רקע
נתן שחם
מטאַמורפוזות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

אנשים טובים סבורים שעצם השאיפה היא גדלוּת; והביקוש אחר האמת – הוא הישרוּת. כל־כך מתוך הנחה מוקדמת, שהדברים הללו, הגדלוּת והישרוּת, אינם בכלל בנמצא. אף־על־פי־כן, מתוך חמדנות שבטבע, אנחנו מבקשים לראות את הביצוע. כל פרטנזיה (שאיפה, ביקוש) מגוחכת היא אם אינה יוצאת אל הפועל. כשאני מהרהר בשואפים להתרומם מעל הארצי, אינני יכול לשכוח שני ספורטאים שראיתי פעם בתמרוניהם, הללו נתאווּ לקפוץ לגובה, ולתכלית זו ביצעו כמה תרגילים אשר בעיניים בלתי ספורטיביות הם נראים כמעשה־הונאה שחצני של מוקיוני עלובים. תמכו שתי ידים בקיר והחלו להרים את רגליהם בגובה החזה כמין גראציה משונה שכל רקדן המכבד את עצמו יתבייש בה. אין לך, לכאורה, דבר מגוחך מזה, כל־שכן כשהוא נעשה בפרהסיה. אולם לאחר שקפץ האחד מהם 1,78, מיד נעשו אותם תמרונים מוקיוניים שלו הכרח לא־יגוּנה. שני, שהשחיץ אותם התרגילים עצמם, נעשה מוקיוני ומגוחך ומטופש שבעתיים הואיל ולא עלה בידו להטיל את שני בולי־העץ שלו אלא מטר אחד מעל לארציי. אפילו הפרטנזיה לתקוע מזלג עם אטריות לתוך הפה נעשית פתאום מגוחכה כשמגיעים לשם והמזלג נשוּר־אטריות.

492 נסיונות אומללים במעבדה חימית, שלא נשאו פרי, אף הם עשויים להיות דבר מגוחך, אילולא פוּטר צבי שלימאכר ממשרתו.

שלוש שנים עשה במלאכה, לראשונה כתלמיד מתנדב ולאחרונה בתשלום שכר. ביקש ליצור חמרי־מזון סינתטיים בעלי איכות מזונית וטעם ערב בדומה למזונות האורגַאניים, ובהתאם לאינדקס הירוד של ימי המלחמה. כל אותם האַבקוֹת והחמרים משוללי המים לא נעמו לאיצטומכא הבררנית של בעלות־הבית. לא הועילו סלסולי־גרונו העריבים של המפקח על המזונות. אף הקאַריקטוריסטים המעולים שבארץ לא הצליחו לשלשל כפית אחת של אבקת־ביצים לתוך כלי הקיבול הסרבני של ילדי המלחמה. עלה בדעתם של כמה חימאים לתת תקרישים של חומר סינתטי עם סגולות אופייניות של חמרים אורגאַניים, מתוך הנחה, שחומר מזון זה, הגם שהוא משמש מהפכה רצינית בהזנה האנושית, ישוּוָק על נקלה ויעשיר את בעליו. צבי שלימאכר נרתם לתפקיד זה בהתלהבות־נעורים. שלוש שנים עשה במלאכה והעלה חרס בידו. בינתיים לא ביצע כמה מעללים אחרים שהיו מנת חלקם של צעירי המלחמה, לפיכך נתרחקו ממנו חבריו שהיו קנאתנים יותר מדי, לדעתו.

בינתיים הופיעו בשוק קופסאות אדמדמות שמוצאן מאמריקה ורשום עליהן טרוּמנ’ס, ובהן תקרישים סינתטיים בעלי איכוּת אורגאנית. צבי שלימאכר בדק את החומר וגילה בו הרכב יסודות בדיוק כפי שנקבע על ידו בנסיונו האחרון, אלא שלא מצא שום חומר סינתטי נוסף שיש באפשרותו להקריש את התמיסה. תעלומה זו לא נסתברה לו גם ימים רבים לאחר־כך.

עד שקראוֹ המנהל ואמר לו בנימוס מוקפד:

“ידידי הצעיר, אנחנו שנינו מאמינים בגאונים. נכון, אולם העסק אינו מעשי בימינו אלה… אתה מבין, הריזיקוֹ עובר על 60 אחוז. רשמנו על שמך 300 לא”י בבאנק ברקליס. החברה ייפתה את כוחי למסור לך את תודתה על העזרה הרבה שהגשת לה במשך שלוש שנות עבודה מסורה ונאמנה, שלא עזבת אותה אפילו בימים הקשים ביותר של המלחמה…"

מכאן ואילך התחילה פרשה מדוכדכת של יציאה בדימוס, ושנייה לה המעשה בשולמית מאסי, מי שהיתה בו הנטייה להאמין ביקרת־סגולותיה של עלמה ענוגה זו, הרחוקה מאהבת בצע כשם שהזמירים מתרחקים מפגרי שועלים, ודאי שנגרם לו צער רב. אלה היו בדיוק אותם הימים שבהם התחיל לטפח בעצמו מיזאנטרופיזם משוכלל, היאוש מתיחס אל שנאת־הבריות כאורגאני אל הסינתטי. זה היה המפעל היחידי שעלה בידו. ואם משהו עשוי היה לשבור את הארת הנוגה על פרצופו, הרי זה אותו מאורע בקפה.

הלך לשם מפני שמועה שהפריח מישהו, שלעתים מרשרשת שם שמלניתה של שולמית מאסי. את צרור צלוחיותיו הניח בתיקו, על הרצפה, תקע עיניו לפניו והסתכל אגב התיזוֹ שורה של הרהורים גסים.

רקדנית היתה מעכזת שם על גבי בימה מרופדת בסילונות אדמדמים חיורים של אור עייף. מאחור התנשפה תזמורת, הביט ביצור המתועב שנפח לתוך הטרומבון ואגב שלח גינוני־חן מומוסיים שנתדפקו לשוא על דלתי תשומת־הלב. תשומת־הלב היתה מסוּרה כולה לאש שהדליקו בה מערומים זרים. לא כן הגבירות, שמוכנות היו הללו לעולל בעפר קרנן של כל האמנויות הפלאַסטיות ובלבד שלא להודות בסגולות גופניות יתירות של נקבה אחת ערומה.

הוא הזה על עצמו את ההרהורים הבוהמיים הללו בשוויון־נפש, הואיל וידע שהבוז שהוא הוגה אל הבריות הללו אינו אלא שאט־נפש שלו, ובחילתו שלו, ויסורים שלו, ומשהו שאינו מתחולל אלא בו גופו ואינו מזיק לאחרים אלא אם־כן הם אוהבים אותך מלכתחילה, דבר שהם מסרבים לעשות דוקא משום אותו הבוז השופע ממנו אליהם. חוץ מזה הבין, שכל אותם הרעבים שמסמיכים את פרצופם על דרך־ההשאָלה אל חלון בית־הקפה, ממילא רואים אותו ובכך מייחסים אותו מן הבחינה הפיזיקאַלית השגורה והנכונה אל הקונגלומראט הזה עצמו, אשר אליו הוא חש את בוזו, ובדין לא־איכפת להם אם הוא דרך־מקרה טיפוס ביירוֹני משועמם, קשיח ופיקח, ואינו נלהב לזיפט הזה כשם שאינו מתפעל משום דבר אחר; טיפוס מטיל־אימה ובכך כוחו למשוך אחריו כמה נערות טובות מבית אבא־ אמא שחשקה נפשן במשהו מופלא.

נענועיה העזים של אותה רקדנית נראו בעיניו שריד־קדומים כשהיה עוד לאדם זנב לכשכש בו. כשַלמי־תודה לתשומת־לב אגוזית שנזרקה לו מבעד לשכבה של החיים־האוכלים־גם־חסה־גם־שפנים. פירוש של חסד: הגע בעצמך, איזו כמיהה עזה מרטטת כאן בנענועים האלה להעניק שעשועים לחיילים היגעים של מלחמת הקיום. המחשבה שרוב המסובים כאן לא שמעו מימיהם שם קאַפקאַ, לא הסבה לו עוד מורת־רוח.

הוא חשב: אני מהרהר במרירות. המחשבה על־אודות ההרגשה היא האמצעי הבדוק ביותר לסלק את ההרגשה עצמה ולנטוע במקומה הרגשה אחרת. פעמים, אותה־עצמה אלא עזה יותר. כלפי־חוץ העמיד פנים שוחקות. לא רצה לגרום לבריות נחת רוח על־ידי שיסייע בידם לגלגל את רחמיהם עליו.

הסתכל בנברשות, בוילאות ובטפיטים. גם משום שלא היה לו מה לעשות וגם בשביל שלא יתבונן בדלת. מימיו לא שיער שבחתיכת עץ וזגוגית אפשר שיתכנסו כל־כך הרבה קשיחות בוֹזה ופקחוּת־להרע ותאוַת מישחק פסיכולוגי, כזו המצויה אצל המושחתים שבאינטלקטואלים. האפלה שהיתה זורחת אליו לפרקים מן החוץ, מבעד לדלת הפתוחה, היתה משעשעת בתקווֹת המנצנצות מפעם לפעם כנטעים חדשים, לחים, ירוקים ותמימים, כשם שהחתול משחק בטרפו. היא לא הופיע. התזמורת פצחה ניגון חדש. אילמלא הרעש היה מדבר אל עצמו.

“יסלח לי אדוני, האם המקום פנוי?” הלה אחז בכיסא ומשכו לאחור.

“אינני אָדוֹן,” ענהו קצרות ויבשות,

אותו ברנש קָרַן חיוך.

אנשים שליטשו את מַצפונם בימי נעוריהם ונתחנכו על האידיאליזם האורתודוקסי של תנועת־הנוער החלוצית, ופרשו מחמת נימוקים פרטיים בהחלט, כל ימיהם מלוָה אותם ההרגשה שהם חָבים משהו לנעוריהם הנלהבים. קשה להם להשתכר לירה אחת בלי לעשות בזה משהו לטובת הכלל. גם כשהם חומסים את העניים הרי זה בשביל לעורר בהם הכרה מעמדית, הללו, יותר מאלה שמקיימים בגופם מצווֹת המצפון, משמרים גם את תרבות־המנהגים העתיקה של ה“פשטות”, מן הזמן שתנועת־הפועלים בארץ עוד היתה אוֹפי ולא טריידיוניון. לפיכך לא פירש הלה כהלכה את זעמו של צבי וראה בו איש־כלבבו.

היה זה גבר נאה בשנות השלושים וחמש, מדושן עונג, חייכני, קצת מַכריס וקצת מַקריח, לא מאלה הקרחים שאפילו שערות אין להם על קדקדם, אלא מאלה שיש להם כל־כך הרבה שהם יכולים לוַתר לכם על קצת פלומה על גבי מצחם הרחב והנבון, הוא התפיח חיוך כעִיסָה של זכרונות המשתפכת על גדותיה. זכר לרננה של ימים עברו, ימים אין־אדון ואין ארכי־אדון כשכולנו היינו ידידים, אח, תל־אביב, תל־אביב, מה אתם יודעים? כשרעבנו, כשעבדנו בכרמים ביהודה ובפרדסים בשרון, כשאהבנו פחות חנופה ויותר מצב־רוח, כשהיו עוד הרבה כוכבים בשמים וחול על שפת הים, כשעינינו היו בוערות וכפות־רגלינו צוננות, כשהיו צמות וסאַראַפאַנים, ויום ששי היה ערב שבת, וקאזינו היה, אז ידידי היו חיים…

“מהו אישי הצעיר? אמר והושיט לו ידידות על קצה מבטו. טוֹבאַרישץ' פּרוֹליטאַר? ח, ח, ח…” אמר וישב.

“למה אַתה חמוץ כל כך? המשיך באותה נעימה חוגגת, רואה אני בךָ שאתה מאותם הצעירים שיושבים כאן ואוכלים את עצמם הואיל ואינם יודעים טעמו של שניצל וינאי משובח…”

וכך כפה עליו ידידות, ונעימה לבבית, המציינת את האנשים שהם לעולם אפיטרופסים מושבעים של הנעורים. “כשהייתי בגילך” – אותו פזמון־המַתמיד. אף אנחנו חשבנו שהמציאות תתאים לכל חלומותינו היפים, אולם נסתבר שהיתה לנו טעות קלה בחשבון. והרבה יותר קל לתקן את החשבון ולא את המציאות. אז הכל נעשה פתאום פשוט ויפה, חביבי…"

הללו אף פעם לא יתוַכחו אתך על הדברים עצמם. יש להם אופן מיוחד להסכים לבחינתך, אולם הגע בעצמך, אף הוא חשב פעם כמותך, ועתה – ראֵה כרס, ראֵה נַחַת, ראֵה שוֹבע, ראה אשה נאה, ועוד ועוד כמה קניינים שכדאי לך להתברך בהם – והנה הוא סבור אחרת. ובכן? והוא מחייך אליך חיוך מלבב ופקחני. כלום אני בא ומנמק באזניך מיני־נימוקים של קש וגבבא היאים לשוטים ולדרדקאוֹת. הרי שנינו אנשים פיקחים אנחנו, אַתה מתיירא שאם לא תקבל את דעתו, אפשר שאַתה בעל־אמונה, אפשר נלהב (בפרט כשאתה אומר, “אתם עוכרי האומה”), אפשר אמיץ־לב, על כל פנים בפיקחות אי־אתה יכול להתגדר, ומדרך אנשים צעירים שקל להם לוַתר על האהבה ועל הידידות ובלבד שלא יצטרכו לוַתר על הפיקחות.

כל הדומים לאותו ברנש, אם אינם שדכנים או סוכנים לחברת־ביטוח, הריהם ידידים בעלי־מקצוע; לפיכך נתקבל הלה על דעת צבי, עם האנטיתיזה של שביעות הרצון, ועם הקרחת, ועם ההרחבה שבדיבור, ועם המנהג המרגיז הנקוט בידו להוציא מכיסו את שעון־זהבו מבלי להתבונן בו כל־עיקר.

“כן, כן, מכיר אני רגש זה שמציק לבני הנעורים, בפרט שהם הולכי בטל, אמר לצבי שעמד על שורש־הרגשתו ורכש לו בדרך פשוטה ביותר את מרבית הידיעות הדרושות מן הביאוגרפיה שלו. אף אני קיבוצאי שפרש, ואני מכיר את הבוז לחיים הבטלים הללו, את המשטמה הפרוליטארית בכלל, את חוסר שיווי־המשקל הפנימי, את ההתבודדות־לתיאבון. אבל שמע, אנחנו אנשים אחרים, אנחנו לא בשביל הקיבוץ, אין שם מרחב לכמוֹתנו, שם הכל פעוט ומדוּד, הכל צריך להתקבל על דעת הכל, אין שם ריזיקוֹ גדול, ובלי ריזיקו הרי אין טעם לחיים, כל חריפותם ניטלת. אַתה חימאי ויודע מה זה ריזיקו, על עברי פי־תהום, או מצביא או עבד, זהו, הבורגנות זה בטחון, אולם בימינו, אין עוד בורגנות כזו, בימינו הכל ריזיקו, אומץ־לב, דמיון, העזת חיים, לא בטחון, לא וַדאוּת, קלפים. בימינו נופלים כמו זבובים מפצצה אטומית או מתרוממים לשמים כמו ראַקטה. אין יותר פרוטה־לפרוטה. תכלית הבאנקים לפשוט את הרגל. הסוציאליזם זהו זעיר־בורגנות בקנה־מידה בינלאומי. הם רוצים להיות חברת־הביטוח של העולם. בינינו לבין עצמנו, וכי אין בכך פשוט פחדנוּת, פחדנוּת עלובה ושפלה באיצטלה חסודה וצדקנית. אין להם אומץ ללכת בחזה פתוח מול איתני הגורל, אבל הם בחורים טובים, בחורים טובים מאוד.”

“במה עוסק מר?” שאל צבי.

“הו, אני… פתח ואמר, ובו ברגע תקע את מבטו בדלת והחל לשלוֹת מלים נוטפות עסיס מירכתי כרסו כפי הנראה. יש בדעתי להושיב עמנו כאן את ארוסתי הצעירה. הרי היא בת גילך ויש לקוות שלא תקלקל לנו את שיחתנו הנאה, לא כן?”

בטפיפה גרויה ובעיקול־קרסוליים רָחִים, ובחיוך מצודד נישאה אליהם שולמית מאסי.

ובכן, זהו, לכאן הגיעה, לכאורה לא היה צריך להצטער עליה כך הרבה, נערה טפשית וקטנונית ואוהבת־בצע, כלום ראויה היא לאהבת תפארת־בחורים שכמותו? לכאורה… אולם לאמיתו של דבר… עם השָמֵן הזה… לכל הרוחות…

“נא להכיר את החימאי הצעיר, אמר לה ומיד הוסיף: אף אני חי בעת האחרונה על החימיה, פשוטו כמשמעו, שמעת אולי על טרומנ’ס, זה תקרישים של מזון סינתטי, על זה הנחתי את כל כספי, והצלחתי. היום אני הסוכן שלהם. צריך עין, יאַ־חַביבי, אינטואיציה, דמיון, העזה. סיכנתי והצלחתי. העניין עלול לחולל מהפכה עצומה בכלכלה האנושית, רצונך, צפויות מכך גם תוצאות פוליטיות־חברתיות עצומות, הייתי מעיז לומר: קפיצת־דרך היסטורית, ויתכן שנעמוד בפני תרבות חדשה, תרבות סינתטית קרוּשה, הייתי אומר.”

הוא חייך שני חיוכים בבת־אחת, צבי הסתכל לפתע בשעונו, מילמל סליחה מגומגמת: “אני ממהר מאוד,” וחמק. האדם הזה לקח ממנו כל מה שהיה יקר בחייו ואפילו קורט של משטמה לא הניח לו. (לאן אַתה ממהר, זוטרי? הרהר בעצמו, כלום רוצה הנך להקניט את העלמה בחיי־לילה שאַתה זונק לתוכם מחצות ואילך?)

המוצגים נתבלבלו לנגד עיניו. ניסה להדוף את הדלת לכיווּן הנוגד. היכר כוזב. דומה היה שאירעו לו כבר כל המקרים הללו אי־אן, אם לא בילדותו הרחוקה הרי תמול־שלשום, ואם לאו הרי בגלגול אחר או באחת הנובלות שנתפרסמה בדפוס, אירעו לו – והרי שהם עתידים לחזור בדיוק כפי שאירעו אז, משמע, שיהיו מכוערים תכלית כיעור, אין דבר חוזר ונשנה בדיוק מבלי שיהיה בכך משום כיעור. הנה ירד גשם, הנה יחלוף אוטובוס ויזה עליו את מימי השללולית, והוא לא יסוג משום שגם אז לא נסוג… מכוניות הבליחו לפניו, שוטר־תנועה צפצף במשרוקיתו, אשה אחת צעקה, מכונית קטנה חרקה בבלמים וקיללה. אולם האוטובוס האדום הפילו ארצה. אנשים רצו מכל עבר, מהם סקרנים, מהם גומלי־חסדים.

ליד הגוייה המתבוססת בדמה הלך תֶמֶס נוזל חיור אשר בהתלכדו עם שלוית־הדם היוָה מיקרש יציב שהיה דומה עד־מאוד לחמרי המזון הסינתטי הנמכרים בקופסאות האדומות של טרומנ’ס.

ובכן, נפתרה התעלומה, אותו אמצעי סינתטי כביכול שעל־ידי הרכבתו בחמרי־המזון הסינתטיים עלה בידי האמריקנים ליצור את התקרישים של טרומנ’ס, לא היה אל הפיבְרין שבדָם. אם להתחשב בעובדה, שהפיברין איננו חומר סינתטי אלא חומר אורגאני ומצוי רק בדם, הרי מבחינת ההגינוּת המסחרית כל עניין התקרישים אינו אלא מעשה־תרמית אמריקני ולא יותר, פשוט בלוֹף, כתוּב חומר סינתטי טהור, והרי לך – דם.

הוה אומר, שכל אותה סנסאַציה חברתית, כלכלית ופוליטית של התקרישים הסינתטיים, זו שהיתה עתידה ליצור את התרבות הסינתטית הקרוּשה, אינה אלא זיוף קטן מהול בדם. דבר אחד תמוה: מהיכן הם משיגים כמות מרובה כזו של דם בשביל להציף את השוק העולמי?

המלצות קוראים
תגיות