל הכל ולצפצף יחד עם כולם על כל המוסדות והתפקידים והכיבודים.

הלך לו לדרכו. מצב־הרוח נשתפר במידה כזו שכף רגלו האחת היתה טופפת שתי טפיפות על כל צעד בעקבות מנגינה רווַחת. את המנגינה עצמה חיבל בשקט בתוך־עצמו. רק את ה“הי” של הפזמון הוציא החוצה בשריקה. עברה חבורה של קטנים, תפס שניים מהם וחבטם בעליזות עד שפרחה נשמתם בשחוק. הלך ובדק את הכרכרה ומצאה ראויה ונתכוון לרתום לה סוס. פתאום נזכר שבודאי יגרום נחת־רוח לחצרן אם ישאל אצלו רשות. חיפש אותו ומצאו עוסק בעבודה שאינה כתיקונה, שתק ולא אמר דבר. ולא עוד אלא ששאל בענוַה מופרזת אם רשאי הוא לקחת סוס או פרד ונימק לו את דחיפות העניין. הלה היה שׂשׂ לתת את הסכמתו יותר מדי. כאילו ברקה זקוק להרשאת החצרן הטירון בלקיחת סוס. יש לו מפתחות של עצמו.

ראה צעיר אחד שועט עם טראקטור במהלך החמישי באמצע החצר על גבי חצץ. הלה רב עם המכונאי הראשי מתוך סברה שכל־אימת שהוא עושה מעשים בלתי זהירים להכעיס, הריהו מפגין את יתרון העזתו ועלומיו לעומת המכונאי הוָתיק והקפדן. ברקה של יום־יום היה נוזף בחצוף זה. אולם הפעם רחש לבו משהו אחר.

ניגש אל הטראקטור וראה שאותו פרחח נתכרבל בתוך פקעת של חוצפה קיפודית וסימר לו דרבנות בעיניו, פנה אליו בניחות ושאל בקול נדיב:

“חרשת בעדס 2?”

“כן, אז מה?”

“מה אתה אומר? צריך לעבור שם עם הפולידיסק?”

שימו לב. ברקה שואל שאלות אצל פרחח. חבר שעבר כאן שמע זאת. הלז נתמסמס מיד. בקושי סילק את השמחה מעל פרצופו המסמיק.

“קשה לדעת, אמר בחשיבוּת, אומַר לך כשאגמור את השטח.”

“טוב מאוד. אולם אל תשכח.” ענה ברקה והלך לו.

אם תרצה הרי זו פגיעה רצינית בפרסטיז’ה של ברקה. אולם יש לו נימוקים מעשיים, ולפיכך חשובים יותר מאשר ענייני פרסטיז’ה. הצעירים הלו מתחילים לרטון. חברה לצים. הם חושבים שאם אבא עשה מהפכה גם הם צריכים לעשות מהפכה. מה הם רוצים? לעשות הכל כפי שעשה אבא. תעשו אתם להיפך מאבא – כלומר, אל תעשו מהפכה. צריך להסביר להם זאת לאט־לאט. צריך לרתום אותם, להעניק להם תפקידים, שישאו באחריות וישברו את הראש. לא להטיף מוסר.

יצא מן החצר וראה שדות רחבים ורחב לבבו. דירבן את הסוס. שיזיע קצת, הרגיש את עצמו כמין פטרון של משק שמסייר את נחלאותיו. ואם לא איכפת להם, רשאי הוא להתברך בלבבו שהוא פטרונו של הקיבוץ. לא על שום שהוא מעולה מאחרים ומבורך בסגולות נאות מאחרים, אלא משום שהוא באמת מקיף את הכל. וכל כך משום שאין לו אמביציות ואינו רודף אחרי כבוד ואיננו נתפס לנימוקים שבסיבות סמויות. (וכי יש לך “סיבות סמויות” שאינן שאלות של אמביציה או כבוד, או טובת־הנאה אחרת מכל מיני דברים של מה בכך? בקניינים אי־אפשר לזכות אצלנו…) “טובת העניין” תמיד לנגד עיניו. רק מי שיכול לדון על הדברים לגופם בלי נספחות של פניות אישיות, רק הוא יכול “להשתלט על העניינים”. והוא, ברקה, אין לפניו אלא מה שיש לפניו. מוכן הוא למחול על כבודו ובלבד שישיג הרמוניה משקית שהיא תנאי ראשון לחיים בצוותא.

עד שהוא מגלגל במחשבות אלו עלו בזכרונו דברי קוטיק, אז, באותם הימים, כשהיו אומרים כל מה שבלב ויותר מכך, כשהיו עדיין קהיליה קטנה שמדברת זרות ונשגבות וחושפת פצעים ונגעים בפרהסיה, קם קוטיק, ידידו הקרוב ביותר, ונשא נאום:

“חברים, צריך להוציא את ברקה מהקהיליה. גלוי וידוע לפניכם שאני אוהב את ברקה והוא ידידי הקרוב ביותר, ואינני יודע אם אוכל בכלל לחיות בלעדיו, אולם,” רעדה נכנסה בקולו של קוטיק ועיניו נתלחלחו. הבחורות נצפנו בתוך מעשי הסריגה שלהן. “אולם ברקה מזיק לחברה וצריך לעקור אותו מתוכה. ברקה משולל כל שאיפת כבוד, לכן הוא אדם בלתי־מוסרי, בלתי־חברתי, איננו רוצה לשאת חן בעינינו, איננו רוצה להתרומם מעל לאחרים, דבר זה בא להוכיח שאיננו ירא את משפטה של החברה. אין דבר זה בא ללמדנו אלא שהוא בז לנו. אין הוא רוצה להצטיין, הוא אומר, דעת הקהל שלנו אינה שקולה בעיניו ולא־כלום. אדם כזה איננו ראוי לחיות בתוכנו, יתכן שהוא אדם טוב, אדם יקר, אולם החברה היא אכסקלוזיב פועל ויוצר מתוך מתח של התנגשות בונה, חיובית…”

(“החברה היא אכסקלוזיב פועל ויוצר מתוך מתח של התנגשות בונה חיובית…” לא מזמן ראה את המשפט הזה בפרטיכל, מה פשר המלים הללו? והיום הן כבר ממש נכס תנועתי, היום אתה מוצא אותן בכל נאום של כל זוטר־מדריכים, כעת הן אסימונים. אולם קוטיק הביע אותו ישר מתוך נפשו העצובה; זה היה נוסח הימים ההם. והכל הבינו אל נכון למה הוא מכוון).

קוטיק המסכן. כמה היה ירא את משפטה של החברה. הוא כרע־רבץ תחת משא המצפון, קוטיק הטוב! שעה שעובדים אצל האיכרים ואין משגיח, קוטיק מעביד עצמו בפרך, משום חשש הונאה לגבי נותן העבודה, בז לו בגלוי ומתקומם כנגדו בפרהסיה ועובד כמו חמור. אולם כיון שמופיע ובא המשגיח והכל עובדים, הולך לו קוטיק כמפגין ויושב לפוש קמעה בצל העץ, יראו וייוָכחו, שמצפצף הוא עליהם ועל משגיחיהם. סוף־דבר סילקוהו מהעבודה, ואילמלא הוא, ברקה, היה קוטיק מת מרעב. ללשכה לא הלך. הואיל והיו לו “השקפות”.

בסופה של אותה שיחה קמו והצביעו. ברוב של שני קולות (האחד מהם, ברקה עצמו, שניתנה לו באופן יוצא מן הכלל זכות הצבעה…) הוחלט לקיים את חברותו של ברקה בחברה. קוטיק קם ונשקוֹ לעיני הכל. והוא עצמו אמר במלים נרגשות:

“חברים יקרים, אולי קוטיק צודק במקצת, אולם כזה אני, הלא אינכם רוצים שאתכחש לנפשי בשביל החברה. הלא רצוננו, שכל אחד יופיע בנס מורם, נאמן לעצמו ללא שמץ צביעות, כל עוד יש איש אחד הנותן בי אמון אני רוצה לחיות עמכם. חזק ואמץ חברים”. (הבחורות הרכינו ראשיהן, סוניה ניגבה דמעות מעיניה. אז הבחין לראשונה באהבתה. חברים קמו ולחצו את ידו….).

כמה צעירים היינו אז, כמה צעירים.

כך היה המעשה בדיוק, הפרטיכל איננו יודע רחם. אילו היו משלחים אותו אז והקוטיקים מנהלים את ענייני המשק, כל־כמה שהם בחורים חביבים וטובים, לא היית רואה כאן היום אלא אהלים מועטים וירח באמצע החודש, אהלים־בפרינציפ. וירח מתוך “הכרח המציאות”, הוא הדבר, צדק קוטיק, אבל, שכמותי מסוגל לנהל משק. הרוצה לנהל משק חייב להיות כזה מין אובייקטיב, לא איכפתן, המוכן לוַתר על כל מיני פניות ונטיות ולהפיס תמיד דעתם של קנאתנים וריבתנים. אכן, אין בלב ברקה לא יוהרה, לא רתחנות, לא קנאתנות ולא כל יצר של התכבדות. בנעוריו היה דוקא נוטה לגאוָה, אולם כיום, אָזלוּ כל היצרים ההם, עבר עליו מה שעבר והגיע למה שהגיע, אולם אין זה מקנה לו את הזכוּת לתבוע לעצמו פרס. אדרבה, את הפרסים מוכן הוא לוַתר לאחרים, הזקוקים להם. לפעמים מונח לך באמצע הקיבוץ מין בן־אדם שאתה מוכרח למצוא בשבילו מתחת לאדמה איזה תפקיד־כבוד ההולם אותו.

כשהגיע ל“שלושת העצים” ראה את קוטיק מפסיע על גבי אדמה לחה באמצע השדה וטוריה מרקידה לו על כתפו. בן כמה הוא קוטיק זה, חמישים יש לו בוַדאי. ואיננו נפרד מן הטוריה, חביבה עליו הטוריה. אולם הוא איננו חביב עליה, היא עושה לו צרות והוא סובל. ככה סבל גם מִנֶחָה היא עשתה לו צרות, והוא סבל. סובל ומושך בעול, סובל ומושך. בני־אדם…

הטה ברקה את סוסו ונתכוון לבקר אצל קוטיק. פתאום ראה עדר של ערבים בתוך החציר. נמלך בדעתו, הירוץ לשם? מנה את הרועים וראה שהם שלושה. שלושה נגד אחד. אין טעם להתגרות בהם, מוטב להזעיק עזרה. בינתיים רץ לשם קוטיק. מה הוא רץ? הם יחבטוהו עד שתצא נשמתו. שוטה שבעולם. הרי איננו שומע ערבית.

רץ ובא לשם גם ברקה, עמדו שלושה בדוים וטענו להד"ם. קוטיק מנענע בידיו וצועק והם שוחקים. הם צעירים וחסונים, מזוינים במקלות ושווטים.

קוטיק רץ אל ברקה ומצעק בנשימה עצורה:

“הם – הם – –”

“ראיתי! ענה ברקה ברוגז. קוטיק! עלה על העגלה, רוץ הביתה וקרא לעזרה. צריך ללמדם לקח. אל תפחד, אני אשתהה כאן עד שתשובו.”

קוטיק סירב.

“שנינו,” קרא.

“מה שנינו? יפגירו את שנינו.”

“הסתלק מכאן, שמעת?” צעק. ממש צעק.

קוטיק עלול רק לקלקל. אין זה מבין לכלכל מעשיו. וחילופו בו בברקה, לא יתרתח ולא ייצא מגדרו. יודע הוא אימתי יש לקדש קרב ואימתי להיכנע באמתלה של שיקול־דעת.

הללו נהגו בחוצפה. זו היתה ההזדמנות האחרונה לשיקול־דעת. כדאי להתחמק, החשבון פשוט: אם הוא מתגרה בהם, הם קוטלים אותו, שלושה נגד אחד, וגם משחיתים את היבול. אם הוא מסתלק, ישחיתו קצת, ובינתיים תבוא עזרה, קוטיק כבר עוד מעט בבית.

אולם פתאום עלתה משמעות חריפה לרגש־הכבוד. הפעם מן הנמנע לפטרוֹ בבחינה מעשית בלבד. עלה וביצבץ מתוכו קריטריון עתיק הסובב על צירי התהילה והחרפה, בלי ההתגלמות החדישה של התועלתי. עתה הבין מדוע נתקהה אצלו רגש זה לחלוטין. בבמת החיים הקיבוצית היה בגדר הישג־ידו כל מה שאפשר לשאוף ולהשיג. אולם כאן, על פני הבמות הרחבות של שדות הלחם, אשר עליהם משחקים עדין הכוחות הראשונים מאז ומעולם, נעשה הוא, ברקה, יחידה אחת מייצגת של העם היהודי, משולל מכל מה שיש בו כפרט, וממילא נתון למרותם של החוקים האנושיים האלמנטריים, השבטיים־קדומים, העזים ביותר, שאינם בכלל בגדר תבונה מעשית. עתה היתה לו הברירה להיות אמיץ או מוג־לב, וכל שאר תכסיסי ההעברה של התבונה הלבנה אין להם מקום על זירה זו. רגש זה הוא שקומם בו את אותו הרוגז האיראציונאלי שעורר מאות בשנים איכרים־שבדם שעה שעדר זר רמס בשדותיהם, הוא נתכוון לפעול מבלי להביא בחשבון את כוחותיו או את התוצאות.

ברקה ניגש אליהם בצעד אמיץ ובוטח, חזה מול חזה, הללו שחקו עליו. אחד שחצן ויפה תואר נתקרב אליו.

“שו בידק יא חתיאר?”, קרא לו גורף בידו באויר בתנועה מובהקת של זילזול, אתה עושה מסחרה ואני מוחץ אותך כאן באצבע אחת.

“אתם יודעים למי השדות הללו?” שאל. הוא ניגש אל הצעיר כדי מטח־יד. התחלה רופפת למדי, חשב.

“לאללה וליראיו.” השיב הלה עזוֹת. השנַיים האחרים גיחכו. וָלָא גֶ’דָע.

“ואללה נתן אותם לנו,” ענה ברקה בזעף.

“מי אתם?”

“היהודים מן הקומבניה.”

הללו הרויחו זמן. השני אף הוא ניסה כל מיני בוקי־סריקי והצאן בינתיים פשט בשדה.

“קח מכאן את הצאן,” תבע ברקה בתקיפות.

“לאן אקח?”

“אין זה מענייני. לשוטט בשדות האלוהים.”

“גם השדה הזה לאללה.”

“והוא נתן אותו לנו.”

“איך אפשר לדעת. הכל כאן חיטה. כאן חיטה וכאן חיטה. וכאן צאן רעבות בשביל החיטה. כשאצלנו על ההרים בצוֹרת אללה אומר לנו רדו לעמק.”

“אם כן לך תרעה אצל בן אביך. אלה השדות שלנו ואללה נתן אותם לנו,” חזר ברקה ואמר. בשנת בצורת לא מדברים על חוק או על ה“דולה”, “אם לא היה נותן אותם לנו לא היה בורא אותנו עם פה לאכול ולא היה עושה אותנו אמיצים שנוכל להגן על שדותינו. אללה נתן את השדות למי שיודע לעבד אותם, אין אצלו בקשיש. ועתה קח את הצאן והסתלק מכאן, ולא…”

מתוך החצר יצאה מכונית. הבדוים מיהרו לכנוס את צאנם ולהסתלק. ברקה מיהר לשבוֹת עז אחת כ“בת־תערוּבוֹת.” אחד הבדוים עט עליו במרוצה. הוא לא הרפה מן העז ורק הספיק להטות את גופו ולהגיש את כתפו לחבטת האלה. בו ברגע נשמעו יריות מספר (שוטים מה הם יורים כבר?) והללו מיהרו להסתלק. הבחורים רצו אחר הבדוים לאורך הדרך המוליכה לכפר הערבי. מוטב שישובו, הרהר, לא כדאי להיכנס בתגרה על יד הכפר.

ברקה נשאר לבדו בשדה והעז המקרטעת בידיו. כל גבו הפך מכוַת־כאב אחת אולם הוא לא הרפה מן העז. אך בלכתו הביתה, כשעבר על יד שדות הערביים, העומדים בקמתם כאילו בשלפם, קמה ננסית ושדופה, צהובה חולנית וכמושה, הניח את העז מידו. מיסכנים, הרהר, איזה שידפון. פשוט כואב הלב לראות שדות כאלה. אפילו את הזריעה לא ישלמו.

הוא נכנס בשער החצר מתוך הרגשה שעשה מעשה־רב. בעצם, הרהר, פעוטות. לא הביא תועלת מרובה. הללו בין כה וכה לא הסתלקו עד שלא באה העזרה מן הבית. אולם אילו היה מניח להם ומסתלק, אל־נכון לא היה רשאי לדרוך שנית על השדות הללו.

הוא מישש את כתפו וחשב בצער שכפי־הנראה יומיים־שלושה לא יוכל לעשות עבודה גופנית. אין דבר, נתנחם, בעצם נפלא, נעשה עכשיו את החשבונות החצי־שנתיים. אגב, אפשר יהיה בהזדמנות זו לתת לגרעין את ההרצאה על דבר הקואופרציה היצרנית.


המלצות קוראים
תגיות