רקע
נתן שחם
משכיל יליד הארץ
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

נעים־הליכות, נוח לבריות. הוא דובר שתים שלוש שפות וגם עברית של הדיוטות. הוא דמוקראט־מלידה, ושפע הידענות אינו שמור לבעליו לרעתו. אין הוא מתבודד בחוג אנשי המקצוע. וגאוותו על הישגיו המקצועיים אינה אלא אירוניה דקה מן הדקה, שאינה נתפסת אלא ליחידים, בשעת פגישתו עם מי שנמוך ממנו בדרגה.

כנועם דרכו בין הבריות כן דרכו בענינים של אמונות ודעות. לשעבר היתה לו דעה נחרצת בעניני־מדינה והילכות־עולם וכל פגישה עמו היתה טעונה מתח חשמלי. בשנים האחרונות אין הוא מסתיר עוד את ספקנותו, ויריבים פוליטיים מבלים שעה של קורת־רוח בחברתו. לפעמים הוא נוהג חומרה דווקא בחבריו לדיעה, שכן לפנים אילצוהו להעמיד פנים שהוא בטוח במשהו. ולא ייעשה כן במקומנו.

הוא הומניסט. גם המקצוע; אך איננו מסתגר בדלת אמות של מקצועו. אך אף על פי שלא עשה את הדיון בהשקפת עולם עניין למומחיותו, ובדרך כלל הוא נוהג כובד־ראש בעניינים שאינו בקי בהם, כאן לפחות הוא מתיר לעצמו בטחון מוחלט. אין תשובה לשאלות הגדולות. לאיש אין תשובה. ואבן החכמים אינה בנמצא. על כן האירוניה לבדה היא הזיקה־הנפשית שאינה חוטאת לאמת אלא כמלא השערה. ועל כן הטועים, משני הצדדים היריבים, קרובים במידה שווה לאותה מדרגה של כסילות, שהוא הוגה אליה חמלה אוהדת. לפעמים הוא מתקנא במי שיכול לדבוק בקנאות שכזו בעניין שאינו מביא לו תועלת ממשית. וכשהוא מתחבר אליו הוא חש משהו מעין חידוש־עלומים, והתקרבות אל הווייה פרימיטיבית־ספורטיבית, שיש בה, אולי, איזו בריאות בעל־גופית, פשטות מטומטמת־במקצת, וטבעיות־חיונית. כשהוא נכנס בדו־שיח עם זה או זה, מכאן או מכאן, הוא משול בעיני עצמו כמי שעורך תרגילי מוח. הוא שונא את ה“אסטבלישמנט” אך כמה מידידיו הטובים ביותר הם אנשי המימסד. באופן פרטי לגמרי. כאשר יש לו טובת־הנאה מן השלטון הוא נהנה מסדר הדברים המופלא. ה“אסטבלישמנט” איננו יודע שאין לקנותו בטובות הנאה. והשלטון חותר תחת עצם קיומו כשהוא מאכילו מן הקערה הכללית.

על כן הוא תמיד באמצע. ולא למעלה. וכשהחיים מגלגלים אותו למקום שמתקבלות בו הכרעות מוסריות, חברתיות, או מדיניות, הוא מציית אגב חיוך־אשם. שכן הוא עצמו לא היה מקבל החלטות בדברים הטעונים חשיבה עד אין סוף, ולעולם אינם נפתרים. אך איננו כועס. הוא יודע שהאדם איננו אשם. או שהכל אשמים. הרוצחים והנרצחים הנם חבורה אחת. המין האנושי. ומן האדם הוא מאוכזב. אך איננו קודר או מר נפש. להיפך. הוא אדם עליז, ואיש רעים. ולא משום שהוא מקל ראש בגורל־אנוש. אלא פשוט, הפיכחון מהנה. הוא מעניק לאדם שלוותו של צופה בתיאטרון שלא איכפת לו לראות גם מחזה גרוע, והוא תמה על אנשי התיאטרון המתרגשים כל כך מכשלון של מה בכך.

הוא ארך־אפים ורב־חסד. הוא מוכן למחול לאחרים שלושה חטאים כבדים כדי שיוכל לסלוח לעצמו ארבעה קלים. אך כיוון שאינו בז לחוטא אינו מתפעל מנקי־הכפיים. זה גם זה עניין של טבע.

כאן הוא מוצא את עצמו נתון בסתירה. הוא מבקש להיות רחב־דעת ככל האפשר, והנה ביסוד תמונת־עולמו מונחת השקפה דטרמיניסטית. הכל נגזר מראש. מדרך הטבע. גם האסונות שאנחנו מביאים על עצמנו בזדון הם מטבע הדברים. כמובן, שאינו מאמין באלוהים, אך בזמן האחרון איננו בטוח בכך אם אין זה רעיון טוב בשביל ילדים, שוטים, או אנשים שהפשע הוא בטבעם, ונחוצים כוחות גדולים מן המשטרה בשביל לבלמם. דת, כמובן, עד גבול מסויים, בלי מוסדות־דתיים, פרנסות־דתיות, ואלימות־דתית.

הוא איננו שונא אף אחד. בדיעבד איבד גם את הכישרון לאהבה. אך קורבן זה הוא מביא בענוות־נפש, שכן הוא נחוץ לאותה ניטראליות כלפי החיים, שהיא לבדה יכולה להצילנו משואה. אך במקום שאין אהבה או שנאה אף האחריות מתרוקנת מתוכנה. דומה שהיא מין אחיזת עינים. נסיון לגייסו בהסתר לאיזה עניין, אשר לא גמר בדעתו לארוס לו לכל ימי חייו. ואם אין חטא וצדקה, שכר ועונש, טוב ורע, אין גם חשוב ולא חשוב, עיקר וטפל. ותורת־חיים נהנתנית מקבלת אישור מפילוסופיה חובקת זרועות עולם.

לא, אין הוא סתם הדוניסט בעל פילוסופיה שאין שום רעיון־צדיק יכול להתמודד עמה בפיקחות. לפעמים הוא מצר על כך, שאלה הם פני הדברים. ההומור שלו עצוב ומתגעגע על ימים עברו. “יקר מחוכמה וכבוד סיכלות מעט”. הוא מתבדח בהרבה שאר־רוח, ובוכה על קוצר־ידו של ההומור למלא את הנפש בתוכן רוחני. ברגעים של אמת הוא מלגלג על הבכי הזה מתוך אירוניה אכזרית כלפי עצמו.

הוא אינו מרוצה מעצמו, שפתרון בעיותיו החומריות מניח את דעתו, וכי הוא חי בהתפייסות גמורה כזו לחפצים, חליפות, מכוניות, ומסיבות־רעים בכמה לשונות. צר לו על עצמו ששום בעייה רוחנית אינה מציקה לו באמת ובתמים ואינה משלחת רזון בבשרו. ואז הוא שופך חמתו על האמנות, שלה אין איזו בשורה גדולה.

הוא הולך לתיאטרון, לקולנוע, למועדוני לילה. אך אין הוא מתבדר ממש אלא במקום שייאוש מוחלט חוגג את נצחונו הגמור. הוא יודע, שהייאוש הזה, אף הוא עניין מנוון, מסחרי, לא מוסרי. ייאוש עם יחסי־ציבור, וחשבון בבנק, לפחות, מאמין בעתיד. אך באותה שעה עצמה הוא נהנה מן הייאוש הטהור של עצמו, היודע לחיות מתוך דו־קיום בשלום עם כל הכסילות־האופטימית המלווה את מעשיהם של כמה מידידיו הטובים.

הוא אוהב את הסתום, המתברך בניתוק־המגע מן האנושי, במובנו הישן והמשעמם. וכל כך לא משום שהוא זקוק לאיזו לטינית, שתבדיל אותו מן העם. הוא מורם מעם. הכל מכירים בכך. אך באכזבה־לתיאבון מן ה“קומוניקאציה” הוא חש שמצא בת ברית נאמנה להלך הנפש בו הוא שרוי, לבדו עם ההכרה העמוקה, שהכל חסר־שחר, ובייחוד רגש הצדק.

הוא הומניסט מושבע ושונא אלימות. היא הדבר היחיד שהוא שונא, אף על פי שהוא חש שיש בה חיוניות המעוררת בו את קנאת הגבר. אך בצאתו למילואים הוא נוכח לפתע שהשירות בצבא זוהי כמעט תרומתו היחידה לחברו־האדם. שם הוא אנוס להקריב למענו את זמנו, את רגש העליונות, ואף את הספקנות, בבת־העין. וכשהוא מתנהג כמי שנכון להקריב את חייו למען איזו מטרה שהיא, רגע אחד הוא חש כמי שבגד בפילוסופיה של חייו, ומשנהו הוא חש קורת־רוח עצומה למראה סתירה שאין דעתו יכולה ליישב. דווקא כאן, בצבא, באבק, בין הטנקים, הוא מרגיש שהוא דומה לאיש שרצה להיות: הומניסט, דמוקראט, רחב־דעת ולא אנוכי, שהחיטוט בספרים לא עשאו תולעת. והחוכמה לא התישה את גבורתו.

כמה מתצלומיו הטובים ביותר הם כאלה, באבק, בכובע פלדה שאינו לפי מידתו.


המלצות קוראים
תגיות