בסקירה חטופה הוא עומד על טיבם של הנוסעים שזימן לו המקרה. הוא מתקן את המכנסיים התלויים לו בשיפולי כרסו, אשר זה מקרוב צימח, ומתיישב ליד ההגה בכבדות של צעיר רב־כוח המואס בכל גילוי של זריזות שאינו בגדר ההכרח. התנועה הבלתי־מורגשת כמעט של הנוסעים המתקינים עצמם לדרך, לאחר שהיו קפואים במושביהם שהות ארוכה בציפיה לבואו, מפתה אותו להתעכב עוד רגע קט, לפני שהוא מתניע את המכונית. אנחת־הרווחה שנתפרקה קודם־זמנה במושב האחורי, ויצאה לבטלה, לפי שעדיין אין יוצאים לדרך, גורמת לו קורת־רוח מרובה. ולא רק משום ההומור שבדבר – תקוות־שווא שנתבדתה לעולם מצחיקה קצת – אלא גם בשל הרגשת היתרון שיש לאדם הרואה מה שאין אחרים מסוגלים לראות: שהנוסעים, המגינים על אלמוניותם בשתיקה רבת־כבוד ומתחככים זה בזה מתוך אי־רצון, כשהם תקועים בתוך מכוניתו הם מתפשטים מאישיותם הפרטית ונעשים לחבורה אחת, אשר תגובותיה הצפויות מראש הן בידור לו. משחק הניחושים שהוא עורך לעצמו נעלם מעיניהם כליל. ואף זה עניין לבדיחות דעת.
“מתי נוסעים?”
“אם אתה ממהר, אדוני, אתה יכול לקחת ספיישל, אדוני”.
בראי התחתון הוא רואה את ארשת העלבון על פני אותו אדם, המיצר על כך שנתן פתחון פה לגס־רוח לנהוג בו אי־כבוד. המיבטא, ארשת הפנים הנעלבת, הידים הלבנות המעודנות, עושים לאותו אדם שיהיה מסווג אצל נהג המונית כאחד מאותם הנוסעים המחשיבים עצמם עד מאד, אשר כל נסיעה מירושלים לתל־אביב במחיצתם היא מעין מאבק על המנהיגות.
“אם אתה ממהר, פרופיסור, אתה יכול להגיד במשרד. אולי הם יתרגשו מזה”.
אין תשובה. הוא חש במתח הנוצר מאחורי גבו ומתניע את המכונית בעצלתיים.
“מניין הוא ידע מי אתה?” נשמע קול מאחור.
“אינני יודע”, משיב ה“פרופיסור” בפליאה.
הנהג מחייך כנער שאמר “מלה גסה” לנערה וזו לא הבינה את משמעותה ומשתמשת בה שלא כהלכה.
אנשים הנוסעים במוניות־שירות ומוחזקים בעיני עצמם אדונים חשובים בעיניהם מותרים־בפגיעה. בשתקנים הוא נוהג בנימוס. אלה יודעים את מקומם. הם מבינים כי אף על פי שאינם נוסעים באוטובוס עדיין אינם זכאים לזרז נהג־מונית, כבעלי שררה אלה, המזמינים מכונית מיוחדת לעצמם ואין ברירה אלא להקשיב להם בהכנעה אפילו כשהם קובלים על כך, שהמאפרה שלצידם מלאה.
בעלי־כבוד מסוגו של ה“פרופיסור” הם אויביו המושבעים. אדם משלם כך וכך וחצי לירות ורוצה לתת פקודות – הרי זה מגוחך ביותר. משל הוא סבור שאדם באמת יש לו יתרון על זולתו מכוח איזה משהו שיש בו ולא מכוח מה שהוא מסוגל לתת.
איש שיחו של ה“פרופיסור” פותח בשיחה נרגשת על גסות־רוחם של הבריות, היעדר הנימוס, נוסח דיבור שהוא בגדר אלימות־מוסווית, וכיוצא באלה דברים, קצת סתומים וקצת מובנים, אשר משהו מהם מגיע לאזנו של נהג המונית.
“אומרים להם מלה אומרים להם לאלה, כבר הם פותחים את הפה הגדול שלהם”, אומר נהג המונית בניד ראש ושולח מבט־מתיידד אל שותפו למושב הקדמי, משל הקירבה בגיל וקירבת המושב עושים אותם אחים־לדעה. אך זה מישיר מבט נכחו ושותק.
השתיקה המתנשאת מעלה את חמתו של נהג־המונית. היא לבדה מעניקה יתרון ליריביו. משמע, איבה גלויה. הוא סוקר במבט בוז את ידיו הרזות ולבנות של הנוסע השתקן ותמה על עצמו שביקש למצוא בו בן־ברית. הכל כאחד. דומים זה לזה. והוא לבדו, כנגדם, אך ההגה בידו. אך מה שמרגיז ביותר הוא שזעמו שלו עולה ממעמקים ואילו שתיקתם של אלה מרוחה על פניהם כמין איפור.
לדידו הנוסעים הם מטען. מטען – העולה על המכונית בכוחות עצמו. כל זמן שהם במשרד הם לקוחות – ויש מי שחייב לנהוג בהם כבלקוחות ולפזר חיוכים לרוב. בתוך המכונית הם המטען. החוזה נחתם ואין חובה אלא לקבלם בירושלים ולהניח להם לרדת בתל־אביב; ולא כל התחייבות נוספת.
הוא מסיע את המכונית מעשה־מומחה כלאחר־יד, שמאלו נשענת על החלון השמאלי וימינו עושה במנוף ההילוכים כאילו הוא נער סורר שמחזירים אותו למוטב בלטיפה־כואבת. השתיקה שמאחוריו רווייה מרדות, והפרופיסור כמדומה, אינו מרוצה מדרך שעקף משאית ונתעלם מחוקי התנועה. השתיקה הנכנעת, חילופי המבטים שבין ה“פרופיסור” וחברו, המבקרים את דרך נהיגתו אך אינם מעיזים לפצות פה, הם לרוחו. הוא שולח את זרועו והמוסיקה פורצת בשאון מתוך הרדיו. הקצב הסוער מעודדו. והוא מבצע כמה תעלולי־נהיגה נועזים, המפתיעים גם אותו.
טור של מכוניות פרטיות הנגרר אחרי משאית כבדה הוא אתגר למקצועיותו. דומה, שמאותו יום, שבו כל “דוקטור” מקבל לידיו מכונית, אנשים מתירים לעצמם לזלזל בה. כל בעל רשיון נהיגה רואה עצמו נהג. ואלה, לא זו בלבד שהשחיתו את המקצוע הם גם ממלאים את הכבישים במכוניותיהם החדשות, ונהיגתם האווילית עשויה לשגע כל מי “שמבין בזה משהו”.
הוא צולח את הטור, מתעלם ממבטיהם הנרגזים של הנהגים. עד שמתגלית לפניו משאית ענקית הנוסעת מולו. בלי ניד עפעף הוא מטה את ההגה ימינה, ומכונית זעירה, שנסעה מתון מתון בתוך הטור הממושמע, מתחמקת לה ברגע האחרון לשולי הכביש ונעצרת בקול חריקת־בלמים על שפת התהום. הוא צוחק. פחדנותם של ה“פרופיסורים” למיניהם!
שילמדו לנהוג! הוא רוטן לעצמו, ובהגיעו לראש הטור הוא מכביד את רגלו על דוושת־ההאצה, מגביר את שאון המוסיקה, ו“חותך” במהירות מסחררת את עקומות הכביש ההררי.
“אולי אפשר יותר בשקט?”
ידידו של ה“פרופיסור”.
“הרדיו, זה בשביל הנהג”.
“אבל מונית היא מקום ציבורי”.
“אל תתווכח עמו,” מייעץ ה“פרופיסור” לחברו, “האינך רואה…”
“מה רואה, אדוני, מה רואה?”
אין תשובה.
שוב אותה שלווה עילאית של אנשים הבוטחים בצדקתם. ה“פרופיסור” במתינותו, כמדומה, מחזיר לעצמו עמדה של מנהיגות שנשמטה מידו ברגע של קוצר־רוח. הוא מגביר את שאון המוסיקה ומלווה את המנגינה בשריקה.
“אולי, בכל זאת, אפשר קצת יותר בשקט”. אשה היא המבקשת זאת.
“אבל, גברת, כך אני אוהב את זה. והרדיו זה בשביל הנהג, שלא ירדם בדרך, יכול לקרות אסון”.
ולפתע הוא מתמלא חימה על עצמו, שכן מדבריו משתמעת התנצלות. אין הוא חייב לתת להם הסבר. רצונו הוא חוק, כאן, במכונית שלו.
והוא מגביר את הרדיו ביתר שאת, לדכא מרדות שנתעוררה באקראי. אך בעוד רגע הוא אומר לנפשו שגם בזה אין די. עבדול־ווהאב הוא המזמר ברדיו, והמוסיקה יפה ומענגת. והוא הוכח יוכיח להם שאפילו אם יתחשק לו לשמוע מוסיקה משעממת עד מוות אינם זכאים להביע דעה.
הוא מסובב את כפתור הרדיו. “פרלוד ופוגה מאת יוהאן סבסטיאן באך”, אומרת הקריינית. הוא ממתין עד שנשמעת המוסיקה. ובעוד רגע הוא בא לכלל מסקנה שהיא ראויה לחפצו, ומייצב את התחנה. ומוסיקת־העונשין של באך טסה במהירות מאיימת לתוך שפלת החוף.
-
חסרה כותרת הסיפור במקור המודפס. צ“ל: נהג מונית – הערת פב”י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.