רקע
נתן שחם
נערת זוהר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

היא מושיטה לכרטיסן את הכרטסת שלה, ובעודו מנקב אותה היא שרוייה בציפיה לא־נרגשת למה שעתיד להתרחש. היא יודעת בדיוק איך יתפתח הדבר, כמו בסרט קולנוע אשר ראתה פעמים אין ספור. היא תתייצב מול דמות דיוקנה בתמונת הפרסומת ולפתע מישהו יכיר אותה וינעץ בה מבט סקרני. ולאחר כך תתחיל הלחישה, והיא תגביר את קולה, משל היא ובן לווייתה לבדם באוטובוס וכל האחרים אינם נחשבים. ואף הוא יגביר את קולו, קצת מתוך עדינות, כדי שלא יחושו כמה היא צעקנית וקצת משום שגם הוא, הגבר המשכיל, מרחיב חזה ומגביה עקב לנגד המבטים האלה, הסקרנאוויליים, העוברים בפליאה ממנה אליו. שכן, משהם נתקעים בו, בשאלה על טיבו, מתעורר בהם ניצוץ אנושי: כמה מכוער הוא.

היא מכירה את כל המבטים הללו, את מבטי הגברים החומדים, הזקנים העייפים מלחמוד, הילדים, המגלים תמונה חיה, הנשים המבקרות את מידותיה, הצעירות המקנאות, האוהבים, העורכים בה השוואה, בעלי נשים יפות הסוקרים אותה במבינות, ואפילו את המבט הקשוח של האב הדואג השוטם אותה בליבו. בדי עמל הוא מבקש לגדל את בתו היפה לחיים צנועים והגונים, וזו מודדת את עצמה במידתן של נערות זוהר. אפשר שבשובו הביתה, ודמותה ההמונית לנגד עיניו, יתיר לבתו להצטרף לתנועת־נוער ובלבד שלעולם לא תהיה כמותה.

היא מחזירה מבט ידידותי כלפי השנאה הזו. כמה דומה אדם זה לאביה. כך בדיוק היה מביט באמה, כשהיתה מציידת אותה בחוכמת חיים להועיל כדי שתגדל ותהיה ציידנית לא־רגשנית היודעת את אשר לפניה. הוא שתק, האיש טוב הלב, ולא העז לחלוק על דברי אשתו. מאופק עד אופק נחשף בפניה עולם נהיר וגלוי וידוע, כמו מישור מידברי חשוף, צחיח, בלי אילן מצל, בלי קמט קרקע. והוא שתק, האיש המשכיל, רחב־הדעת, שמא תגיד לו “אתה שתוק! כן?” והוא יהיה חייב להיזכר באיזה חטא קדמון, שטבעו לא נסתבר לה מימיה. מכל מקום הבינה בחוש שאף אביה לא ראה עקרת־בית בחלומו, ועל כן אין אמה מוכנה לשמוע דעתו כשהיא מחנכת את בתה להיות דומה לאותן נשים שאף הוא חיזר אחריהן לפנים.

הם יורדים בתחנה הסופית והולכים כברת דרך ברגל.

“עוד רחוק מכאן?” היא שואלת את בן־לווייתה.

“יכולת לקחת את המכונית”, הוא משיב לה.

“אמרתי לך לא! לא?”

“אמרת לי”, הוא מודה בהכנעה.

הנסיעה באוטובוס זוהי הקאפריסה שלה. הכל יודעים שהביאה עמה, בשובה, מכונית מיוחדת במינה, המצויידת בסידורי־קירור וארגז משקאות. אף על פי כן היא נוסעת באוטובוס. זהו הסמל המסחרי שלה, מעין קוטב־הנגד לחיי המותרות המטורפים שניהלה באמריקה הצפונית עם בעלה הראשון.

הוא לא יוכיח אותה על הקאפריסה שלה. שכן הוא פיקח. אפשר שיש בו הבלות, כבכל הגברים, אבל הוא פיקח מהם. הוא לא ישתטה ולא יתקוטט עמה, שכן הוא יודע, שאף אותו דורשים חבריו החכמים, מתוך רשעות גמורה, כמין קאפריסה מעודנת יותר של אשה קלת־דעת המבקשת להתהדר ברגשות עמוקים, אשר לא תהסס להזדקק למפלצת אם הדבר יהיה נחוץ בשביל להוכיח שהיא רצינית.

כמה נורא לדעת הכל, לדעת עד תום, בלי שיור, בלי סקרנות תמימונית, ותהייה על טיבם של הבריות!

בבואם למסיבה הכל סקרו אותם בהשתאות. והוא, מיד תקע את עצמו למרכזה של החבורה, ובעוד רגע היה דן בנושא הספרותי מתוך התלהבות גמורה.

המבט האירוני שנתנו בה כשהביעה דיעה משלה אף הוא היה צפוי. אין הפתעות. היא הכירה אותו מעיני הצלמים והעיתונאים שהקיפוה בשדה התעופה. הם מגלגלים עליה שהיא מוחזקת בעיני עצמה אדם בעל־ערך אף על פי שאין היא אלא יציר־קצף שבמו ידם עשו. וכשהיא מתנשאת עליהם, הם שוחקים בליבם – הנה היצירה קמה על יוצרה. אך היא זכאית להתנשא עליהם – שכן באו שנית, לקדם את פניה במצלמותיהם – לאחר שכבר היתה עשוייה.

חבריו של בן־לווייתה אינם עיתונאים ואינם מגדלים מי שאינו ראוי לכך, אף על פי כן לא תכבד אותם בשתיקתה.

אפשר שאין היא מבינה גדולה בעניינים העומדים ברומו של עולם, אבל את בקט ויונסקו היא לפחות קראה. והם באמת קרובים לרוחה באכזבה העמוקה שלהם. היא איננה כמותם, מתיימרת לחלוק עם רואי־שחורות אלה השקפת עולם כשכל חייהם הם צליחה אופטימית מדרגת שכר לדרגה גבוהה ממנה.

חייה היו הרפתקה של אכזבות. והיא חייתה אותם בכוח־רב, בתנופה, בהעזה, כאותו בעל שלה, השבוי להם. אך כשבאו אלה אל האיש ההוא, שם, והוא דן עמם באותם דברים עצמם אשר היא חשה על בשרה והוא לא היה מסוגל להשיג בשכלו, שכן מימיו לא נתגלגל מקוטב אל קוטב, הם אפילו לא הנידו עפעף. הם באו לבקש. והיא לא תמנע מעצמה מותרות שזכה בהם בעלה, שכן גם היא יכולה לתת. עדיין אינם יודעים כמה היא יכולה לתת, אך לכשיתפרסמו מחר בבוקר תוצאות משפט הגירושין שלה שם – יידעו גם הם, והחיוך האירוני־הנבון על פניהם יתחלף באותה השתאות, רוויית בוז, על שיעור העוצמה המופלא של גוף נשי ועורמה נשית, המתעצמים זה מזה…

היא סקרה את בן־לווייתה במבט קר. הוא בוש בה! שכן לא אמרה דיבורים שיהלמו אותו. הגברים! וכל כך, כשאינו חש, שהמבטים שתוקעים בו זרים כשהוא לצידה, ומעניקים לו חוכמה עילאה, שכן אינם יכולים להבין באיזו דרך זכה לחסדיה, מעוררים אותו להפריח אמרות־כנף שאפילו דעתו אינה סובלת, אך כשהוא רואה אותם למחרת בעיתון, הוא סבור שהם סיגנון התקופה… ואינו משגיח בכך שפרסומם בא להם בגללה…

לפתע השגיחה בפאת הטרקלין בצנחן צעיר, שעיניו נעוצות בה. תום הלב, ההתפעלות־הילדותית, התמימות המתחצפת, ההתהדרות באדישות גמורה כלפי אישים בעלי־מוניטין, היו מוכרים לה היטב מיום שיצאה בפעם הראשונה בין הבריות הללו, נערית וטלולה, ואדם אחד, המוחזק בעיני עצמו בורא־כוכבים־ומזלות אמר לה “גשי אלי יפתי…”.

נתעורר בה החשק לומר לו, באותו לשון עצמה: “גש הנה, בחור יפה,” ולראות איך הוא צועד לקראתה בברכיים כושלות, ובפניו תימהון החרדה של עול־ימים המצפה לבשורה, אך מנבא לעצמו לא־כלום כדי שלא להתאכזב. בלכתו כך מול פניה, מוכן ללקק את אושרו מכף ידה תזכה גם לראות בנקמה – גבר בהבלותו, ברדיפה אחרי מוניטין וזוהר כוזב – וגם להתקרב שנית אל התום הזה, המקורי, הישראלי, העמוק.

היתה זו איוולת להצהיר באוזני העיתונאים ששבה לארץ כי תקפוה געגועים למולדת. מתחת לתמונה בחזה־גלוי, בבריכת השחייה של מולטי־מיליונר, היתה הצהרתה מעין חילול הקודש. אך כאן, לנגד פני הנער הנפעם ההצהרה שבה ונעשית מה שהיתה במקורה – אמת קטנה, צנועה, חפה מן הפשע של המוניטין.

תמהה מה לצעיר זה בחבורה של קשישים ממנו. אמרה בליבה, מן הסתם אמן צעיר. ביקשה לגלגל שיחה עמו.

“מה אתה אומר?”, שאלה אותו, ונצטערה על צליל קולה. אף על פי שרצתה להיות לבבית נשמעו דבריה כאילו מושיטה לו יד ממרום ומעניקה סמכות למה שיש בפיו לומר.

“על מה?”, שאל הצעיר במבוכה.

“מה שאומרים כאן…”

“יעני, יודעים לדבר. כמו רדיו!”

היא שתקה.

“אם כך – מה אתה עושה כאן?”

“אני? זה הדוד שלי. ההוא, עם השפם. בעל הבית. ואני מחכה שילכו. אני ישן כאן. איפה שאת יושבת זאת המיטה שלי…”

היא צחקה בקול רם.

“אשמח להכיר אותך,” אמרה לו, “מה שמך?”

אמר לה.

“ואת?”

היא נעלבה. לא הכיר אותה. אך מיד אמרה בליבה: משמע, עודני יפה עד כדי כך, שנער כזה יביט בי כך. ולרגע דימתה שעודנה מסוגלת להיות מאושרת וצחקה בקול רם.

בן־לווייתה בוש בה שנית. שכן הצחוק הקולני, ההמוני, המזוייף־בעיניו לא הלם את שיחת־החכמים שנתפתחה יפה כל כך.


המלצות קוראים
תגיות