רקע
נתן שחם
לאחר הגשם
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

כעבור שלושה ימים פסק הגשם. חיוכי תכלת נתבהרו בתוך הקרוּם־האפור שברוּם. השאון העמום־מדכא של המטר נתחלף בשתיקת מרחקים אדירה. הוַאדי החום חדל לסחוף את דשן האדמה המערטל את ההרים הקרחים. שטפי המים בחצר ניקווּ לשלוליות. אויר מרוחץ וצונן נח על פני כל בשלוָה ברוכת־נועם. שדה־הראות נתעמק ונצטלל להרנין. יכולת להבחין בתים לבנים ובוסתני־ירק וצללי גיאיות בתוך חומת הערפל של רוכסי ההרים באופק. נוֹפים עכורי־רוֹחק נתקרבו מתוך קפיצת־הדרך של צלילות האויר עד היות קרובים יותר אל לב. השמש שפכה חמימות רכה וחסודה מבעד לקרעי העננים אשר החלו לשוט ולעלות לגבהים לא־ישוערו, מפויסים, רפויים, רוויים.

לראשונה יצאו עובדי המספוא ולאחריהם עובדי הגן. לאחר מכן פּרצו, כמו גופיפים סמוקי מרץ עצור, תפרחות ראשי הפעוטות, והחלו להמצא בכל. רובם עשו בצד שלוליות המים המבהיקות. ילדי הגנון, שקיבלו נעליים חדשות, הגדילו עשׂה ונכנסו פנימה, לתוך השלוליות, משתכשכים בהם להנאתם ומתיזים רפש. עייפים מאושרים ומלוכלכים־להבעית רצו אחר־כך לבית הילדים ליטול את ענשם. ילדי בית־הספר חמדו שעשוע אחר ועמדו להטיל אבנים לתוך אגן המים, אלה מול אלה, מתיזים ושוחקים בעונג עד שאבן אחת פוגעת ביריבה פגיעת־מישרין, אבל ביום כזה לא בוכים.

מתוך האדמה הרוָה בקעו חניתות ירוקות שיצאו להילחם על חיים חדשים מעבר למעטה החום. כעבור יום יבשה מעט האדמה החרושה ונתבלטו רגבים פריכים סתוּרי צורה. הדרכים והשבילים לא נראו בשטח, לפי שגם האבק הפורח נתגוון בגון הקרקע הדשן. עד שהחלו לנסוע עגלות, תחילה בכבדוּת, גורפות עמן טבעות של בוץ נוקשה ושביר, ולאחרונה מחליקות על שני מסלולים חלקים ומבהיקים למרחוק. בתוך החצר עוד חתרו כלי־הרכב בטיט לח ועמוק. שמני המכוֹנות שטו באטיות כבוּדה על פני המדרון הרוה. טראקטורים שצפו בחצר מהַמִים ושואנים על לא־כלום בצאתם לעולל זוטות: לסייע לסוּס שנפח כוחותיו בצד עגלה שבורת יצול, לתת לאוטומובילים דהרה ראשונה, להוביל עגלה עם פכים־קטנים בשטח מיוּעד למצולות. בהיסח דעת הלומת־שאון עקרו ברזים, הסיטו גדרות, השחיתו מדרכות וגינות נוי.

אנשים נתערטלו ממעיליהם הכבדים ונעשו קצת פחות דומים זה לזה, וקצת יותר נוחים. בצהריים כבר עמדה שמש של ממש. ליד המכבסה החלו להתנפנף סדינים צחורים והשבים מן השדה לא שלחו מבט עורג לארובה של מקלחת להיוָדע אם יש מים חמים. פלחים התבוננו מתוך קורת־רוח בערפל הירוק המתרומם על פני המדרונים הרחוקים. מדי פעם תלשו קומץ אדמה לח, לשוהו בידיהם ואמרו משהו מניח את הדעת. ביום החמישי יבשה האדמה עד שניתן לשדד ולעקור את חיוּתם של עשבי הבר.

כשירד שלמה גראַבּוֹב לאורוָה, מקופח שינה ומַרעיד במקצת מחמת צלילות צוננת של שחרית, כבר עמד שם דוֹב טראכטמן והשחיל בזריזות את שרשרת־הצואר בסמלונו של “פרא”, העזפן בפרדי המשק. “יעקובסון”, בן־הזוג, שוטה תמים ושפלזנב, נרתם כבר לתוך שלוָה מנומנמת, וניסה לדחוק מתוך שכחנות מופלגת את המתג הנתון בפיו. הוא היה שרוי בכובד ראש של שחרית.

דוב קיבל את פניו מתוך שתיקה מוכיחה, זעוף כמי שעדיין לא נצטלל משנתו, והידק את הרתמות בשמרו מרחק מתאים מרגליו האחוריות של “פרא”. שלמה שלף את שעונו מתוך צרור של סמרטוטים. מסתבר שאיחר לעבודה. נזכר שהקדים להתעורר ונתכוון לנמנם חמש דקות, ואחר־כך צנח לתוך מעמקים של חמימות לא־תתואר, עד אשר נחה ידה של שרה על מצחו.

“עברתי כאן בדרך מחדר האוכל וראיתי את המגפיים בחוץ.”

דוב טיפס וישב על העגלה כשהוא מחפש לו מקום שאיננו מטונף־בוץ לשבת עליו. בגדי עבודה נקיים לבש, עשויים היו תשבץ של כתמי שמן, ונדמו ככלי־גולה של פלחים העוסקים בעגלונות לשעה.

“נוסעים,” אמר. “עלה, שלמה.”

שלמה, אמר, במלרע, ומשום כך הכיר לו תודה.

שלמה גראבוב איש העלייה השנייה היה, ומשום כך לא נתקפּחה זכותו והגיע בעת הזו לגיל החמישים. מאחר שעמד על דעתו ותבע שיקראוהו בשמו הפרטי דוקא, זכה ונתקרא שלמה במלרע, להבדיל משני שלמה במלעיל, אחד שלמה גימל ואחד שלמה פא. כל אותה יראת כבוד שיכול לרחוש קיבוץ של אנשים לאחד קשיש בעל־עקרונות שעשה כל שנותיו על אדמת־יה ובזוג פרדות דוקא, נתמצתה במלרע מודגש זה על טהרת־שפת־עבר ובמלוא כובד הראש. אפילו בניו קראו לו כן. הקורא לו שלמה במלעיל עשוי להעליבו.

הוא נתברך בגוף ארוך ושרוּע איברים, ומתוך זיקה יתירה לאדמה נכפפה מעט קומתו. מאותו טעם היו גם עיניו מושפלות. ידיו עבות וחסינות להפליא כביכול ניתנו לו בהשאלה לצורך כלשהו. פניו חרוצות קמטים בשיעור מוגזם, תאמַר האגרונום הקפדני של הזמן לא מצא די לו בחריש והוסיף קילטור. השער, שנקלש מעט, שמר על שחרורית־עקרונית, לקיים ולאַשר דברי ברק־הנעורים בעיניו האפורות.

דוב טראכמן – בינוני, מוצק, זריז, פעלתני ודמום כאבן השדה – היה שייך לרובד השני של הקיבוץ, אלה שנטו אהלים בשממה בפחות חגיגיות אך מתוך הכרת־הכרח בריאה־בהירה, והם ידעו יפה לכבד את חג עיגול־האוֹר של מנורת הנפט באוהל־הצניעות, מתוך נאמנות למסורת יפת־רזון הבוערת באש קדחת סמויה. לאחר שבנו בתים על האהלים הציעו אותם, אגב דקוּת הראויה־לשבח, לאנשי הרובד הראשון, בהסתמכם על המדיצינה ולא על הוותק. אחר־כך הוסיפו לעבוד בעקשנות ולצפות לתורם.

שלמה גראבוב טיפס וישב. אגב־כך נזכר שיצטרך לירד על־מנת להעלות את המשדדה. נצטער שעלה וחייך על זקנותו. אפילו צעיר־בניו כבר אינו שׂשׂ לעלות על עגלות. בפחות מטנדר לא ניחא לו. הפרדות משכו בכבדות בתוך האדמה הצמיגה עד שהגיעו לאחורי המוסך. לראשונה עמסו את היצולים. כשהגיעו לקחת את המשדדות נוכחו לדעת שהללו “נתעוורו” מחמת הבוץ, וכל תשבצי הברזל הרפויים בדרך־כלל נעשו מקשה אחת. נתברר שאין להתקין את הכלי לשימוש עד שלא “יתפקח” על ידי מכות פטיש.

פטיש אחד נמצא להם מיד בארגז כליהם. דוב טראכטמן לקח אותו מניה־וביה והחל לעבוד בלי ליתן את דעתו מה יעשה שלמה. הלה עמד בפני אפשרויות לא־מעט: אפשר לפרוש שקים למושב או להעלות חבילת קש לשם; לא מן־הנמנע לבדוק רתמות או לחזק בורג שנתרופף, או לייצב את סל האוכל בתוך ארגז, שלא יישפך הלבן בטלטולי העגלה. אפשר ללכת לחפש פטיש אחר – אל־נכון יארך הדבר עד מאוד – או להשכיל נער שעובד בקרבת מקום. אפשר לגשת ולהעיר את תשומת־לבו של סדרן העבודה בקשר לעניין חשוב; או פשוט: לערוך שיחת השכמה ידידותית עם מַסגרים. מכל האפשרויות נראתה לו שיחת־המסגרים ישרה ביותר, אם כי לא יעילה ביותר, ומאחר שהיושר נחשב בעיניו משהו, ביכר ללכת בָטֵל במפורש מלהתיימר כעובד.

כשחזר, כבר נערכו כל המשדדות, כשרות לעשות עבודה, על גבי העגלה. כשראה את ידיו של דוב מכוסות בוץ שחור ודביק, שעה שידיו שלו עדיין מחזיקות ניחוח סבון, העלה על קמטיו חיוך ביישני ונאוֹר אשר בגללו קנה לו את לבם של בני הנעורים.

לפני שעברו את מחפורת הקטל־דיפ עצר לפתע דוב את הפרדות בתנועה נמרצת, מבלי לתת הסבר לכך, ורק לאחר ש“יעקבובסון” עצר בחפץ לב ו“פרא” סרב ושעט על מקומו, פירש:

“שכחת משהו.”

שלמה צימצם גבותיו, לשם חילוף דברים מן־הסתם, אך משלא העלה דבר משך בכתפיו.

“שכחת את הרובים,” הסביר דוב.

לפתע נזכר וירד חיש־קל להביא את הרובים. לרגע עלתה בו תרעומת. מן־הסתם היתה זו חובתו הבלתי־מוסכמת, לקחת את הרובים, שעה שדוב עושה עבודה והוא הולך בטל. אבל לאמור “שכחת” במפורש, ובפרט לערוך עמו אותו משחק בלתי מבוגר ב"מחבואים: “שכחת משהו”, ולגלות בעצם הסגנון צל־צלה של קובלנה, היה בזאת משום גסות.

ואולי מטעמים כיוצאים־באלה לא רחש חיבה יתירה לדוב טראכטמן, אף כי העריך אותו כאחד האנשים המסורים והאחראיים במשק. תכונה אחת נמצאה בו שהעכירה את סגולותיו הטובות. מעולם לא היה עשוי לצדוֹק מזולתו או להיות טוב ממנו מבלי ללוות את צדקתו ואת טוּבו ליווי של רטינה. זעף רטנוני ליוָה את כל מעשיו שלפנים־משורת־הדין. צרי־עין מפריזים ואומרים שהוא מחַסר שינה מעיניו ומקדים לעבודה משום התענוג להקביל את המאַחרים בפנים חמוצות. לא עלה חיוך על שפתיו אלא אם כן נהג שלא כשורה. אבל אימתי נהג שלא כשוּרה? לרוב היה “בסדר”, כליל השלימוּת ומריר כמו חבית מלאה יין שנמהלה לתוכה טיפת־נפט. טיפת־נפט אחת ותו לא.

“שכחת את הרובים.”

נסה־נא להשכיל אותו, את דוב זה, מה שמחה קפצה עליך לפתע בשל שיכחה זו. תאר לך שהיסח־דעת זה לא בא עליך עקב טרדות או עסקנוּת או מהומה – שכחת פתאום שיש מלחמה בארץ – אלא דוקא בשל שלוַת שחרית של יום חורף בהיר וצלול, בשל הרוָיה העמוקה ששטפה על פני כל והקיפה ארץ ויושביה. “שכחת את הרובים.”

עד שהגיעו לפרדס נתנמנם על רובהו. צליף־שוֹט זעפני באויר בסמוך לאזניו העירו. הפרדות החלו לרוץ בדרך החתחתים ולטלטלו בלי־רחם. הצמיגים נתקלו בגושי אדמה שנתלשו מעל לקרקע הרמוסה שבדרך, וזכו ל“קפיצת”־הדרך. (אל־נכון נסע כאן איזה פרא־אדם לפני שיבשה הדרך כל־צרכה. עתה נשתבשה הדרך לחלוטין). האופן החל לזַמְרֵר וקרום האדמה ענה לו בקול פיצוח יבש. הַכל מִסביב עמד שלוותני ומעומעם, אולם, דומה, לפתע, כאילו עלול להתפרץ. לרגע היתה מתיחות באויר.

השלטים הקטנים בצד הפרדס נתמסמס צבעם עד כדי טישטוש הכתובת. תאמר שהם מסמנים זנים בפרדס ואינם באים לייצג על פני האדמה את האמבושים הקטנים של המוות בתוך קופסות־עץ מוצנעות. זהירות מוקשים, השלטים ניטשטשו, שום דבר איננו עומד לאחר הגשם כעמידתו לפניו, חוץ מהמוקשים הללו שאינם רגישים אפילו למים. ענפי העצים כרעו תחת נטל הפרי הבשל בשלל גונים זהובים כמו חגיגה שהושבתה. הפרי לא ייקטף. כל הפרי ילך עד שיתירו לנו לפרק את המוקשים הארורים הללו. אילו לפחות היו לנו ידיים עובדות בשביל להתחיל לחפור בורות סילו, שיהיה מאכל לבהמות אם לא לאנשים. ואם העסק יתמשך ולא נשקה את העצים בקיץ – העצים ימותו. רגע עלה עלה דעתו שתמונה זו תהא מזעזעת ביותר ובולטת לעין מכל חורבן אחר.

“המוקשים הללו אינם רגישים למים,” אמר.

שלמה לא היה מחמיץ הזדמנות לגלוֹת בקיאות בענייני מוקשים, כיוָן שהדבר הזה הזכיר לו את בנו. בסתר לבו חרד תמיד ונתגאה על בכורו, שהיה החבלן הראשי של הגוש. באיזה תקיפות קם הילד הזה ונתן פקודה למשק (פקודה!) לזרוע מוקשים בפרדס בעצם־עצמה של העונה. “אתם מגינים על גיזרה שלימה ואתם מוכרחים לחסום את דרכי הגישה.” איזו תקיפות איזו.

עד שהוא משוקע בהרהורים עברו את שדה התלתן והגיעו למחוז חפצם, שדה השׂעוֹרים. דוב כבר קפץ מן העגלה והחל להתיר את הפרדות. גם הפעם נתמשכה על פרצופו אותה שתיקת־תוֹכחוֹת מזרזת. השעה שבע וחצי ועדיין לא עשו דבר. האדמה יבשה במידה מספקת ואפשר להתחיל מיד בעבודה. בהילותו של דוב דבקה גם בשלמה שהחל לשלוף את היצולים מתחת למשדדות אגב מאמץ בולט לעין, ומשלא יכול פשטו קמטים מחייכים בזויות עיניו – אל עג’לה מן א־שייטאן – והחל להסיר את המשדדות אחת־אחת, במתינות. עד שהרכיב דוב את המשדדות בדק את כוח־חיוּתם של הגבעולים הזעירים. אחר־כך השחילו את רצועות הרובים במהודק ותלו אותם על כתפיהם, עלו שניהם על המשדדה, כשדוב תופס במוסרות ושלמה אוחז במתניו. בדרך הבחינו שהמשדדה תולשת וגמרו אומר שלא יסעו שניהם יחד אלא יתחלפו, אחד שומר אחד עובד, לסירוגין. אלא שעד סופו של המדרון המתרומם קמעה, הוא המקום שנבחר לתצפיתו של השומר, נסעו יחדיו.

רוח בוקר בלתי־צפויה ייבשה את האדמה והפרדות החלו למשוך בקלות. מאחורי המשדדה נמשחה בששר חוּם־מבהיק רצועת קרקע נקייה מפוספסת בירק כתונת־הפסים שהעניק לה ריבון־העולם לבכירת צאצאיו. הגבעולים הדקים והקלושים נתלשו מעט ונכפפו מתחת למשדדה, נדבקו לעתים לאבן ועשו עמה כברת דרך, אך מדעתם שהניתוח הזה מתכוון לטובתם, קיבלו את הדין כדרך הברואים החרישיים. עשבי הבר, שחוצפת חיוּתם לא הגיעה עדיין כדי נביטה, נידונו לכלָיה. ינבוטים דאשתקד ושאר עשבי פרא, אלה שנקטמו רק עם הקילטור שלפני הזריעה, ולא הספיקו אלא להלבין מעט מבלי למלא תפקיד מדשן מכיר־טובה לאדמה שהניבה אותם, נסרקו וטואטאו מחוץ לתחומי השדה. בנוהג שבעולם אפשר להטיל אותם בוַאדי, או בשדה שכן.

עוד לפני שהגיעו לסופו של מדרון כבר היתה המשדדה עושה פילוח קל בשדה השכן.

שלמה ירד מהמשדדה.

“אחמד אף הוא גידל שעורה השנה.”

דוב הניע בראשו. באין אומר ודברים גמרו בדעתם לשדד, משמע – לבעוֹל מניה־וביה גם את שדהו של הערבי.

עשרים ושש שנים. עשרים ושש שנים נתעקש עבדול עזים וסירב למכור את השדה שלו. רצועת אדמה בת עשרים ושניים דונם נמשכה ברצועה ארוכה ודקה בתוך אדמות המשק. הציעו לו סכום גבוה, הציעו לו חליפין בשטח מדושן יותר הגובל עם אדמות כפרו, לחצו עליו, איימו, שלחו צאן בשדותיו, והוא סירב מתוך אותה עקשנות המציינת פרדות, כתלים ואנשים תקיפים. עשרים ושש שנים. בינתיים נשא נשים, והוליד ילדים, והיה במצרים וראה עולם, ראה ערים בהתפתחותן, והוסיף לעמוד על דעתו. כה הרבה זמן. טראקטוריסטים עשו “קלינים” מיותרים, הקומביין הגדול ביזבז טיול אדיר “על ריק”, דרך־העפר עקפה ללא צורך, תלמי הקילטור המאונך־לחריש היו קצרים כל־כך שטראקטורים נעו ממש בתנועה סיבובית על מקומם – והכל בשל רצועת אדמה זו.

הכמיהה הממושכת היא כמעט הצדקה למעשה הרכישה; המתאפק מלהכות עלול להרוג בסוֹפו של דבר. שבועיים ימים קודם־לכן נחלו הערבים תבוסה רבתי באזור ונסו מנוסת בהלה. דומה, גם בפיצוי־מעט זה לא ישלם להם עבדול עזים את עגמת־הנפש הגדולה שגרם להם במשך

עשרים ושש שנים.

ואולם הנקל הוא לבוא לכלל עגמת־נפש כשאתה מתאוה למה שאינו בזכותך, הרהר. זכות ואינה זכות. התאוָה לקרקע איננה בגדר בעלוּת, ממש כמו שהתיאבון לא הוא מקנה זכות קיום. התיאבון הוא רק הזכרון החיוני של בעלי הזכות־הזאת־שממילא.

פאטרול מזוין שעבר שם בירכם במועל־ידיים. האנשים הלכו בכבדות על פני האדמה הדביקה ועקבו אחר העובדים. שלמה התבונן בהם בשימת־לב מיוחדת שעה ארוכה עד שאמר לו דוב:

“בנך איננו שם,” וחייך. “אולי נאכל?” אמר.

מיד נתן את דעתו על מחרשת־עץ ערבית שנעזבה בשדה. עיניו חייכו. מה תאמר איזו מנוסה איזו? שלמה התבונן אף הוא. המחרשה העלובה, המבהיקה בלובן זר מחמת העץ הקלוף, באין סוס מלפניה וערבי זריז מאחוריה, נתקעה כמו שריד מאובן של תקופה עתיקה. גמר בדעתו שיקח אותה למזכרת. בקרקע הזה, הרהר, לא עוד תעבור מחרשת־עץ. תמה תקופה, שמש חדשה זורחת.

בעת שישבו לאכול הבחינו לפתע בפרש ערבי לא־הרחק. בבת־אחת נתנשבה אוירה מוּכּרת ומופלגת, אוירה של מתיחות. אצבעותיו של דוב התחילו פורטות על אמיר הרובה. הרוכב ירד מעל הסוס, גלש עמו לוַאדי כשהוא מושך אותו באפסר, והחל ללכת בזהירות לאורך הדופן. מן־הסתם לא הבחין בהם הואיל והלך מולם. שניהם נצמדו לאדמה ותפסו את רוביהם, עד שהופיע לפניהם שנית בעיקול הוַאדי והבחינו בו שאיננו מזוין.

“עבדול עזים,” לחש דוב, אשר ראייתו החדה היתה מן־המפורסמות.

“הוא בא לראות את השדה שלו,” אמר שלמה. “לא הבחין בנו ולא בעגלה שלנו.”

דוב שתק. אחר־כך אמר בפסקנות:

“אינני סבור, אמר, אני חושב שהוא פשוט בא לקחת את המחרשה שלו.”

“אם כך למה לא בא בלילה.”

“כוָנותיו טהורות, והוא יודע שאם יבוא בלילה יהרגו אותו בוַדאי.”

שלמה התבונן בו רגע בסקרנות.

“עד כדי כך הם עניים, שאל, כדי שיסתכן בשביל המחרשה?”

"הוּ, הא, " אמר דוב במבינות. מקובל היה בימי־שלום כמי שיש לו מהלכים בין הערבים ובקי בהוָיותיהם. בקיאות זו הוסיפו לייחס לו גם בזמן המלחמה כשלא נפגש עוד עם ידידיו הישנים. מתוך הרגל ישן הוסיף להשיב לשואליו גם עתה.

לבוֹ רחש דבר טוב.

“תן לו לקחת אותה,” אמר דוב בסבר נאה של רחמים, דבר שהינה את שלמה אף הצחיקו.

“איזו שאלה,” אמר.

עבדול עזים הלך בגלישה נמוכה לאורך השדה שלו. ההשׁערה, שכוָנתו למחרשה, נתאמתה. לפתע עמד, כפי הנראה הבחין בסימני השידוד הטריים על אדמתו.

בו־ברגע נשמע שגר יריות מן הכיוון בו נעלם הפאטרול. עבדול עזים הרים את רגליו בריצת־צהלה משונה ועד־מהרה נפל על פניו.

דוב טראכטמן ושלמה גראבוב הריצו שני עובדי־אדמה יהודים אל גווייתו של פלח. עבדול עזים הומת בששה כדורים שפגעו בגופו ושביעי שסימן על פניו באדום את תו העיקשות הגאה שנתלכסן בזויות פיהו, ערמומי ותקיף ואכזר.

“קלעים טובים,” אמר דוב לפתע, מתוך ערות משונה.

מפקד כיתת הפאטרול, מצעירי המשק השכן, עלם כבן עשרים ושתיים, הגיע למקום בריצה, כשהוא נושף דיבור קטוע:

“ראינו אותו – מתקרב אליכם – ראינו שאתם לא זזים – סימן שאתם לא מרגישים בו – מיד נתתי פקודת אש…”

ראה שהערבי איננו מזוין ונשתתק. ושוב הרגיש בחוש, שאין לפניו קהל מתאים שיִתרשם מעוֹמק החוָיה של הביטוי “מיד נתתי פקודת אש” – והסתלק משם. ראינו כבר הרבה גוויות מומתות ולא התרגשנו.

אֵת־חפירה לא נמצא להם אף לא טוריה. בעזרת המחרשה ולוח פח שהוטל בדרך כרו לו קבר. דוב גרף האדמה בכפוֹתיים בלי לחוס על ידיו. בינתיים בדקו את צרורו. רבע כיכר־לחם שחור נשוּך קצותיו, סכין־מטבח חלודה שנגנבה מן הפלחים שלנו בשכבר־הימים, וארנק שהכיל מטבע מצרית, חצי לירה מדובללת, ומטבעות קטנות אחרות. דוב הטיל את הארנק לתוך הקבר. הצרור הדל עורר עליו רחמים יותר מן הגווייה המומתה, המאיימת.

דוב עבד בשקידה. דומה שחס לו להפסיד שעות עבודה פרודוקטיבית. שוב קומם עליו את שלמה.

זה, איננו עשוי לעשות מעשה טוב מתוך שלימות, הרהר. זכר לו את המאורע שמן הבוקר. גמרת אומר להניח לערבי לקחת את המחרשה שלו – קום ממקומך, קבל את פּניו, האיר פנים ותן לו אותה. גמלת לו חסד והעלמת עין – עשית אותו לגנב במקום שיש לו זכויות. בא כגנב – שילם בחייו.

ולמה לא קמת אתה למסור לערבי את רכושו, במאור פנים, כדבריך?

הרגיש שמשהו איננו כשורה, ואינו דין שריגשת־נפש תכוון על מי שנזדמן לכאן במקרה. אף־על־פי־כן אמר לו:

“סבא שלי היה אומר, לעולם חייב אדם לעשות גם את המעשים שלפנים־משורת־הדין מתוך אותה אחריות ואותה דייקנות שבה הוא עושה את חובתו. חסד־לחצאין, או מעשה־צדקה מרושל – אינם מביאים אלא עלבון לאדם.”

דוב טראכטמן התבונן בו בתמיהה.

“סבא שלי היה רבה של טלנא,” אמר, כאילו יש בכך משום הסבר למשהו.

דוב יצא רגע מקפואונו. בעיניו הבהיק משהו נהיר מאוד וצלול.

אחר־כך אמר במנוחה:

“צריך לתפוס את הסוס.”

שלמה הביט לאחוריו וראה לא־הרחק את סוסו של עבדול עזים תולש בשׁקיקות אך במתינות את גבעולי השעורה הטעימים והרכים.


המלצות קוראים
תגיות